השבוע הוא שבוע הפסחא עבור העולם האורתודוכסי. אוכלים בשר, נותנים מתנות איש לרעהו, חוגגים... דווקא בכנסייה יש פחות תפילות מהרגיל, אבל הביקור בכנסייה מרגיש חגיגי באופן אחר. לא רק ביחס לארבעים ימי התענית לקראת הפסחא, אלא ביחס לכל ימות השנה. למה?
כי מיום ראשון של הפסחא – כהני הדת האורתודוכסיים פותחים את דלתות השער הראשי ("השער המלכותי") של האיקונוסטזיס ומסיטים את הוילון הנקרא פרוכת. וכך, כשהדלתות והפרוכת פתוחים - המזבח, אשר ברוב הזמן הוא נסתר ומסתורי, הופך גלוי לעיני כל, כביכול נגיש... באופן זה זוכה המאמין לחוויה של חסד מיוחד:
הקודש נפתח אל החול. הקודש איננו כה מנותק, רחוק, מאיים (המילה "מאיים" איננה מילת גנאי, אלא שלפי הניתוח של חוקר הדתות החשוב, רודולף אוטו, הקדושה מכילה תמיד שני קטבים: משיכה ואיום, היקסמות וחרדה).
אז גם השנה, ולמרות שהכנסיות סגורות למאמינים בגלל המגיפה, יודע כל מאמין שהדרך אל הקודש פתוחה בפניו. למשך שבוע אין חציצה יותר בין האדם החוטא לקודש. הכיצד? על כך במאמר הבא.
הקדמה לעניין הפרוכת
לפרוכת בכנסיות האורתודוכסיות יש משמעות מקורית מקראית.
לשם כך צריך להכיר את המושג בהקשרו המקראי:
בספר שמות, מתוארת הפרוכת כוִילוֹן הרקום מחוטים צבעוניים ויקרים ביותר.
וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר; מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ (שמות כו, לא).
איך מתרגמים את המילה 'פרוכת'?
בפשטות – וִילוֹן. באנגלית -Curtain, וגם Veil. המילים וילון ו - Veil קבלנו כגלגול של המילה velum בלטינית:
וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת = velum Facies
בשביל חובבי המילים, הנה בלטינית וביוונית מילה נוספת המוכרת לנו, ומתחבאת באותו המשפט המקראי: יָקִינְטוֹן יָקִינְטוֹן היא המילה ל- תכלת:
חוטים בצבעי תכלת וארגמן. בסרטון זה מראים את הפרוייקט של אריגת פרוכת של נשים בימינו.
לא פלא שבמסורות חיצוניות לברית החדשה, מייחסים למרים את עבודת הטוויה של הפרוכת, ובאיקונוגרפיה הביזנטית היא מופיעה לעיתים קרובות מחזיקה את חוט הטוויה האדום בידה.
חשיבות מיקומה של הפרוכת בבית המקדש
יותר חשוב לענייני כאן, הוא הפסוק המתאר את מיקומה האסטרטגי של הפרוכת.
הפרוכת מפרידה בין הקודש לקודש הקודשים, מה שאומר שרק כהן רשאי להיכנס מעבר לה, ולא אף בן תמותה אחר:
וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים, וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת;
וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. (שמות כו, לג).
גם כאן לא צריך ידע מוקדם כדי להבין את הלטינית...:
et sanctuarium et sanctuarii sanctuaria dividentur
הפרוכת מסמלת הפרדה. אפילו רש"י מפרש:
"פרוכת - לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד. דבר המבדיל בין המלך ובין העם".
רש"י מתכוון להפרדה בין מלך מלכי המלכים – אלוהים, לעם – כלל האנושות.
למעשה, רק הכהן הגדול היה רשאי לעבור את הפרוכת ולהיכנס לקודש הקודשים.
שם, מול ארון הברית, היה מניח את המחתה, חופן "מלא חפניו" קטורת, מניח על הגחלים "וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן" (רמב"ם, עבודת יום הכפורים ד,א).
