עודכן: 3 במאי 2021

צילום באדיבות: ברוך גיאן
מכבי אש עובדים ממש קשה - גם בתרגולים וגם במציאות. אינני יודעת איזה תרגול עשו בימים שלקראת מדורות ל"ג בעומר אבל את התרגול בכנסיית הקבר תפשה המצלמה של ברוך גיאן. תרגול כיבוי אש מאוד ממוקד: מתחם אחד בלבד. אלא שבמקרה זה, מדובר במתחם היקר ביותר לליבם של כשני מליארד נוצרים בעולם. זוכרים את הלהבות שהיתמרו מעל כנסיית נוטר דאם? טראומטי. עכשיו תתארו לכם ששריפה מעין זו הייתה מתרחשת כאן.
איזה רכב כיבוי אפשר להעביר בסמטאות העיר העתיקה? מה אורך הצינורות מנקודת מקור לנקודת ההתזה? איזה זרנוקים? איך מכבים אש בחלל אחד המורכב מעשרות חדרים, קפלות, גלריות, מרתפים... הכנסייה המסובכת ביותר בעולם.
למען הדיוק ההיסטורי - גם בכנסיית הקבר היו שריפות קטסטרופליות. ב-23 בנובמבר 1949, תחת השלטון הירדני, עלתה הכיפה בלהבות. השריפה הייתה קשורה בעקיפין למלחמת 1948: על מנת לתקן נזק שגרם פגז מרגמה לכיפת הרוטונדה (הכיפה הגדולה שמעל הקבר הקדוש), עבדו עליה עם מכונת ריתוך. את היתר אפשר לדמיין. מה שקשה לדמיין הוא שלא היה שום אמצעי כיבוי אש בעיר העתיקה, במזרח ירושלים, ולמעשה בכל הגדה המערבית. היה צריך להביא פתרונות מעמאן, 40 ק"מ מירושלים! מדינת ישראל, עם מערכת כיבוי מודרנית ויעילה (לזמן ההוא) הציעה עזרה - אבל זו נדחתה כמובן. במזל גדול האש השתוללה בתוך הכיפה כלפי מעלה ולא ירדה ושרפה את פיגומי העץ שהיו בכל חלקי הכנסייה. המלך הירדני השתדל כמה שיכל, והגיע בכבודו ובעצמו לצפות במתרחש. עם תום הדרמה התייצבו ראשי הכנסיות אצל המלך עבדאללה והוא הציע את עזרתו ומעורבותו בשיקום הכנסייה. בספרו הנהדר "להציל את כנסיית הקבר" (Saving the Holy Sepulchre, Oxford, 2008), טוען פרופ' ריימונד כהן, שהייתה זאת מעורבות חסרת תקדים של שליט מוסלמי כלפי נתיניו והמקום. מעורבות אשר הולידה תוצאות מרחיקות לכת והחשובה בהן - השיפוץ הגדול שנעשה בכנסייה בשנים שיבואו.

שריפה בכיפת כנסיית הקבר, נובמבר 1949. מקור: ספרו של ריימונד כהן "להציל את כנסיית הקבר" ע"מ 80
שריפה חמורה בהרבה התרחשה ב 1808 - מהמסד ועד הטפחות ואשר בעקבותיה נבנתה אדיקולה (היכלית) חדשה. זו האדיקולה המתנוססת כיום מעל קבר ישוע ונושאת את התאריך של סיום השיפוץ: "מרץ 1810, ימיו של הפטריארך פוליקרפוס". רחמי על פוליקרפוס – הפטריארך היווני-אורתודוקסי של ירושלים אשר התמנה בשנת 1808 ובתוך חודשים ספורים מצא עצמו נאלץ לשקם את הכנסייה ואת קודש הקודשים שלה.
היו עוד מקרים של שריפות בימיה של הכנסייה, אבל - באופן פלאי אף אחת מהשריפות שפקדו את הכנסייה לא קרתה בעקבות הטקס המפורסם שזכה לכינוי "טקס האש הקדושה".
