פרוטסטנטים

צפיה בהרצאות מכנס רפורמציה באוניברסיטה הפתוחה

לותר ובאך - יסכה הרני ואלון קליבנוב

לא צריך סוכן

אפוקליפסה אז ועכשיו - ההתפוצצות אפוקליפטית ברפורמציה

500 שנה לרפורמציה: לותר, הפרוטסטנטים ושורשי החילון - תומר פרסיקו

מצגת 500 שנים לרפורמציה

לותר וממלכת ציון החדשה-על מרטין לותר והרפורמציה פרופסור הרסגור

תשעים וחמש התזות

 

ערב עיון: 500 שנה למהפכה הפרוטסטנטית ב'

ערב עיון: 500 שנה למהפכה הפרוטסטנטית א'

ערב עיון: 500 שנה למהפכה הפרוטסטנטית ד'

ערב עיון: 500 שנה למהפכה הפרוטסטנטית ג'

ערב עיון: 500 שנה למהפכה הפרוטסטנטית ה'

 

לא צריך סוכן - אביעד קליינברג

בשבוע הבא ימלאו חמש מאות שנים לתחילת התנועה "הפרוטסטנטית". זה היה הרגע שבו נגוז חלום האחדות במערב ותפיסת עולם דתית וחברתית, שהייתה חלק מרכזי מחיי תושבי אירופה, התמוטטה. דומה שהרגע הזה, ראוי לא פחות מגילוי אמריקה לציין את קו פרשת המים בין העולם של ימי הביניים לעולם המודרני. תפיסת העולם הפרוטסטנטית: הדגש הגדול על אינדיווידואליזם, הביקורת הבוטה על הממסד הדתי המסורתי (הכנסייה הקתולית), הדגש על פעילות והצלחה בעולם הזה, על חשבון טקסים וציפייה לגאולה בעולם הבא—כל אלה עיצבו, ומעצבים, את הכוחות החדשים שאנחנו מזהים עם המודרניות: את הולנד, את אנגליה, ולימים את ארה"ב.
שינויים גדולים מתחילים במקומות בלתי צפויים. ב31 באוקטובר 1517 תלה המרצה לתיאולוגיה, ד"ר מרטין לותר, על דלתות כנסיית הטירה בויטנברג כתב פולמוס—95 "תזות", כלומר נקודות לדיון, שעסקו בעיקר בנושא מכירת ה"אינדולגנציות" על ידי נציגי האפיפיור בגרמניה. האינדולגנציות (כתבי מחילה) היו מנהג עתיק שאיפשר לכנסייה ל"משוך" מן היתרה העצומה של חסד שהצטברה בבנק השמיימי. ישו והקדושים לא נזקקו לכל הזכויות שמעשיהם הטובים יצרו וניתן היה להעבירן (לעתים תמורת תשלום) לאלה שסבלו ממחסור במעשים טובים–הנשמות המתייסרות בפורגטוריום (כור המצרף), עד שיהפכו ראויות להגיע לגן עדן. הטקסט של לותר לא פורסם באחד ממרכזי הידע החשובים והוותיקים של הזמן, אלא בעיר שדה גרמנית, שהאוניברסיטה בה הייתה צעירה מאד. לא מדובר במניפסט מלהיב הקורא למרד באפיפיור, אלא בטקסט "אקדמי" וטכני הכתוב לטינית. קולות כמו זה של לותר נשמעו גם בעבר והושתקו ביעילות ובמהירות.
אבל הטקסט הזה ואחרים, נועזים יותר ובוטים יותר שחיבר לותר בעקבותיו, נגעו בעצב חשוף. תוך זמן קצר הפך הגרמני הצעיר מעוד מומחה משמים לתיאולוגיה לאיום על כל הסדר הקיים. הציבור, שנראה היה שאין גבול ליכולתו לבלוע צפרדעים קדושות ממנהיגיו, שנראה היה כי השחיתות והציניות של "הגדולים" מקובלת עליו, שההבטחות הריקות לשכ
ר בעולם הבא מצדיקות בעיניו כל נבלה בעולם הזה, שהשמרנות שלו (פעם ליכוד, תמיד ליכוד) נראתה כהבטחה ליציבות אינסופית, מאס פתאום בסדר הקיים. מכל עבר נשמעו קולות שהטילו ספק במה שמובן לכאורה מאליו. בשביל מה בעצם צריך מתווכים בינינו לבין האל–למה לממן סוכן, אם אפשר לקבל ביטוח ישיר? אם כתבי הקודש הם האמת המוחלטת והמושיעה, למה חייבים לקרוא אותם עטופים בשכבה עבה של פרשנות מוסמכת "מטעם"? למה צריך לממן המון עצום של אוכלי חינם–נזירים ואנשי כנסייה–שאמונתם אומנותם? למה האפיפיור, ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, נראה פחות כמו הרב הצנוע מנצרת, שקרא לתלמידיו לאהוב את רודפיהם, ויותר כמו קיסר רומאי, עטוף מחלצות, הרומס ברגל גסה את מבקריו?
כשהאפיפיור החרים את לותר, שרף זה את צו הנידוי ואתו את ספר החוקים הכנסייתי. ב1521 הוזמן לותר להסביר את עצמו בוועידה בעיר וורמס, בנוכחות הקיסר קרל החמישי ונציג האפיפיור. הרשויות הפוליטית והכנסייתית היו שותפות לתחושה שיש להשתיק את הנזיר החצוף הזה המאיים על הסדר הטוב להם. אמנם הובטח ללותר שיוכל לומר את דברו ללא פגע, אבל הבטחות כאלה כבר נתנו בעבר והופרו לשם שמים. לותר הגיע לוורמס בטוח שלא יצא חי מן המפגש. התקיים דיון. בשלב מסויים נדרש לותר להפסיק להתפתל ולומר דברים ברורים. הוא אמר אותם: "אלא אם כן אשתכנע, מכוח עדותם של כתבי הקודש או באמצעות טיעונים הגיוניים, שכן איני שם את מבטחי באפיפיור או בוועידות הכנסייה…כי אז אני כבול על ידי דבריהם של כתבי הקודש…ומצפוני אסור על ידי דבר האל. אינני יכול לחזור בי ולא אחזור בי מדבר, כי אין זה בטוח וגם אין זה ראוי לפעול כנגד המצפון. איני יכול אחרת. כאן אני עומד." מסיבות שונות, לותר לא הוצא להורג. השאר היסטוריה. לפעמים, כאשר אתה יודע איפה אתה עומד, כשאתה מסרב למכור את המצפון, העולם משתנה.