העשן מהקטורת ביום הכיפורים בקודש הקודשים
המסורות המקראיות המשיכו לימי הבית השני ותיארו את הכניסה מעבר לפרוכת כקירבה 'אינטימית' מול השכינה – עד שזה היה ל 'מקום מפגש ידוע' להתגלויות אלוהיות:
וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת, אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת
כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ויקרא טז ב).
על רקע זה ניתן להבין את סיפור המפגש של זכריה הכהן, אביו של יוחנן המטביל, עם המלאך המגלה לו את בשורת הריונה של אשתו:
עַל־פִּי מִנְהַג הַכְּהֻנָּה, יָצָא גּוֹרָלוֹ לְהִכָּנֵס אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר קְטֹרֶת ... לְפֶתַע נִרְאָה אֵלָיו מַלְאַךְ ה' (לוקאס א).
מעבר לפרוכת, אם כן, נמצא האלוהי.
האם ייתכן שיהיה כהן שיפתח לנו את הפרוכת כדי שהקשר עם האלוהי יתקיים ישירות וללא מתווך?
אזכורים לפרוכת בית המקדש בברית החדשה
א. אזכורים לפרוכת בית המקדש באגרת אל העבריים
בברית החדשה, מוזכרת הפרוכת של בית המקדש שש פעמים. באגרת על העבריים היא מוזכרת שלוש פעמים, ומהטקסטים הללו לומדים שישוע נכנס באופן סימבולי אל מעבר לפרוכת:
וּמִבֵּית לַפָּרֹכֶת הַשְּׁנִיָּה מִשְׁכָּן הַנִּקְרָא קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים... אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת, נִכְנַס אַחַת וּלְתָמִיד אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִשִֹיג פְּדוּת עוֹלָמִים;
(האגרת אל העברים ט 11,3).
לא קל להבין את המשפטים, אבל העיקר הוא שהטקסט מייחס לישוע את תפקידו של הכהן הגדול, ומצייר אותו כמי שנכנס פעם אחת ונצחית אל הקודש!
טקסט תאולוגי ומבלבל לא פחות, אנו קוראים בפרק י' של אותה האגרת:
שֶׁיֵּשׁ לָנוּ בִּטָּחוֹן לְהִכָּנֵס אֶל הַקֹּדֶשׁ...
בְּדֶרֶךְ חֲדָשָׁה וְחַיָּה אֲשֶׁר הוּא חָנַךְ לָנוּ דֶּרֶךְ הַפָּרֹכֶת, שֶׁהִיא בְּשָׂרוֹ
(האגרת אל העברים י 20).
מה נאמר בשפה פשוטה? שישוע הוא כהן גדול המאפשר לכולנו להיכנס אל הקודש, ויתרה מכך: הוא פותח לנו את הפרוכת. אלא שהפרוכת שהוא פותח - היא לא פחות מאשר... בְּשָׂרוֹ.
מבולבלים? גם אנחנו!
איך ניתן להבין את הטענה ש - בשרו של ישוע הוא הפרוכת הנפתחת כדי לאפשר לנו להיכנס לקודש?! לשם כך נצטרך לקרוא את תיאור האוונגליונים לצליבה של ישוע, ולהבין את המסר שלהם.
ב. אזכורים לפרוכת בית המקדש בבשורות הסינופטיות
בכל הבשורות הסינופטיות (מרקוס, מתי ולוקאס), מוזכרת הפרוכת בנסיבות טראגיות:
נתחיל בבשורת מרקוס , בפרק ט"ו:
37 יֵשׁוּעַ צָעַק בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפַח אֶת רוּחוֹ.
38 וּפָרֹכֶת הַמִּקְדָשׁ נִקְרְעָה לִשְׁנַיִם, מִלְּמַעְלָה עַד לְמַטָּה.