האדיקולה על שלל עיטוריה וכתובותיה היא פרי עבודתו של ארכיטקט יווני . בכתובת מעל פתח האדיקולה רשום ביוונית: הקובוקליון (=אדיקולה) הקדוש הזה של הקבר הקדוש-מכל שופץ כולו מן היסודות, בתרומות הרומאים האורתודוקסים בזמן הפטריארכיה של האדון פוליקרפוס בשנת 1810 בחודש מרץ. כיום מכוסה מרבית הכתובת בתמונת התחייה של ישוע. צילום הכנסייה: באדיבות יגאל סלבין. צילום הכתובת: גארו נלבדיאן.
טקס אש או טקס של אור?
'שבת האש הקדושה' או 'שבת האור הקדוש'?
אור היה מאז ומתמיד סמל נוצרי לתחייה של ישוע. נצחון על המוות. טבעי שטקסי פסחא נפתחים בהדלקה של נר חדש. המקרה של שבת האור הקדוש בירושלים הוא ייחודי. הרצאה ארוכה ושיטתית העברתי בזום בשנה שעברה, סוקרת ביסודיות את רוב מה שניתן להגיד על טקס זה. קחו זמן לצפות בה, לדעתי המשוחדת היא מצויינת...
ג'ורג' ארצ'ר ליונל קאסט, היה הקצין הבריטי אשר התבקש לחבר דו"ח על זכויותיהן של העדות הנוצריות במספר כנסיות בארץ הקודש, במטרה להקל את משימתו של הריבון החדש. הספרון המפורסם אכן שימש ומשמש נר לרגליהם של השליטים הבריטים, הירדנים והישראלים (וגם לפלשתינים בכנסיית המולד בבית לחם). הוא הודפס בשם "הסטטוס קוו במקומות הקדושים לנצרות", אבל נקרא בקיצור: "דו"ח קאסט".
לדו"ח מצורפים ארבעה נספחים, אבל הארוך והמפורט מבין כולם - הוא הנספח המוקדש לטקס זה אשר מתרחש בשבת שלפני הפסחא. "זהו הטקס העילאי של הכנסיות המזרחיות", כתב קאסט ובאנגלית הוא בחר במילה "אש": The Holy Fire, the supreme ceremony of the Eastern Churches.
בעודי חוקרת את היחס הפרוטסטנטי לטקס זה, עלה על דעתי ההסבר: הפרוטסטנטים הסתכלו בזלזול על הפולחנים הכנסייתיים המקומיים והמסורתיים. עבורם טקס שבת האור, המעמיד במרכזו נס אלוהי של אור הבוקע מהקבר של ישוע, היה מעשה רמייה ללא סימוכין מקראיים או מדעיים. הדרך להביע עמדה מבלי לחטוא בביקורת, הייתה להפוך את האור ל - "אש", מה שמזכיר את הפולחנים הפגניים ולא טקס נוצרי.
ביוונית ובערבית נקראת השבת:
שבת האור הקדוש - سبت النور المقدس (ולא سبت النار!) -
το Σάββατο του αγιον φωτός
אני מציעה להחזיר את השם המקורי כלומר, "האור הקדוש", ולא את "האש" אשר השתלטהתרתי משמע...
גם על כך דברתי השבוע ביום רביעי כאשר במשרד החוץ התכנסו כעשרים שגרירים, שהוזמנו לקבלת תדרוך על נוהלי טקס האור הקדוש - במיוחד בשל המצב בתום שנת הקורונה. יוזמה חשובה זו של משרד החוץ, וליתר דיוק, יוזמתה של גב' שרון רגב, מנהלת מחלקת דתות של המשרד, נועדה להבהיר מהלכים טכניים שונים:
* למי מותר להכנס לכנסייה השנה (תו ירוק!)
* איזה מטוסים יורשו לנחות בנתב"ג על מנת להעמיס עליהם את האור הקדוש
* כיצד יורשו ראשי המשלחות מחו"ל לרדת מהמטוסים, ללא עיכוב של בדיקות קורונה, כדי לאסוף את האור ישירות מהכנסייה...
כתריסר מדינות שולחות מטוסים על מנת לאסוף את האור הקדוש של ירושלים ולהעבירו לארצותיהם כדי להדליק את נר הפסחא במיסת חצות במוסקבה, באתונה, בסופיה, בבלגרד וכן הלאה!
המשלחות, המטוסים והאירוע במשרד החוץ.