התפרסם בידיעות אחרונות 25.10.17

 

אסכולה - אפוקליפסה אז ועכשיו - ההתפוצצות אפוקליפטית ברפורמציה

 

500 שנה לרפורמציה: לותר, הפרוטסטנטים ושורשי החילון - תומר פרסיקו

בראשית שנות השלושים של המאה ה-16 התחילו להתאסף נוצרים אַנַבַּפְּטיסטים בעיר הקטנה מינסטר (Münster),  ששימשה כליבת סחר באזור וסטפאליה (צפון־מערב גרמניה של היום). מינסטר איפשרה מקלט בטוח לחברי הזרם הנוצרי הצעיר ומעורר המחלוקת, והם הגיעו מקרוב ומרחוק, כלומר מכל מקום ממנו גורשו. בתוך שנים מעטות הם הצליחו להשתלט על העיר. בין הכרזות על קץ העולם לחזיונות אקסטטיים שפקדו את הראויות מבין נשותיהם, התלהטו הרוחות, ומספר גדול מתושבי הכרך המירו את דתם בטבילות חגיגיות. בהרגישם את העומד לקרות, עזבו נוצרים קתולים ולותרנים את העיר.

תחת יאן מאתיס, טבח שהפך נביא ומהפכן דתי, אימצה מינסטר משטר תיאוקרטי. חזונו של מאתיס, לכונן "ירושלים חדשה, נקייה מכל טומאה" כלל את החרמתו של הרכוש וחלוקתו מחדש, גירוש כל הקתולים והלותרנים שנשארו, והנהגת טרור אלים כלפי כל מי שמיאן להישבע לשמו. מכיוון שהעיר הפכה כעת לקהילת אוהבים המונהגת ישירות בידי האל, לא היה צורך בספרים —  מלבד התנ"ך והברית החדשה — והם נאספו ונשרפו. בינתיים, הנסיכויות ליד העיר הציבו סביבה מצור: לא ניתן היה להרשות לכופרים האנבפטיסטים להכריז מלחמה על כל מה שקדוש. מאתיס, שקיבל מסר אלוהי לפיו עליו לצאת בליווי קומץ  לוחמים אל מול הצבאות הצרים על העיר, נקרע לגזרים בידי האויב.

מנהיגה החדש של מינסטר, חייט ושחקן חובב בשם יאן בוקלסון, הידק את "המשטר האלוהי" בעירו. העונש על כל חטא — לא רק רצח או גניבה, אלא גם ניאוף, דיבה, איבה, חמדנות וחוצפה — היה מוות. בחברה מושלמת, המונהגת על ידי נביא, אין כל סיבה, או תירוץ, לחטא. מעט לאחר מכן החליט בוקלסון שהציווי "פרו ורבו" מחייב כל גבר לשאת יותר מאישה אחת. פוליגמיה הפכה למצווה, והמתנגדים, באופן מובן, נטבחו. רווקות, והנשואות לאנשים שנותרו מחוץ לעיר הנצורה, נכפו להינשא לבני המקום. מריבות בתוך הבית בין נשים ותיקות לחדשות התפתחו במהרה, אולם מכיוון שלריב היה חטא, התוצאה היתה צמיחה חדה בשיעור ההוצאות להורג. כאשר הותרו הגירושים כדי למנוע מריבות, הפכו הנישואים במינסטר לעניין קצר ותועלתני. וכפי שכותב נורמן כהן בספרו "בעקבות המילניום", אלפי התושבים בעיר חוו בזמן קצר את מלוא המנעד הסקסואלי, מפוריטניות אדוקה ועד אהבה חופשית.

המצור הכריע את מינסטר. העיר היתה למשיסה ותושביה נטבחו. אולם סיפורה מגלם בתוכו לא רק את רוח המהפכנות הטוטלית שהביאה הרפורמציה לאירופה, אלא גם את הדילמות התיאולוגיות איתן היתה צריכה להתמודד מראשיתה.   בתחילת המאה ה-16 הציבור באירופה היה מסוגל להעלות על דעתו שאדם אנונימי לא רק יכריז על עצמו כנביא אלא גם יגזור מנבואתו השלכות פוליטיות דרקוניות – ויצליח לממשן. מרטין לותר עצמו  ניהל באותן שנים פורמטיביות משא ומתן בין העיקרון שבשמו יצא לדרך נוצרית חדשה, דהיינו ההכרעה המצפונית והפרטית על משמעות כתבי הקודש, לבין הצורך הבסיסי בממסד דתי, כלומר בחוק קולקטיבי. המתח בין שני אלה מזין ומניע את הנצרות הפרוטסטנטית עד היום.