מותו של ישוע יצר דרמה בסדרי בית המקדש: ההבדלה המוחלטת בין קודש וחול רוסקה ובוטלה! סדרי העולם התאולוגיים השתבשו. השאלה הגדולה המתעוררת לאור ביטול ההבדלה, היא מי ישתלט על מי: האם החול ישתלט על הקודש? העוול על הטוב? המוות על הנצח?
נקרא כעת בבשורת מתי, בפרק כ"ז, שם הדרמה היא גם תאולוגית וגם קוסמית:
50 יֵשׁוּעַ צָעַק שׁוּב בְּקוֹל גָּדוֹל וְנָפַח אֶת רוּחוֹ. 51 וְהִנֵּה נִקְרְעָה פָּרֹכֶת הַמִּקְדָּשׁ לִשְׁתַּיִם, מִלְמַעְלָה עַד לְמַטָּה; הָאָרֶץ רָעֲדָה, הַסְּלָעִים נִבְקְעוּ, 52 הַקְּבָרִים נִפְתְּחוּ וְגוּפוֹת רַבּוֹת שֶׁל קְדוֹשִׁים יְשֵׁנֵי עָפָר נֵעוֹרוּ.
בבשורת מתי, בזמן שישוע נופח את נשמתו, נוספת דרמה קוסמית מעבר לדרמה התאולוגית של קריעת הפרוכת: רעידת אדמה ומיד אחריה מתרחשת תחיית מתים.
מה המסר? גם ההפרדה בין מתים וחיים מתבטלת: יְשֵׁנֵי עָפָר נֵעוֹרוּ.
תחיית המתים היא העדות המקדימה לכך שהחיים ינצחו את המוות, הטוב ינצח את העוול והקודש ינצח את החול.
בבשורות הסינופטיות, יש מסר חזק דרך קריעת הפרוכת: הכל מעתה ישתנה,
" עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה"! ...
אם טרם השתכנעתם שיש זהות בין קורבנו של ישוע לקריעת הפרוכת, אז כדאי לקרוא כמה פעמים מוזכרת הפרוכת בהקשר של דם קורבנות:
וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם; וְהִזָּה מִן הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ.
(ויקרא ד ו)
וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת;
(ויקרא טז טו)
הַזָאָת הדם על הפרוכת
האנלוגיה היא:
אם בעבר, בבית המקדש, היו זקוקים לדם על הפרוכת כדי להשיג חיים וחסד לבני האדם,
כעת דמו של ישוע ובשרו – הם עצמם הפרוכת הנקרעת על מנת לאפשר חיים וחסד לבני האדם.
מה הקשר בין המקרא, הברית החדשה והמנהג האורתודוכסי לפתוח את הפרוכת בכנסייה בפסחא?
בכל הכנסיות האורתודוכסיות אשר ברחבי העולם, מוצב איקונוסטזיס, כלומר קיר עם איקונות, אשר קבועים בו שלושה (או יותר) פתחים, דרכם אפשר להגיע אל המזבח. דרך השער הראשי, הנקרא "השער המלכותי", מותר רק לכהן להיכנס, וזאת רק כאשר הוא מקיים פולחן, ומקריב את ישוע בדמות לחם ויין. לאחר שקידש את הלחם והיין, יוצא הכהן מחוץ לאיקונוסטזיס ומעניק מהם לקהילה. במובן זה, דומה הליטורגיה הנוצרית לליטורגיה בבית המקדש היהודי. השער המלכותי בכנסייה סגור ברוב הזמן, ואף בחלק מזמן "הליטורגיה האלוהית" (הכינוי האורתודוכסי למיסה). הוילון התלוי מעל השער, אוטם וחוסם, והוא הד נוסף לפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים לקהל הגודש את הכנסייה.
פרוכת לבנה ושער סגור באיקונוסטזיס
המילה פרוכת ביוונית של הברית החדשה, היא בדיוק אותה המילה המצויה במקרא, בתרגום השבעים: καταπέτασμα.
במילה זו ממש, משתמשת הכנסייה כדי לתאר את הוילון, כלומר את הפרוכת שתלויה ב'שער המלכותי' בכנסייה...!
