בתמונות: הקרדינל מרטיני (מימין) פרופ' וררבלובסקי מהאוניברסיטה העברית (משמאל) בשיחה. דגלי ישראל והותיקן מתנופפים ברוח בטקס שתילת חורשה על שם מרטיני ברמת פוריה.
ירושלים של מעלה או ירושלים של מטה?
ירושלים מרוצפת זהב, שעריה וחומתה עשויים מאבני חן יקרות. נהר זורם בה ובגדותיו - עצים נותני פירות כל השנה. זוהי ירושלים של מעלה, כפי שמתוארת בשני הפרקים האחרונים של הברית החדשה.
שם (בברית החדשה) נעשה שדרוג קל לעיר השמיימית המתוארת אצל הנביא יחזקאל. כך מתאר יחזקאל את העיר ורושם מידות ונתונים כמו מהנדס בניין:
ב בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים, הֱבִיאַנִי אֶל-אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וַיְנִיחֵנִי אֶל-הַר גָּבֹהַּ מְאֹד וְעָלָיו כְּמִבְנֵה עִיר מִנֶּגֶב...
ו וַיָּמָד אֶת-סַף הַשַּׁעַר, קָנֶה אֶחָד רֹחַב, וְאֵת סַף אֶחָד, קָנֶה אֶחָד רֹחַב.
ז ... וְסַף הַשַּׁעַר מֵאֵצֶל אֻלָם הַשַּׁעַר מֵהַבַּיִת קָנֶה אֶחָד.
(יחזקאל, פרק מ')
ואילו יוחנן, כותב ספר ההתגלות (ביוונית: האפוקליפסה) בברית החדשה, רושם כמו מעצב פנים :
"וּשְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁעָרִים - שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה מַרְגָּלִיּוֹת; כָּל שַׁעַר וְשַׁעַר הָיָה מִמַּרְגָּלִית אַחַת, וּרְחוֹב הָעִיר זָהָב טָהוֹר כִּזְכוּכִית זַכָּה.
(חזון יוחנן, פרק כא)
כך או כך, אי אפשר סתם כך להגיע לירושלים השמיימית בלי הזמנה. ויש גם בעית תחבורה:
לא תמצאו אוטובוס או רכבת קלה עם תחנה ושלט – "ירושלים של מעלה".
ירושלמי בנפש, ירושלמי בגוף
אני שנולדתי פיזית בירושלים, הבנתי במהלך השנים, שלהיות חלק ממנה, פירושו להישאר כרוכה בחבל טבור נפשי לעיר הזאת.
אכן, נולדתי לפני כמעט 60 שנים בבית החולים 'שערי צדק' ששכן בדרך יפו בירושלים. המבנה נשאר כשהיה, בשימוש אחר, אבל משך שנים רבות שימש כבית חולים גדול ומשמעותי, גם אם הסניטציה הייתה מינימלית. אמי נאלצה ללכת במסדרון, בקור ירושלמי אשר "תפש" את אותו הפסח בו נולדתי, כדי להניק אותי. כשמצאה אותי, מצאה חתול שהצטנף עמי באותה עריסה...
לצד הזכרון המהמם הזה היו לה זכרונות טובים מ-"שוועסטר זלמה" האחות האגדתית והרופא המפורסם דר' וואלאך.
אז למי יש יתרון? למי שנולד כאן פיזית או למי שנולד כאן רוחנית?
כמה מילים על הקרדינל מרטיני,
אשר לזכרו אקדיש את השיחה על ירושלים ביום שישי הקרוב:
הקרדינל קרלו מריה מרטיני (1927 - 2012) הגיע כמעט הכי רחוק שאפשר בכנסייה הקתולית:
לאחר שנים של שרות כארכיבישוף של מילנו, זכה להיות הקרדינל של מילנו – מינוי שהוא בעל יוקרה בזכות ההיסטוריה הכנסייתית העתיקה של אותה העיר.
בבחירות לאפיפיורות בשנת 2005 לאחר מותו של יוחנן פאולוס השני, היה המועמד החשוב ביותר.
בסבב הראשון של הקולות הוביל עם 40 קולות לעומת 38 לקרדינל רצינגר. מרטיני החליט לפרוש, והיתר היסטוריה...
הקרדינל רצינגר נבחר והפך לאפיפיור בנדיקטוס השישה-עשר. חצי מהעולם הקתולי נשם לרווחה – והחצי השני מחה דמעות מהעיניים. מרטיני היה תקוותם של המודרניסטים והליברלים. האיש המבריק והדעתן הזה העז לדבר על נחיצותו של שינוי כללי בכנסייה, החל מאישור להשתמש באמצעי מניעה, דרך אישור הפלות בתנאים מסויימים, ועד לדיון פתוח בנושא הגירושים ועל הדרך הכנסת נשים לכהונה...