המצפון מעל לכנסיה


סיפור הבראשית הפרוטסטנטי ממקם את לותר, נזיר אוגוסטיני ודוקטור לתיאולוגיה באוניברסיטה של וויטנברג, מול דלתות הכנסייה האדירות של העיר. לותר ממסמר עליהן את 95 התזות המפורסמות שלו בדיוק לפני חמש מאות שנה, ב-31 לאוקטובר, 1517. במסמך ערער לותר על ההגיון הדתי שבשטרי המחילה — האינדולגנציות שהיתה הכנסייה מנפיקה עבור המאמינים המשלמים, וכך מזכה אותם מחטאיהם. לותר יצא מתוך משבר אמוני עמוק כשהוא משוכנע שהאל הטוב לא דורש מאיתנו דבר לבד מאמונה, ואדרבה, שאין כל דבר שנעשה, מלבד להאמין, שיוכל לזכות אותנו בישועתו. ממילא מתברר שאותן אינדולגנציות הן חילול הקודש: גם גוזלות את כספי הציבור, וגם מנביטות תקוות חסרות כיסוי למחילה.

לותר ביקש לא לקבור, אלא לתקן את הכנסיה. הצגת התזות היתה דרך מקובלת לעורר דיון תיאלוגי. אולם במהרה התברר שהנזיר הצעיר אינו מוכן לקבל מרות. סדרה של פולמוסים מול תיאולוגים שנשלחו אליו לא הזיזו אותו מעמדתו, ובעוד אחרים היו קורסים תחת משקל הממסד הכנסייתי, הלחץ העצום ניתב את לותר לפרץ של יצירתיות. לותר כתב וכתב, ומכונת הדפוס, אותה המציא יוהאן גוטנברג רק כמה עשרות שנים לפני כן, הפכה את ספריו לנחלת הכלל. למעשה הם היו רבי־מכר אדירים: לותר לבדו היה אחראי לחמישית מסך הטקסטים שהודפסו בגרמנית באותו עשור. הציבור גמע את הבשורה החדשה ולא יכול היה לשבוע. מאוחר מדי הבינה הכנסייה שהיא מתמודדת עם תופעה שטרם ראתה.

לותר, מצדו, הבין שאת הכנסייה הקתולית אי אפשר לתקן. ב–1520 הוא הכריז סופית כי "שטרי המחילה הם זוטות חסרות ערך של החנפנים הרומיים" ("על השביה הבבלית של הכנסייה", תרגום: רן הכהן). באותה שנה הוא גם ניסוח לדורות את בסיס הלותרניות: "די לו לאדם הנוצרי באמונה, ואין הוא זקוק לשום מעשה על־מנת שיהיה חסיד; ואם אין הוא זקוק עוד לשום מעשה, ודאי משוחרר הוא מהמצוות והחוקים […] זוהי החירות הנוצרית, האמונה הצרופה" ("על חירות האדם הנוצרי", תרגום: רן הכהן). לותר שיחרר את הדת ממנהגים, מטקסים וממסורות — ואף ממוסר. אולם באותה מידה הוא גם שיחרר את המוסר מהדת — עלינו לעשות טוב לא לשם ישועתנו, אלא מפני שהוא טוב. חישבו על קאנט. חישבו על הומניזם חילוני.

רק מזל ואינטרסים של פוליטיקה ימי־ביניימית הצילו את לותר משריפה (לבד מהשגחת האל כמובן). ב–1521 הוא זומן לוועידה תיאולוגית בוורמס, בנוכחות נציגי הכנסייה והקיסר קרל החמישי . שמו כבר הלך לפניו, והעיר קיבלה אותו בתשואות. מול הנכבדים והקיסר הוא התבקש רשמית, ובאופן סופי, לחזור בו מכל מה שכתב. גם אם הוא אישית סבור ששטרי המחילה חסרי תוקף, הרי עליו לדעת שהם אושרו על ידי האפיפיור ובידי ועידות תיאלוגיות רשמיות של הכנסייה. אם לא מכל סיבה אחרת, ודאי מקורות אדירים אלה של סמכות אמורים למחות כל ספק מליבו. לותר ביקש יום שלם לשקול את העניין.

למחרת חזר לאולם שבו עומדים כולם, והקיסר לבדו יושב. מול כל הקהל הקדוש הזה פתח לותר בנאום מנומק, שבסופו הצהיר:

אלא אם יצליחו להוכיח את טעותי, בין אם על ידי עדות כתבי הקודש או על ידי השכל הישר, אני מחוייב על ידי מצפוני ואסור על ידי מילת האלוהים. לכן לא אוכל, ואסרב, לחזור בי מדבר, שכן אין זה בטוח ולא ראוי לנהוג בניגוד למה שמורה המצפון, ישמרני האל, אמן.

אי אפשר להפריז במשמעות המשפטים הללו. לותר פונה אל מצפונו, וממקם אותו כמקור סמכות גבוה יותר מדבר האפיפיור והוועידות הכנסייתיות. המצפון, יש להדגיש, רק מנחה אותו לדבוק במילת האלוהים, כפי שהוא מבין אותה. טוב ורע אינם להכרעתו (הוא עדיין לא אדם מודרני), אלא נובעים מהאל, אולם רק הוא יכול לפרש נכונה את דבר האל. יוהנס אק, התיאולוג שנשלח לאלף את לותר בינה, הבין את הבעיה. אם כל אחד יוכל לפרש את כתבי הקודש בעצמו, אמר, "לא יישאר דבר בטוח או קבוע בנצרות". ואכן, לא נשאר.