הוזמנתי לאירוע כדי להעביר הרצאה קצרה על ההיסטוריה של הטקס. לא קל לי לדבר 15 דקות על נושא שחקרתי משך שנים... בין היתר, הצבעתי על התופעה שבמהלך ההיסטוריה, הטקס התנהל והתאפשר דווקא תחת ריבון שלא היה נוצרי, למעט ימות הצלבנים והבריטים. אין זה מובן מאליו, ויש לכך סיבות שלא אוכל לפרטן כאן. די בכך שנניח שנוכחותו של הריבון או נציגיו בכנסייה עצמה במהלך הטקס - הייתה כנראה חשובה לשני הצדדים: חשובה לנוצרים וחשובה לשליט עצמו. אינני מכירה מקבילות לתופעה שכזאת של שותפות הריבון 'הכופר' מדי שנה בטקס- על פי הפרוטוקול!
הראתי באמצעות טקסטים כצד ניסו להתמודד לאורך השנים עם האתגר והקושי להבטיח את שלומם של הנוכחים בכנסייה. הסיכון לשלום ההמונים נגרם בגלל הדוחק, הצפיפות, הלהט הדתי והעדר פתחי מילוט מהכנסייה.
אין לי ביקורת על המשטרה הפועלת בהקשר זה מתוך זהירות וחשש. הבהלה מפני צפיפות אשר עלולה לגבות חיי אדם היא אמיתית בעיקר אם נוצרת מהומה ודוחק של ההמון לצאת בו זמנית מהכנסייה.

פרט מתוך התמונה "נס האש הקדושה בכנסיית הקבר בירושלים" של הצייר האנגלי וויליאם הולמאן האנט
להמחץ למוות בכנסיית התחייה? זה קרה לא מעט בהיסטוריה. במחצית המאה ה-19 התרחש חלום הבלהות של הממונים על בטחון הציבור. בספרו "מנזרים במזרח" משנת 1849, ניסח הנוסע, הדיפלומט והסופר רוברט קורזון את אשר התרחש בכנסייה לאחר הטקס ואשר היה עד ראייה לו:
"הנרמסים היו מונחים בערימות, אפילו על אבן המשיחה. רוב הסובלים היו צליינים וזרים. כל הרחבה לפני הכנסייה היתה מכוסה בגופות אשר הונחו בשורות על פי פקודות הפאשה, כדי שחבריהם ימצאו אותם ויקחו אותם. כשחזרנו לכיוון הבית ראינו מספר אנשים נושאים גופות: חלקן של מתים, חלקן של פצועים ואחרים במצב גוסס ..."
מספר הקרבנות באותה אירוע אומלל היה קרוב ל-400 נפשות!!
לא עזרה העובדה שהשליט המוסלמי נכח בטקס:
אורח הכבוד, איברהים פאשה בכבודו ובעצמו, נקלע למהומה האנושית שנוצרה מסיבה זו או אחרת וחולץ בקושי רב כאשר חייליו מפלסים לו דרך במחיר רמיסה של ההמון שעמד בדרכו!
כיום
הכפלת האוכלוסיה העולמית, הסכמים בין מדינות וירידת מחירי הטיסות - הביאו לעלייה דרמטית של כמות התיירות לארץ.
אם סיטואציה של דוחק במחצית המאה ה-19 גרמה לאסון כמו זה שעליו דיווח קורזון- מה עלול לקרות בימינו אנו, כאשר התיירות נאמדה ב-4 מליון ערב פרוץ הקורונה??...
5,000 איש יכולים להכנס לכנסייה, וברחובות הסמוכים עוד עשרת אלפים - אבל היכן יעמדו כל שאר עשרות האלפים??
משנה לשנה מחמירה המשטרה את המגבלות:
מספר הנכנסים לכנסייה וסביבותיה הוא מוגבל ותחת פיקוח קפדני ומחסומים סוגרים את מרחב הרובע הנוצרי משעות הבוקר המוקדמות. אמצעי הזהירות מתגברים גם הם: הכסאות הקטנים שנושאי הצליינים מוחרמים לפני הכניסה לטקס, מטפים לכיבוי אש מוצמדים לגב השוטרים, אמבולנסים מיוחדים הותאמו לסמטאות העיר ועוד.