לולא היה מבוגר וכבר עם פרקינסון- ייתכן שלא היה מוותר בכזאת קלות על סבבי הבחירות לאפיפיורות, ומי יודע כיצד הייתה נראית ומתנהגת הכנסייה בימינו.
לא אדבר על גישתו השמרנית של רצינגר/בנדיקטוס ה- 16. היא הוגזמה מאד עד שהפך למותג ושם נרדף לשמרנות. צריך להיות יותר זהירים אבל מותר להשוות את העולמות המחשבתיים של בנדיקטוס ושל מרטיני - למצעים המנוגדים של מפלגות ימין ושמאל.
היחס ליהודים, ליהדות, לארץ ישראל
למרות שמרנותו בנושאים שונים הבוערים לכנסייה, הייתה מחויבותו של האפיפיור בנדיקטוס ליחסים עם היהדות -ניכרת לעיין וזכורה לטוב. אין להמעיט בדבר.
אבל אצל הקרדינל מרטיני זה היה אחר: המחויבות הדתית, ההיסטורית והאנושית ליהודים, ולעם ישראל – התממשה באופן קונקרטי, כאן בארץ הקודש, בקרב יהודים.
הקרדינל "עשה עלייה" ובחר להתגורר בירושלים בתקווה להקבר בה ביום אחרון. משנת 2002 הוא התגורר (לפחות חצי שנה מדי שנה) במכון הישועי בירושלים, החולק חומה עם המכון ללמודי יהדות - HUC, הברו יוניון קולג'. בלי קשר לשכנים היהודיים הנ"ל
(אגב, מכון ללימודי היהדות בו נערכים מפגשים בין דתיים מזה שנים רבות) מפגשיו של מרטיני עם יהודים והחברויות שפיתח עימם, היו למרכיב עמוק בהוויתו ובאמונתו.
כך היה עוד משנות ה- 60, כאשר עמד בראש המכון הישועי בירושלים ואח"כ בהיותו נשיא האוניברסיטה הישועית ברומא. לדידו, גם היהדות וגם ירושלים מאפשרות מסע למאמין הנוצרי לגלות את עומק אמונותיו.
כך ניסח את הכותרת לספרו:
"לקראת ירושלים – מסע אל שורשיה היהודיים של הנצרות" (תרגום מצוין של יוסי סופר לעברית, בהוצאת כרמל, 2005). מוזמנים לעיין בכתבה מצויינת אשר פורסמה לפני מספר שנים, אחרי הוצאת ספרו של הקרדינל בתרגום העברי:
לקראת ירושלים – מסע אל שורשיה היהודיים של הנצרות
הקרדינל מרטיני היה איש ספר, מלומד מבריק ונשמה ענקית. קריאה בספר הנזכר לעיל היא חוויה רוחנית. גם אם מדובר במאמין נוצרי אדוק ובלקסיקון שלא בהכרח מתנגן בקלות אצל היהודים (ובעיקר השימוש המתמיד במילה "חטא"). הפנייה שלו היא למציאת הקשר העמוק בין יהדות ונצרות, ומה שחשוב - פיתוח הקשר העמוק בין יהודים 'עכשווים' ונוצרים. יש נוצרים המחוייבים ללמוד ולהעריך מחדש את היהדות. אצל מרטיני המחוייבות היא בעלת עוצמה כי איננה התדיינות אינטלקטואלית בלבד:
"הפגישה מחוללת התמזגות הדרגתית עם העם היהודי, תולדותיו, תרבותו , סבלותיו ותהילותיו. המפגש מעורר אהבה והערכה נוכח גילוי העושר הרב שבמסורות העם הזה. לא די במלחמה באנטישמיות. יש ללמוד את אוצרות ההיסטוריה והתרבות של העם היהודי ולחוות אותם ולהתמצא בהם. הם שיובילו אותנו לגילוי השורשים שלנו".
מרטיני חווה את הפיזיות של ירושלים, לא פחות מהרוחניות שלה. בשני המימדים של ירושלים, הפיזי והרוחני - הייתה זו ירושלים של המקרא, של הברית החדשה ולא פחות מכך - של ההווה.
בקטע זה הוא מתאר כיצד נולדה זהותו הירושלמית כאשר כמעט מת בה...