הרעיון של לותר היה פשוט: כל נוצרי הגון יכול לקרוא ולהבין את כתבי הקודש בעצמו. אולם כפשטותו של הרעיון, כך מהפכניותו, שכן בכך הועברה הסמכות על פרשנות כתבי הקודש מהמסורת אל הפרט. לותר, מן הסתם, סבר שכל נוצרי הגון, בקראו את כתבי הקודש, יפרשם באופן הנכון, כלומר באופן הלותרני. מהר מאוד התברר שהמציאות שונה. רפורמטורים אחרים כאולריך צווינגלי, תומאס מינצר או ז'אן קלווין הבינו את הברית החדשה אחרת. הכנסיות הפרוטסטנטיות, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לאיחוד, נשארו חלוקות ביניהן. ומול לותר, שהיה מהפכן דתי אבל שמרן חברתי, קמו רפורמטורים, כמו נביאי האנבפטיסטים, שביקשו להביא את ממלכת השמיים על פני האדמה מיד, ולכונן עולם חדש תחת זה הנוכחי.

תחילתה של סובלנות דתית


האנבפטיסטים היוו בעיה מתחילתה של המהפכה הפרוטסטנטית. הם שללו את הטבלת התינוקות, וסברו שנוצרי אמיתי הוא רק אדם שהחליט בעצמו להיטבל. עמדה תיאולוגית זו, שמבכרת את הרצון האינדיבידואלי, עולה בקנה אחד עם היגיון המהלך שהנהיג לותר, אולם היא מקצינה אותו והופכת את כל העולם הנוצרי מחוץ לקהילת האנבפטיסטים לשרויים בחטא ונידונים לגיהנום. היותם גם מועדים לדחיית סמכות השליטים הארציים, ואף לחזיונות אפוקליפטים, לא הוסיפה להם אהדה רבה.

אולם מה לעשות איתם? אם יתעמרו בהם ככופרים יהפכו לגרסה נוספת של הכנסייה הקתולית. איך יכול לותר, שמעמיד את חירותו של הנוצרי כאידיאל עליון, להיאבק בפרשנותם העצמאית של נוצרים לאמונה? "יש לתת לכולם להאמין כרצונם", קבע לותר, אולם זה לא הפריע לו לרדוף את האנבפטיסטים על סעיף ניאוץ — blasphemy. מותר להאמין בכל שטות, אבל את שם שמיים אסור לחלל. מה שנראה לנו כסתירות פנימיות בהגיון הפרוטסטנטי לא היו אלא חבלי הלידה של הסובלנות הדתית. לא בבת אחת יכול לעבור העולם משלטון הכנסייה הקתולית לפלורליזם דתי בלתי מוגבל.

למעשה, עצם הנכונות לאפשר לאדם לטעות בענייני אמונה היתה צעד גדול קדימה. בעולם נוצרי שהפך בתוך שנים בודדות למפוצל בין כמה כנסיות, כפיית אמונה על הזולת הפכה יקרה מדי מבחינה חברתית וגזלה יותר מדי חיי אדם. אולם השינוי המהותי הגיע עם התפיסה שכפייה דתית היא גם חסרת הגיון מבחינה תיאולוגית. התפיסה לפיה אמונה שנכפית עלינו אינה אמונת אמת, הפכה לנפוצה. אירופה הלכה והשתכנעה שאם הלב לא באמת מאמין, להצהרת האמונה אין באמת ערך.

וכמו עבור לותר בוורמס , כפי שלותר דבק במצפונו תוך דחיית הכרעת הכנסייה,  תיקוף האמונה עבר מתלות במחוות חיצוניות להתבססות על עמדה נפשית. קלווין, שהכניס חלקים גדולים מאירופה תחת הגרסה שלו לנצרות, קבע ב–1559 שרק החוויה הפנימית העולה מתוך כתבי הקודש יכולה לשכנע את המאמין. ב–1646 מחה ג'ון מילטון, המשורר האנגלי הידוע, בסונטה מיוחדת כנגד הניסיונות "לאנוס את מצפוננו, אשר המשיח שיחרר". מכאן ועד ל"איגרת על הסובלנות" של ג'ון לוק (1689), מהמסמכים החלוציים של הסובלנות הדתית, הדרך קצרה. היא עברה שוב במינסטר, בה נחתם ב–1648 הסכם "השלום של וסטפליה" ששם סוף למלחמת שלושים השנה, קידם סובלנות דתית בין מלכויות, והניח את התשתית לתפיסה המודרנית של מדינת הלאום.

שורשי החילון


כיהודים במאה ה–21 אנחנו נוהגים לתרגם לעצמנו את הצדדים הנצים ברפורמציה כך: הקתולים הם היהודים האורתודוקסים, והפרוטסטנטים הם היהודים הרפורמים. למעשה, נכון לתפוס את הקתולים (לפני הרפורמציה) כיהודים מסורתיים, ואת הפרוטסטנטים כחרדים. חסידי לותר או קלווין לא חיפשו עדכון למסורת, ובטח שלא "לעשות מה שקל", כתבנית הקריקטורה השגורה על היהדות הרפורמית. אדרבה, הם ביקשו אמונה טהורה יותר, ואדוקה הרבה יותר. האנבפטיסטים במינסטר מהווים דוגמה קיצונית, אולם מידת המשטור התיאוקרטי שהנהיג קלווין בז'נבה לבדה היתה גורמת לאייתוללה חמינאי להשתנק. היו אלה צאצאי הפוריטנים ("טהרנים") הפרוטסטנטים שאסרו מכירת אלכוהול בארצות הברית של שנות העשרים, וסברו שלרקוד זה לא מוסרי.

העמדת תוקף הדת על המצפון האישי הופכת את חיי הדת לא רק לבחירה של הפרט, אלא גם לאחריותו. שלא כמו בדת מסורתית, בה הפרט תופס עצמו כחלק מקהילה ועל כן, למרות שהוא מאמין בכל לבו, לא מרגיש מחוייב לקיים כל פולחן או טקס, המבנה הפרוטסטנטי — כלומר המודרני — הופך את הפרט לממונה הבלעדי על יציאתו ידי חובה. הקתולים בימי הביניים לא הטרידו את עצמם יותר מדי בעקרונות הדת ובתיקון החברה — היה זה תפקידו של הכומר. הפרוטסטנטים היו חייבים להטריד עצמם באלה, מפני שגירשו את הכומר ולקחו את האחריות לידיהם. האנבפטיסטים ביקשו להיטבל מרצון, כי ראו בבחירה הכרח דתי. דווקא משום כך הם, כדורות של פוריטנים שבאו אחריהם, ראו בהקפדה המדוקדקת על אמות מידה דתיות־מוסריות חובה עליונה ואישית.