ועוד דבר מתעצם עם השנים: הסחר-מכר סביב כרטיסי הכניסה לטקס שבת האור התקיים מאז ומתמיד. כיום ספסרי הכרטיסים, מוכרים כניסה תמורת מאות ואלפי דולרים!!!
בשנה שעברה, תחת סגר ומגבלות ניהלו תריסר כהני דת את הטקס ולראשונה לא היה שוק שחור לכרטיסים.
השנה, בזכות החיסונים, תותר כניסה ל 2500 מאושרים -מחצית המספר המוכנס לכנסייה לטקס זה, אם הצגת תו ירוק כמובן.
הזוכים המאושרים להכנס לכנסייה בשבת האור
מדי שנה, בשבת האור, נצבט ליבי לראות את ההמונים ששילמו והגיעו מרוסיה/גאורגיה/סרביה/מצרים ועוד ארצות רחוקות, הנאלצים למצוא מחסה מהשמש הקופחת או מהגשם ברחבה ליד שער יפו, לאחר שנכשלו תחנוניהם ומאמציהם לחדור מבעד למחסומים הסוגרים את הרובע הנוצרי.
בשעות הארוכות של ההמתנה להוצאת האור מהקבר של ישוע – הם נמצאים ברחבת שער יפו, צופים בטקס דרך הטלפונים הניידים (לפני יותר מעשור היה איש יוזמתי במשר התיירות שסידר מסכי ענק לשידור האירוע, עד שאנשי ירושלים מחו כנגד חילול שבת זה). אילו היו בביתם, היו הצליינים רואים טוב יותר את הטקס, בתנאים משופרים... אבל איזה צליין מדמיין שיטוס לארץ הקודש כדי לראות שדור במסך של הטקס החשוב שלשמו באו, ואשר מתרחש מרחק של 200 מטרים מהם?...
הלב נשבר כשרואים את אכזבתם.
מחכים בחוץ שעות ממושכות ליציאת הואר: לעיתים בשמש קופחת ולעיתים תחת מטח גשם. צילום: מלכה שפרונג
רגע, ומה עם הקהילה המקומית?? תושבי הארץ, הנוצרים המזרחיים אשר גרים כאן - להם הכי מסובך להיכנס לטקס... משום שהכרטיסים ברובם בידיהם של הצליינים מחו"ל.
השנה, אם כן, יש סיבה למסיבה: מתוך 2,500 נוכחים בכנסייה כ-2000 יהיו סוף סוף הנוצרים המקומיים. יש פרס אחד לשנת הקורונה...
ביום שבת (1.5.21)-יגיע האור הקדוש וביום ראשון (2.5.21) חגיגות הפסחא. עבור רבים זו תהיה חגיגה עם משמעות כפולה: התחייה של ישוע היא כתחייה מתקופה קטלנית. סעודה בחיק משפחה וקהילה? חגיגה כפולה ומכופלת ("איפטר נוצרי של תקופת הקורונה"...). בפינת הסלון, ליד האיקון הביתי - יוצב האור הקדוש, אשר עבור רבים זו הפעם הראשונה לקחתו במקום התחייה עצמו ולהביא בעצמם לבתיהם. גרנד פינלה לתקופה לא פשוטה.
***
אני ממליצה על עוד הקלטה עם מידע מעניין וייחודי על תקופת הפסחא בכנסייה האורתודוכסית:
שיחה מאלפת עם הארכיבישוף, המחנך, המוסיקולוג ואיש האמונה אריסטובולוס אשר מסביר כל כך יפה - אנא מצאו את הזמן להאזין לו:https://katzr.net/889a04
יחס הישראלים לנצרות -
כמה מילים על היחס הסכיזופרני שלי לחובבי הטקסים:
השבוע הקדוש עומד לקראת סיומו עם שני שיאים עזים:
יום שישי של הצליבה ושבת האור.