"סביב הבורות הבנויים, הכתבים והעמקים – כנראה מימי שלמה המלך - היו ערימות פסולת מהחפירה, וכדי לצלם את פנים הבור צריך היה לטפס מעל הבור ולהתכופף פנימה. כשלושים איש ביקשו לצלם, וכשהגיע תורי, ערימת החול החלה להתמוטט, אולי בשל הדריכות המרובות, והתחלתי לגלוש למטה.
כבר ראיתי בעיני רוחי את מותי, את גופי הקבור מתחת לגלי הפסולת, אך פתאום עלתה בי מחשבה – רגע של התגלות כנראה, שלא חוויתי מאז – מה טוב למות בארץ זו! והייתי שליו ונינוח. אני סבור כי שלווה מוחלטת זו היא שהצילה אותי. משום השלווה הגדולה שהייתי שרוי בה בגלישתי מטה כלפי הבור, דחפתי אינסטנקטיבית את שתי ידיי בגל החול, וכך נעצרתי בטרם הגיעי אל התחתית. התנסות זו שעל סף המוות והתנסות החיים שקדמה לה חקוקות בליבי. ככל שאני זוכר, היה זה הרגע הראשון שהתגלמו בי מקורות קיומי ואחיזתם העזה בארץ זו."
בהזדמנות אחרת, נולדה זהותו הירושלמית מתוך חוויה רוחנית:
"...הפניתי את עיני אל השמיים זרועי הכוכבים מעל חומות העיר. פתאום כבשה אותי מחשבה כמעט פראית:
זהו מקום הולדתי, כאן נולדתי, בירושלים. אולי ישמע הדבר כהבזק חסר הגיון שמקורו היחידי הוא הלב.
אולם בליבי התהדהדו מילות הנביא, "זֶה יֻלַּד שָׁם" (תהילים פז 6).
איך וכיצד לא אדע. חשתי כאילו נולדתי שם, כאילו את כל חיי חייתי במגע עם אבנים אלו."
הקרדינל מרטיני לא זכה למות בירושלים. מחלתו הקשה הצריכה שיחזור לאטליה, שם מת ונקבר. למעשה כבר נאמר לו בטרם מותו שאין זה מן הראוי שקרדינל של מילנו לא ייקבר בקתדרלה של העיר, ועל כן הוא קבור בה. אבל זכרו קיים וחזק עד מאד בעיקר בקרב המלומדים היהודיים אשר עימם בילה שעות רבות של שיחות וחברות.
והמורשת שלו קיימת, בין היתר, במפעל הלימוד המשותף של האוניברסיטה העברית עם האוניברסיטה הישועית ברומא ('הגרגוריאנה'). לשם מגיע כל שנה מרצה מהאקדמיה בישראל ללמד את הסטודנטים הנוצריים, וכן מגיע מרצה מרומא לאוניברסיטה בארץ.
עוד ישועי ואטלקי שנולד בנפשו בירושלים
מהפירות של שתוף הפעולה שהנחיל בין הישועים והאוניברסיטה העברית - קבלנו את הנזיר הישועי הצעיר (אז), פינו דה לוצ'יו, אשר בחר לעשות דוקטוראט באוניברסיטה העברית, אצל מומחה לחז"ל - אביגדור שנאן ומומחה לנצרות מוקדמת - דוד סטרן.
עמו שוחחתי על ירושלים השבוע. פינו הוא איטלקי שנולד בירושלים... נולד באופן נפשי.... ואם היה אפשר - היה בוחר לחיות בירושלים של מטה את כל חייו. פינו מזכיר לי את הקרדינל מרטיני ז"ל.
כיום, בתור דיקן בפקולטה לתאולוגיה באוניברסיטה הישועית בנפולי, פינו שומר על קשר וחברות עם רבים פה בישראל. כשפינו נקרא לשרת באיטליה במקום בירושלים – חבריו התאכזבו אך לא ויתרו על קשר ומחכים לשיבתו לציון.
בזכות פינו (ובזכות פתיחותן של נזירות ציון ב'אקה הומו') לימדתי עמו שעור משותף לאנשי דת קתוליים. שעור על נושא שאינו פשוט - קריאה בקטעים הקשים נגד היהודים באוונגליון מתי. האומץ להכנס ביחד - יהודיה ונזיר קתולי - לשדה המוקשים של נושא זה, הוא תולדה של מחויבות ליחסים של היכרות, הידברות וחברות.
לכבוד יום ירושלים הפלורליסטית, המגוונת, המחבקת את מגוון אוהביה – שוחחתי עם פינו מהאוניברסיטה שלו בנפולי על הקשר לירושלים.
ירושלים של מעלה? ירושלים של מטה? כל אחד מאתנו דיבר על ירושלים שלו.
האזינו בלינק זה