ואולם מתוך המיקוד באינדיבידואל הגיעה לא רק דת קשוחה, אלא גם חילוניות. העצמת הפרט והעמדת הדת על החיווי הפנימי איפשרו תחילה את הפרידה מהאפיפיור, אולם בהמשך את הפרידה מישו, ואז מאלוהים. אם כדי להיות נוצרי טוב יש צורך רק באמונה, למה בעצם צריך את הברית החדשה? ואם כבר העתקנו את מקור הסמכות פנימה, אולי התבונה היא שתאיר את דרכנו? ברגע שאַמַת המידה האחרונה לאֶמֶת היא הפרט, המסורת נשחקת, ולבסוף נעלמת. "ההגיון של הפרוטסטנטיות מבכר בברור את העקרון הוולונטרי," כותב דיויד מרטין, סוציולוג ידוע של הדת, "באופן שבסופו של דבר הופך אותה לבלתי אפשרית מבחינה סוציולוגית". הפיכת הפרט לסמכות האחרונה על האמונה מביאה תחילה לריבוי אמונות, ובהמשך לנטישת האמונה לטובת מסגרות משמעות אחרות.

זה מה שהופך את מה שקרה לפני חמש מאות שנה למשמעותי כל כך. לותר התחיל בתור רפורמטור, המשיך בתור מייסד דת, וברטרוספקטיבה סלל את הדרך למה שבתוך כמה מאות שנים יהיה חילון העולם המערבי כולו. רוב העם היהודי, שחי באירופה עד המאה העשרים, עבר עם שכניו את תהליך החילון. גם החרדיות, התפתחות אירופאית מובהקת, חבה את דמותה לאותו דגש על הפרט שפירק את החברה הימי־ביניימית המסורתית והעלה את הדתיות המודרנית האדוקה.

לותר העביר את הסמכות על הקשר עם האל מהכנסייה אל הפרט, והעצים את האחרון באופן שלא מאפשר עוד דת כוללת ואחידה. אנחנו חיים בעולם שבו גיוון דתי הוא עובדה מוגמרת, וניסיונות לאחידות ניתן לבצע רק בכפייה. מסורות שלא ידעו להתמודד עם התעקשותם של בניהן ובנותיהן לבחור יהפכו לגרוטסקה מכוערת דוגמת איראן או החסידויות הקיצוניות יותר בקרב החרדים.

הרפורמציה שהתחיל לותר מסתיימת בחברה של אינדיבידואלים, בה גם אלה שמעוניינים בקשר עם האלוהות מוצאים אותו פעמים רבות באופן פרטי, בין אם כנוצרים או יהודים "פרילנס", המעצבים את מסורותיהם על פי טעמם, ובין אם כרוחניקים המאמצים אהבה חופשית — לאלוהים ולאדם. גם העיר מינסטר עברה כברת דרך; היום היא בירת האופניים של גרמניה.

 

500 שנה לרפורמציה: מצגת - -יסכה הרני

 

95 התזות

 

מתוך אהבת האמת והרצון להוציאה לאור, ההנחות הבאות יידונו בויטנברג, תחת נשיאותו של האב הכומר מרטין לותר, מאסטר באומנויות ובתיאולוגיה קדושה ומרצה מן המניין לנושאים אלו כאן.

אי לזאת, הוא מבקש כי אלה שאינם יכולים להיות נוכחים בדיון בעל פה איתנו, יעשו זאת בכתב.

בשם ישו המשיח אדוננו, אמן.

  1. אדוננו ומורינו ישו המושיע, כאשר הוא אמר Poenitentiam agite‏[1], רצה כי כל החיים של המאמינים יוקדשו לתשובה.

  2. לא ניתן להבין את משמעות הביטוי הזה כתשובה מקודשת (סקרמנטלית). זאת אומרת, וידוי וכפרה אשר מנוהלים על ידי הכהנים.

  3. אולם זה אומר לא רק תשובה פנימה; תשובה פנימית היא רק למראית עין אם היא לא גורמת לשקיעה [2] של הבשר כלפי חוץ.

  4. לכן העונש [החטא] ממשיך כל עוד השנאה העצמית ממשיכה; (זו שהיא התשובה האמיתית הפנימית), וממשיך עד הכניסה אל מלכות השמים.

  5. האפיפיור אינו מתכוון לפרוע, ולא יכול לפרוע עונשים כלשהם חוץ מאלה שהוא הטיל על ידי סמכותו שלו או על ידי זו של הקאנון הכנסייתי.

  6. האפיפיור לא יכול להפחית האשמה כלשהיא, אלא על ידי הכרזה כי אלוהים הוא זה שפטר מהאשמה, ועל ידי הסכמה (assenting) למחילת האל; זאת, כדי להיות בטוח, שהוא עשוי להעניק מחילה במקרים ששמורים בוודאות לשיפוטו. אם מישהו יבוז לזכותו [של האפיפיור] להעניק מחילה במקרים כאלו, אשמתו תשאר בלתי נסלחת לחלוטין.

  7. אלוהים אינו מוחל אשמה לאף אחד. בלי שבאותו זמן הוא מביא אותו עניו (humble ), לשיעבוד לויקאר (ממלא מקום) שלו, הכומר.