חובבי הטקסים והצילומים נמצאים באופוריה. אני מדמיינת אותם מחשבים זוויות והזדמניות, צוהלים מהקומפוזיציות של ביגוד מרהיב במרחביה המסתוריים של אמונה וכנסייה. בסוף מסדרים אלבומי תמונות שכולן ציוריות, צבע ותהילה. לכשעצמי, אני מקשיבה למילים העצובות, לטון היגון, לדנדון הפעמונים - הכל במקצב ובעומק כאילו מלב ליבו של עמק הבכא. הפער בין הצופה המחפש חגיגת חושים תאטרלית למאמין הצולל למחוזות שהם מעבר לחושים, נדמה לי לעיתים כבלתי ניתן לגישור. יש אלו האומרים לי ש'מסיבת החושים' ביחד עם הטונליות המוזיקלית והמילים הלא מובנות - דווקא נוסכים בם אווירה ההופכת את הצופה - לצופה מתרגש, ולכן גם סוג של משתתף. אולי. אך מה יקרה לצופה הזה לו גם יבין את המילים? או יחווה את הממשק בין הטקטס לבין הטון המוזיקלי? האם לא יצלול לעומקים נוספים? או... אולי ההיפך? חובבי המיסתורין אולי יעדיפו שלא להבין! לפעמים הייתי מגיעה למקהלה שבה שרה הבת שלי כדי להאזין לחזרות. בין יתר הרפרטואר – הבנות היו שרות מזמורים בשפות זרות וכן משמיעות מזמורים כנסייתיים. האזנתי לאופן בו המנצחת הייתה מסבירה ומפרשת לבנות את המילים, מספרת את הסיפור של היצירה ומפיחה בבנות הבנה ואמפתיה שהייתה אחר כך עוברת בקולן. היצירה הייתה זוכה לעומק הראוי. אפשר לעשות ניסוי: להקשיב להמנון של יום שישי הגדול והנורא - ביוונית ואח"כ באנגלית... https://soundcloud.com/.../great-and-holy-week-thursday... האם ההבנה מוסיפה או גורעת?
אז מה עומד ביסוד ההשתאות וההיקסמות של אותם ישראלים שוחרי טקסים?... הנסיון לענות על כך יהיה בהרצאתי בכנס עתידי באוניברסיטה העברית, העוסק ביחס של יהודים ישראלים לנצרות. הכותרת שבחרתי הינה:
"השתאות לצד דמוניזציה: בורות הישראלים באשר לנצרות". בורות? זו לא מילה יפה... אבל זו האמת. יש בורות המובילה לדמוניזציה ועל זה יש לי לצערי הרבה יותר נתונים. היחס של ההשתאות הוא בכל מקרה ידידותי יותר, אבל מה מקורותיו? ההשתאות היא מהיופי, מהקסם, מ"חוץ לארץ - בארץ", מ--- מה עוד? לא יודעת. תספרו לי בבקשה. אני אוספת עכשיו ראיונות ורעיונות. אלה מכם שהם "ציידי טקסים" - אנא צרו קשר וספרו לי. אולי אדייק יותר בדיאגנוזה.
אני גם מבקשת מיד לסייג ולומר שציבור הולך וגדל, בעיקר של מורי דרך, עושה צעדי ענק בהבנת עולם הנצרות. מורי הדרך הם אלה הנמצאים היום בקדמת הבמה הישראלית בשיח ובהבנה בין דתית! אבל בהעדר אמונה... מה יהפוך טקס דתי מהיותו תאטרון -להיות חוויה שקרובה יותר לשותפות? (מבלי להמיר דת חו"ח!)
אני סבורה שלמילים יש ערך מהותי. כמו המקהלה ששרה "AVE MARIA" או STABAT MATER והביצוע שלה הוא עדות לעומק הבנת המסר והמשמעות.
לאלו שמילים "לא עושות להם את זה" - אז טקסי שבת האור הם ללא סכיזופרניה... כי המלל אינו הצד החזק של טקס שבת האור (להבדיל מליל הפסחא בו המלל חשוב ביותר).
אם רוצים לנכוח בשבת האור – והבנתם שכנסיית הקבר היא לא אופציה - אז ניתן כעת לחוות אותה בכל רחבי הגליל (מגוש חלב ועד נצרת, מטבריה ועד עכו) , ערי השפלה והחוף (יפו-רמלה- לוד) - כאשר האור מגיע למקומות השונים הוא מתקבל ומלווה בתהלוכה שמחה. חפשו קהילה מקומית אי שם, ושימחו בשמחתה...