אז הנה התפתחות משמעות ה- καταπέτασμα , כלומר הפרוכת, מהמקרא לכנסייה:
1. במקרא ההפרדה בין קודש וחול, וכן בין הקודש ובין קודש הקודשים - קיימת לעולמים ואיננה ניתנת לביטול. ה- καταπέτασμα / הפרוכת מסמלת את ההפרדה שהייתה נמשכת לעולמים לולא...
2. בברית החדשה מתוארת קריעת ה - καταπέτασμα / הפרוכת בעת מותו של ישוע על הצלב, וכך נוצרה התאולוגיה החדשה האומרת שבאמצעות קורבנו איפשר ישוע לבני האדם להתקדש, לזכות במחילה ובחיי נצח. לפיכך ההקבלה בין מות ישוע לקריעת הפרוכת, היא גם ההקבלה בין ביטול הפער בין חול וקודש וביטול הפער בין בני האדם המוגבלים לבין אלוהים, השלמות והנצח.
3. בכנסייה, אחרי מיסת התחייה של הפסחא האורתודוכסי, בניגוד לשאר השנה ורק לשבוע אחד, נפתח השער הראשי שדרכו נכנס הכהן לאזור המזבח, ומוסטת ה- καταπέτασμα / הפרוכת למשך שבוע. אז יכול כל מאמין לראות בעיניו את קודש הקודשים, את מקומו הנשגב של הכהן ומקומה הנשגב של השכינה. כשהמזבח גלוי לעיני כל, זו הזדמנות נדירה והזמנה ייחודית ומרגשת להרגיש את הקודש ולהתמזג עימו (אל תעשו טעות: לא להיכנס פיזית, אלא נפשית. לא להעפיל רגלית, אלא רוחנית!).
4. בנוסף למנהג הנ"ל, ורק בשבוע הפסחא האורתודוכסי, נהוג להציב ARTOS = לחם קודש בכניסה לשער המלכותי, למשך השבוע כולו! אין אף יום בשנה שדבר כזה יכול להתרחש, שהרי לחם הקודש חייב להיות על המזבח שמאחורי האיקונוסטזיס! בשבוע זה של הפסחא, באים המאמינים החוגגים לכנסייה ומשתחווים ללחם – כאילו משתחווים לישוע עצמו אשר קם מן המתים.
ניתן לדפדף בגלריה באמצעות החצים בצדי בתמונה
המראה של האיקונוסטזיס הפתוח, ללא מסך הפרוכת ועם הלחם הקדוש המוצב בפתח – הוא מראה נדיר המתאפשר לתקופה של כמעט שבעה ימים בשנה. בתום שבוע הפסחא, ובאופן מדויק 'בשעה התשיעית' של יום שבת, יסגרו את השער, יורידו את הפרוכת, והלחם יועבר אל המזבח. הכנסייה תחזור למראה הרגיל לשנה שלמה נוספת.
בעיצומו של השבוע הקדוש, זכיתי ביוזמתה של חנה בנדקובסקי ממרכז רוסינג, לשוחח עם האב רומן גולטאייב מהמשלחת הרוסית אורתודוכסית בירושלים על מנהגי פסחא ומשמעותם. לא דברנו על האיקונוסטזיס הפתוח – אבל דיברנו על משמעות הפסחא במסורות ובמנהגים של הרוסים האורתודוכסיים. היה מרתק, ואתם מוזמנים לצפות בראיון.
לגלרית הווידאו של יסכה לחצו כאן
תודה יסכה על הכתבות המרתקות ועל התובנות החדשות שאת מביאה. במיוחד אני אוהבת את ההקשרים שלך ליהדות.
בבוא היום כשיחזרו שוב התיירים (מי יגיע קודם, המשיח או הם?), אהיה מצויידת בסל עשיר יותר ועמוק בזכותך וגם בזכות השיחות שנהלתן וארגנתן "טריומווירט הנשים" את, חנה בנדיקובסקי, ומירב שטיין.