  8. חוקי החרטה (penitential) מוטלים רק על החיים, אין להטילם על הגוססים (ההולכים למות).

  9. לכן רוח הקודש הוא טוב אלינו באמצעות האפיפיור, כי בצווים שלו הוא תמיד עושה חריג למקרי מוות ומצוקה.

  10. בורים רשעים הם הכוהנים המטילים על גוססים עונשים קאנוניים עבור כור המצרף.

  11. שינוי זה של העונש הקנוני לעונש של כור המצרף נזרע בעת שהבישופים ישנו.

  12. לשעבר הוטלו העונשים הקנונים לא לאחר, אלא לפני מחילה, כבדיקה של חרטה אמיתית.

  13. הגוססים משוחררים מכל העונשים בשל המוות המתקרב, מצד החוק הקאנוני הם כבר בחזקת מתים, ולכן הם זכאים להשתחרר מעונשים אלו.

  14. בריאות נפשית פגומה או אהבת אל לא מושלמת של גוסס מביאה עמה, בהכרח, פחד גדול. ככל שאהבת האל והחוסן הנפשי קטנים יותר, הפחד גדול יותר.

  15. פחד ואימה אלו לבדם (שלא לדבר על דברים אחרים) מספיקים כדי להוות עונש של כור המצרף, שכן הם קרובים מאוד לאימה של היאוש.

  16. גיהנום, כור מצרף, מלכות השמים נראים שונים כמו ייאוש, כמעט ייאוש, הבטחת הישועה.

  17. נראה שנשמות בכור המצרף זקוקות להקטנת האימה כפי שהן זקוקות להגדיל את האהבה.

  18. נראה שלא הוכח, על ידי סיבה או בכתובים, כי הן [הנשמות] מחוץ למצב של הגדלת אהבתן או הגמול הצפוי להן.

  19. נראה שלא הוכח שכולן מובטחות באושרן (או ברכתן blessedness), למרות שאנו עשויים להיות די משוכנעים בכך.

  20. לכן על ידי "מחילה מלאה של כל העונשים" האפיפיור לא אומר בעצם "כל", אלא רק עונשים שהוא עצמו הטיל.

  21. לכן טועים אלה המטיפים למחילות, אשר אומרים כי במחילה של האפיפיור אדם משוחרר ופטור מכל העונשים.

  22. בעוד הוא [האפיפיור] אינו מפחית (remits) לנשמות שבכור המצרף עונש כלשהו, אשר, על פי הקנונים הכנסייתיים, הם היו צריכים לשלם בחייהם.

  23. אם זה בכלל אפשרי להעניק למישהו מחילה מלאה על כל העונשים, אין ספק כי מחילה זו יכולה להיות מוענקת רק למושלמים ביותר, כלומר לבודדים.

  24. זה צריך להיות, אפוא, כי חלק הארי של העם הולך שולל על ידי הבטחה חסרת הבחנה וחגיגית (highsounding) של שחרור מן העונש.

  25. בדיוק כמו הסמכות שיש באופן כללי לאפיפיור על כור המצרף, כך יש לכל בישוף או כומר בדיוקסיה שלו או בקהילה בפרט.

  26. האפיפיור עושה טוב גם כאשר הוא מעניק מחילת לנשמות [בכור המצרף], לא על ידי כוחם של המפתחות [שאינו מחזיק], אלא בדרך של שתדלנות.

  27. אלו שמטיפים שצלצולו של מטבע המוטל לתוך תיבת כסף גורם לנשמה לעוף מייד מכור המצרף, מטיפים תורה שנוצרה על ידי אדם.

  28. אין ספק כי בעת שהמטבע מוטל לתוך תיבת כסף, רווח ותאוות בצע יכולים להיות מוגברים, אך זכות הבחירה של הכנסייה הוא בכוחו של אלוהים לבדו.

  29. מי יודע אם כל הנשמות בכור המצרף רוצות להפדות ממנו, דהיינו, כמו באגדה של הקדושים סוורינוס ופסקליס הראשון

  30. אף אחד לא בטוח כי החרטה שלו היא כנה; ועוד פחות מכך כי הוא השיג מחילה מלאה.

  31. נדיר הוא כי האדם חוזר בתשובה באמת, נדיר כל כך הוא גם האיש שבאמת קונה מחילות, כלומר, אנשים כאלה הם נדירים ביותר.

  32. ארורים לנצח, יחד עם מוריהם, יהיו אלו שמאמינים בביטחון הישועה שלהם בגלל שהם מחזיקים בשטרי מחילה.

  33. בני האדם חייבים להיות על המשמר נגד מי שאומר שמחילות של האפיפיור הן מתנה שלא תסולא בפז של אלוהים, בעזרתן אדם משלים עם אלוהים.

  34. הדאגה היחידה של "גינוני מחילה" נוגעת בעונשים של סיפוק הקודש, ואלה מוטלים על ידי אדם.

  35. דרכו של מי שמלמד שאלו שקנו וידוי או קנו את פדיון נשמתם מכור המצרף אינם צריכים חרטה, אינה דוקטרינה נוצרית.

  36. לכל נוצרי שחש נקיפות מצפון באמת, יש זכות מלאה למחילה של עונש ואשמה, אפילו בלי כתבי מחילה.

  37. לכל נוצרי אמיתי, בין אם חי או מת, יש חלק בכל הברכות של ישו והכנסייה שניתנו לו על ידי אלוהים; גם בלי כתבי מחילה.

  38. עם זאת, אסור בשום אופן לזלזל במחילה ובשותפות [ברכות הכנסייה] אשר מוענקות על ידי האפיפיור, שכן הם, כפי שכבר אמרתי, מהווים הכרזה על מחילה אלוהית.

  39. קשה ביותר, גם עבור התיאולוגים הנודעים ביותר, לרומם באותה עת בפני העם הן את שפע המחילות והן [את הצורך של] חרטה אמיתית.

