בית הפולחן החליף כתובת: למחשב
עודכן: 23 ביוני 2020
ליל הסדר חלף עבר. אפשר לדמיין כיצד יספרו ילדינו לילדיהם על אותה פעם ראשונה (ליל הסדר של שנת 2020) שבו בית הפולחן שינה כתובת: למחשב. כיצד יתארו לילדיהם מתי התחלנו לתקשר בלעדית דרך מחשבים. ייתכן שתקשור בלעדי דרך מחשבים כבר היה קיים בסרטים בדיוניים ואולי ישנם מליוני אנשים בעולם שממזמן חיים בלעדית בתוך המחשב ובאמצעותו. אני לא מכירה כאלה, כי מבחינת הגיל אני בת 59 ובנוסף אני אדם של תקשורת אנושית אישית.
סדר הפסח המשפחתי דרך הזום היה עבורי מרגש, חוויתי, ואולי אפילו אופציה מרצון לעתיד!
אבל ברור לי שהתקשורת האישית תהיה חיונית בעידן שיבוא: עידן הפוסט קורונה. כמו פוסט פוליו, כמו הלומי קרב, גם חברת הפוסט – קורונה תצרוך המון עזרה אנושית אישית. המחשב לא יפתור את שלל הקשיים שיצופו בימים שאחרי: בעיית העוני, הפשע, התסכול ומי יודע מה עוד. אז נצטרך לעזוב את המסך ולצאת אישית, לעזור ולתמוך פנים אל פנים. כמו שעושים כל הארגונים שכרגע יוצאים לשטח.
יש לי אנלוגיה מקראית למצב: אחרי יציאת מצריים, עם העבדים המשוחררים היה עם עם 'פוסט' כלשהו. במקום מעבר מהיר וסוחף לחרות מאושרת, הפכה יציאת מצריים לתחילתה של דרך ארוכה, ארוכה מאד. הארץ המובטחת, במרחק הנראה בעיין לא הגיעה כל כך מהר: במקום כמה ימי הליכה, התברברנו ארבעים שנים במדבר, לטוב ולרע. רעבנו, צמאנו, התייאשנו, בכינו, גם כאשר קבלנו מן, שליו, תורה ומנהיגים מחוייבים.
בימים אלה, כמו היהודים שחגגו סדר דיגיטלי, חוגגים הנוצרים את השבוע הקדוש ואת שבוע הפסחא באופן דיגיטלי, בכנסיות המחשב במקום באופן אנושי ואישי. על נושא זה של חגיגות בצל הקורונה – התקיימה שיחה ביני ובין האב הפרנציסקני אלברטו פרי ביוזמתן של מירב שטיין (חלון להר ציון) וחנה בנדקובסקי (מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג). בראיון שקיימתי עם האב אלברטו, ציינתי בפניו את ההשוואה בין אירוע יציאת מצרים לאירוע תחיית ישוע:
עבור המאמינים הנוצריים מציינת תחיית ישוע נצחון מיידי. בשפה של פעם (כי אני שייכת ל'פעם'...): "זבנג וגמרנו": ישוע ניצח את המוות וזה הפך נצחון לאנושות כולה. מוות – תחייה - הבה נחגוג. לעומת זאת, בהיסטוריה היהודית, ארץ הבחירה הגיעה אחרי הרבה מאבקים – פיסיים ונפשיים. לא היה קיצור דרך. עבדות – יציאת מצריים – ארבעים שנים של קשיים.
בסוף הראיון איחלתי לאב אלברטו שאחרי הפסחא הממוחשב הזה, לא נצטרך כולנו לנדוד שנים בקשיים אלא שהקורונה תעבור מהר. אבל ברור שהקורונה לא תעבור מהר, גם אחרי שהנגיף יוכנע. כי כאמור – עידן הפוסט קורונה יתחיל. השאלות מתחילות לצוף: מי ישרוד את הדרך? מאין יהיה הכוח ללכת, להאמין שיש ארץ הבטחה?
בתוך השקט של הימים הללו, נזכרתי במה שסיפר לי אבי על הקשיים בשנים שעבר בדרכו להתיישב בארץ הבחירה. כיצד כאשר ברחו מאירופה לפלשתינה, הגיעו לארץ בדיוק בימי המרד הערבי, אחרי 1948 חזר לאירופה ומצא עצמו עולה לארץ בדיוק בפרוץ מבצע קדש. עם אישה ושישה ילדים, בילה במקלט בירושלים של מלחמת ששת הימים... וכך הלאה. סיפור של עם, רק שהמסר היה – כל פעם שארץ הבחירה הייתה בהישג יד – באה מכה כלשהי. עשר מכות? אולי יותר. אך אלו לא היו מכות מצרים. אלו היו מכות בדרך לארץ, ובארץ עצמה.
מה אני לוקחת מזה? למלא את הריאות באוויר, לדעת ש"ארוכה היא הדרך", להפנים שהתחייה לא תהיה "זבנג וגמרנו". אבל כדי שארבעים השנים הבאות (לא באמת... אבל זמן ממושך בכל אופן) תהיינה ראויות ליום התחייה/ ההגעה לארץ הבחירה - אני כבר שואלת את עצמי מה ואיך להטות שכם לכל אותם הלומי פוסט קורונה. ביכולתי להציע עזרה אישית ואנושית, לא ממוחשבת (בלי להמעיט בחשיבות העזרה שתבוא מאנשי המחשבים!).
למעשה, מקננת בי המחשבה על תיקון: תיקון המסע של העם במדבר. כאשר אני מחפשת סיפורים על חמלה ועזרה אנושית הדדית (לא חמלה של אלוהים) בפרקים המקראיים הללו – אני מתוסכלת (ודווקא יש כל כך הרבה כאלה בפרקים המאוחרים של תלאות ישראל בארצו...). כעת אני מקווה ומחכה לשנים של מסע קשוח, אבל את ארץ ההבטחה נקבל בזכות עצמנו. בזכות האנושיות האישית. גם אם אמשיך להשתתף בסדרי פסח דרך זום.
אני מזמינה אתכם מחר, יום שישי, 10-4-2020 בשעה 11:30,
להיות עם האב אלברטו ואיתי, בטקסי השבוע הקדוש הדיגיטליים, מתארחים אצל מירב שטיין וחנה בנדקובסקי.
נדבר על משמעות החגים, סדרי הטקסים והתפילות.