  40. חרטה אמיתית מבקשת ואוהבת עונשים, אבל ליברליות במחילות פוטרת עונשים וגורמת להם להיות שנואים, או לפחות, להמציא אירוע [על מנת לשנוא אותם].

  41. יש להטיף בזהירות לעם על המחילות האפוסטולית, שמא אנשים עשויים לחשוב בטעות שהן עדיפות על מעשים טובים אחרים של אהבה.

  42. יש ללמד את הנוצרים, כי האפיפיור אינו מתכוון שקניית מחילות זהה בדרך כלשהי למעשה של רחמים.

  43. יש ללמד את הנוצרים, כי מי שנותן לעניים או משאיל לנזקקים עושה עבודת אל טובה יותר מאשר הקונה שטרי מחילה.

  44. אהבה גדלה על ידי מעשה של אהבה והאדם הופך להיות טוב יותר, אבל על ידי שטר מחילה הטוב שבאדם לא גדל יותר, הוא רק חופשי יותר מעונש.

  45. יש ללמד את הנוצרים, כי מי שמתעלם מהנזקקים, והוא נותן [כספו] לרכישת כתבי מחילה, לא רכש את מחילת האפיפיור, אלא את זעמו של אלוהים.

  46. יש ללמד את הנוצרים, כי אלא אם יש להם יותר ממה שהם צריכים (אלא אם כן יש להם שפע מיותר), הם מחויבים לשמור לעצמם את הדרוש עבור המשפחות שלהם, ובשום אופן לא כדי לבזבז אותו על שטרי מחילה.

  47. יש ללמד את הנוצרים, כי רכישת כתבי מחילה הוא עניין של רצון חופשי, לא דרישת החוק.

  48. יש ללמד את הנוצרים, כי לשם השגת מחילה, תפילה אדוקה שלהם רצויה יותר לאפיפיור מאשר כסף שהם מביאים.

  49. יש ללמד את הנוצרים, כי המחילה של האפיפיור מועילה רק אם הם לא שמו את מבטחם בה, אך מזיקה לחלוטין, אם באמצעותה הם מאבדים את הפחד שלהם מאלוהים.

  50. יש ללמד את הנוצרים, שאם האפיפיור היה יודע איך המטיפים למחילה סוחטים (exactions), היה מעדיף שהבזיליקה של פטרוס הקדוש הייתה נשרפת לאפר מאשר תהייה בנויה מהבשר, העור והעצמות של הכבשים שלו.

  51. יש ללמד את הנוצרים, כי יהיה זה רצונו של האפיפיור, כפי שהיא חובתו, למכור (אם יהיה צורך) את הבזיליקה של פטרוס הקדוש, כדי לתת מכספו להמון העם שרוכלים מסוימים של מחילות לקחו את כספם.

  52. הבטחת הגאולה על ידי שטרי מחילה היא תקוות שווא, גם אם הממונה, או אפילו האפיפיור עצמו, יתחייבו על כך בנשמתם.

  53. אלו שמשתיקים לגמרי את דברי האלוהים בכמה כנסיות, כדי להטיף דרשות מחילה לאחרים. הם אויבים של ישו ושל האפיפיור.

  54. נעשית פגיעה בדבר האלוהים, כאשר, בדרשה, הזמן שמקדישים לנושא המחילות שווה או זמן רב יותר מאשר על דבריו.

  55. זו חייבת להיות כוונתו של האפיפיור, כי אם חוגגים את המחילות, (אשר הן דבר קטן מאוד), עם פעמון אחד, עם תהלוכה אחת וטקס אחד, אז את הבשורה, (שהיא הדבר הכי גדול), צריך להטיף עם מאה פעמונים, מאות תהלוכות, ומאה טקסים.

  56. "אוצרות הכנסייה," מתוכם האפיפיור מעניק את שטרי המחילות, לא מוזכרים ולא ידועים מספיק בקרב עמו של ישו.

  57. ניכר בהחלט כי הם לא אוצרות זמניים, כי אוצרות כאלו הדמגוגים הרבים לא מרעיפים בקלות רבה כל כך, אלא רק צוברים אותם.

  58. הן (האוצרות) גם אינן לגופם של ישו והקדושים, כי אלו תמיד, אפילו בלי האפיפיור, מחוללים חסד לאדם הפנימי, ואת הצליבה, מוות וגיהינום, לאדם חיצוני.

  59. לאורנטיוס מרומא אמר כי אוצרות הכנסייה הם העניים של הכנסייה, אבל הוא דיבר על פי השימוש במילה בזמנו.

  60. בלי פזיזות אנחנו קובעים כי המפתחות של הכנסייה, (ניתנו לה על ידי ישו), הן האוצר שלה.

  61. שכן ברור כי כוחו של האפיפיור עצמו מספיק עבור מחילת עבירות ושמיטת עונשים.

  62. האוצר האמיתי של הכנסייה הוא הבשורה הקדושה על תהילת וחסד אלוהים.

  63. אבל האוצר הזה הוא נתעב ביותר (odiosissimus) בצדק, כי הוא הופך את הראשון להיות האחרון.

  64. מצד שני, האוצר של המחילות הוא כמובן מקובל ביותר, כי הוא הופך את האחרון להיות הראשון.

  65. לכן אוצרות הבשורה הם הרשתות שבהן בעבר נהגו לדוג את העשירים.

  66. אוצרות המחילות הם הרשתות שבהן עכשיו דגים את העושר של האנשים.

  67. המחילות אשר המטיפים משבחים כחסד גדול, יכולות להיות כאלה באמת, כל עוד הן מקדמות רווח.

  68. בכל זאת הן באמת מאוד קטנות לעומת חסדו של האל ואדיקות הצלב.

  69. הבישופים ועוזרי הכמרים (curates) מחויבים להתייחס לנציבים (commissaries) של מחילות השליחים בכבוד רב (בחרדת קודש).

  70. אבל עדיין הם חייבים לאמץ את עיניהם uלהקשיב באוזניהם, שמא אנשים מטיפים את חלומותיהם במקום את שליחותו של האפיפיור.

  71. מי שמדבר נגד אמיתותן של מחילות אפוסטוליות, יהיה מוקצה מחמת מיאוס ומקולל!

  72. אבל מי שנזהר מתאוותנותם ומשרירות לבבם של מטיפי המחילה, יהיה מבורך!

  73. האפיפיור מחרים בצדק את מי, שעל ידי תחבולות, פוגע בתנועת המחילות.

  74. כך, הוא מתכוון להטיל חרם כבד יותר נגד מי שמשתמש בתירוץ של מחילות לפגוע באהבת האמת הקדושה.

  75. המחשבה שמחילת האפיפיור גדולה כל כך עד שהיא יכולה לפטור אדם גם אם הוא ביצע חטא בלתי-אפשרי וחילל את כבודה של אם האלוהים - היא טירוף.

  76. אנחנו אומרים, להפך, כי מחילות האפיפיור אינן מסוגלות להסיר את הנקלה שבין החטאים ברי-הסליחה, ככל שמדובר על הדאגה לאשמה.

  77. האמירה כי גם אילו פטרוס הקדוש היה כעת האפיפיור, לא יכול היה להעניק מחילות גדולות יותר, היא חילול השם נגד פטרוס ונגד האפיפיור.

  78. אנחנו אומרים, להפך, שלרשות האפיפיור הנוכחי, וכל אפיפיור בכלל, יש מחילות גדולות יותר; דהיינו, הבשורה, סמכויות, מתנות הרפאות, וכו', כמו שכתוב באיגרת הראשונה אל הקורינתים[3].

  79. האמירה כי הצלב הטבוע על נשק האפיפיור שווה בחשיבותו לצלב של ישו, היא חילול השם.

  80. הבישופים, אנשי הכמורה (curates) ותיאולוגים אשר מאפשרים לדבר כזה להתפשט בקרב העם, יצטרכו ליתן דין חשבון כדי להבהיר [מעשיהם].

  81. ההטפה חסרת רסן של מחילות מביאה לכך שזה לא עניין קל, אפילו עבור אנשים מלומדים, להציל את כבוד האפיפיור מדיבתם, או אפילו משאלותיהם הנוקבות (questionings) של ההדיוטות.

  82. לאמור: למה האפיפיור לא מרוקן את כור המצרף למען האהבה הקדושה ובשל צורך דחוף של הנשמות המצויות שם, אם הוא גואל מספר אינסופי של נשמות למען כסף משחית במטרה לבנות כנסייה, שהיא סיבה טריוויאלית ביותר.

  83. בדומה לכך, למה עורכים מיסות וימי שנה למתים, ולמה הוא [האפיפיור] לא מחזיר או מתיר לתבוע חזרה את הכספים שנתרמו מטעמם, שכן זו טעות להתפלל עבור אלו שכבר נגאלו.

  84. בדומה לכך, מהי החסידות חדשה של אלוהים והאפיפיור, והרי גואלים בתשלום נשמה אדוקה וחסודה מכור המצרף למען כופר ואויב האלוהים, במקום לפדות חינם מתוך אהבה טהורה נשמה אדוקה של חסיד אלוהים.

  85. בדומה לכך, מדוע עונשים קנונים שבוטלו מזמן, למעשה מחוסר שימוש, נגאלים עדיין בכסף לשם מתן מחילות, כאילו היו עדיין בתוקף.

  86. בדומה לכך, מדוע האפיפיור, שהעושר שלו היום גדול יותר מאשר העושר של העשירים, אינו בונה רק כנסייה אחת לפטרוס הקדוש עם הכסף שלו, ולא עם הכסף של המאמינים העניים.

  87. בדומה לכך, מה הוא הדבר עליו האפיפיור מוחל ואיזה סוג של השתתפות הוא מעניק לאלה שבזכות חרטה מלאה קיבלו זכות למחילה מלאה והשתתפות.

  88. בדומה לכך, מה ברכה גדולה יכולה להיות לכנסייה יותר מאשר אם האפיפיור היה עושה מאה פעמים ביום מה שהוא עושה עכשיו פעם אחת, ומעניק לכל מאמין מחילות והשתתפויות.

  89. מאז האפיפיור, על ידי מחילתו, מבקש את ישועת הנשמות ולא כסף, למה הוא משעה את המחילות והחנינות שניתנו עד כה, למרות שיעילותן שווה?

  90. הרוצה להדחיק את הנימוקים הללו של ההדיוטות בכוח בלבד, ולא במטרה לפתור אותם על ידי מתן נימוקים, חושף את הכנסייה ואת האפיפיור ללעג של אויביהם, ועושה את הנוצרים אומללים.

  91. אם יטיפו על מחילה לפי הרוח והנפש של האפיפיור, כל הספקות האלה ייפתרו בקלות או ליתר דיוק לא יתקיימו.

  92. לאחר מכן יסולקו משם כל אותם נביאים האומרים לעמו של ישו, "שלום, שלום," ואין שלום!

  93. אשרי כל אותם נביאים האומרים לעם של ישו "הצלב, הצלב" ואין שום צלב!

  94. יש להטיף לנוצרים כי הם יהיו חרוצים וילכו אחר המשיח דרך כאב ומוות, לגיהנום.

  95. וכך להיות בטוחים להיכנס לגן עדן לא דרך תלאות רבות, ולא באמצעות הבטחה של שלום.