כל הצילומים של הפסיפסים והקפלות הם של הצלם משה רימר, ועל כך תודתי העמוקה.
הקפלה המוקדשת לטרנספורמציה של מרים המגדלית
על הקשת מעל המזבח בקפלה המוקדשת למרים המגדלית וגירוש השדים ממנה ישנה כתובת בלטינית:
Maria quae vocatur Magdalene de qua daemonia septem exierant
הנה תרגום המילים הבודדות-
והמשפט השלם בעברית תורגם כך:
מִרְיָם הַנִּקְרֵאת מַגְדָּלִית, אֲשֶׁר שִׁבְעָה שֵׁדִים יָצְאוּ מִמֶּנָּה
המילה "דֶּמוֹנים", אשר עברה מהיוונית - δαίμων לשפות לועזיות רבות ( daímôn / demon)- תורגמה בעברית ל- "שדים", אבל אפשר גם לתרגם ל -"רוחות רעות".
הַדֶּמוֹן הוּא כּוֹחַ אלוהי שְׁלִילִי, המוכר גם לסוקרטס ואפלטון המתייחסים לקיומו כעובדה. לעיתים עצמתו גדולה, והדרך להגדיר את עצמתו - היא בכמות (כמה דמונים תוקפים אדם אחד)... כמו להגדיר מהירות של מכונית לפי מספר הסוסים שהיו מדהירים אותה... לפי הכתוב במרים אחזו שבעה שדים!
פסוק זה, המצוי בכתובת שבקפלה, לקוח מאוונגליון לוקאס (ח 2), אינו מראה המקום היחידי בברית החדשה המדווח שלמרים היו שבעה שדים.
כך גם כתוב בפרק האחרון של הבשורה על פי מרקוס:
9 כַּאֲשֶׁר קָם בַּבֹּקֶר בָּרִאשׁוֹן בַּשָּׁבוּעַ,
נִרְאָה בָּרִאשׁוֹנָה לְמִרְיָם הַמַּגְדָּלִית אֲשֶׁר מִמֶּנָּה גֵּרֵשׁ שִׁבְעָה שֵׁדִים.
שדים היו מציאות קיימת ולא פנטזיה עבור החברה של המאה הראשונה לספירה. האמונה בקיומם והחשש מפני השפעתם – התמידו במשך מאות שנים.
גם חז"ל מכירים בקיומם והשפעתם ולהלן דוגמה:
סיפור מדהים מספר לנו התלמוד הבבלי במסכת פסחים, על כך שהייתה אזהרה לציבור, שלא לצאת מחוץ לבתים בלילות של ימי רביעי וימי שבת - כי בשעות אלה מסתובבות הרוחות הרעות! רוחות רעות, מן הסתם, מסוכנות לבני האדם, ואחת מהמסוכנות שבהן הייתה ידועה בשמה הפרטי - "אגרת בת מחלת". הנה הטקסט:
אל תצא יחידי בלילה – דתניא: לא יצא יחידי בלילה, לא בלילי רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שאגרת בת מחלת היא, ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו.
הסיפור מדהים משום שהרוח הרעה הנקראת "אגרת בת מחלת", שוחחה, לפי הטקסט, עם חסיד ידוע בתקופה – ר' חנינא בן דוסא, אשר פקד עליה להפסיק להציק לבני האדם!
האם ניתן לשוחח עם רוח טמאה ואפילו להגיד לה לצאת מגופו של אדם??
כן, ולא רק לפי הברית החדשה אלא גם לפי התלמוד:
אמרה ליה (אמרה לו אגרת בת מחלת): אי לאו דמכרזין עליך ברקיע הזהרו בחנינא ובתורתו סכנתיך (אומרים עליך שצריך להזהר ממך)
אמר לה (אמר לה חנינה בן דוסא): אי חשיבנא ברקיע - גוזרני עלייכי שלא תעבורי ביישוב לעולם"! (מצווה אני עלייך שלא תעברי ביישוב לעולם )
אמרה ליה (אמרה לו): במטותא מינך שבק לי רווחא פורתא (בבקשה תשחרר מעט את הרוח שלי)
(תלמוד בבלי, פסחים · קיב ב)
דמותו של ר' חנינה בן דוסא דומה באופנים רבים לדמותו של ישוע:
- שניהם מרבים בתפילה,
- שניהם מרבים לעשות ניסים,
- שניהם עוזרים לזולת,
- שניהם חיים בעוני עד סגפנות
וכעת גם למדנו
– ששניהם יודעים להתמודד עם שדים ורוחות!
מה בדיוק עושים השדים בגופו של אדם? ומדוע דווקא המספר של שבעה שדים הוא קיצוני במיוחד? – על כך נרחיב בין היתר בסמינר מורי הדרך במגדלא.
לעת עתה ברור שמרים הייתה במצוקה כלשהיא.
הפסיפס מתאר באופן יפה במיוחד כיצד הבגד המרופט (למטה) מסמל את המצוקה,
ואילו הגלימה (העליונה) מסמלת את התיקון.
למי שלא מזהה בבגדים את תהליך הטרנספורמציה –
יכול לנסות לספור היכן שבעה השדים שזה עתה יצאו ממנה...
ועכשיו הגיע הזמן ללכת על המים...
הקפלה המוקדשת לנסיונו הכושל של פטרוס להתמיד בהליכה על המים.
הקפלה של ההליכה על המים, נראת כברורה ביותר, וכאילו אינה דורשת הסבר.
הנה הסיפור בגרסתו המלאה מאוונגליון מתי :
וְהִנֵּה בְּאַשְׁמֹרֶת הַלַּיְלָה הָרְבִיעִית בָּא אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ וְהוּא מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם.
26 כְּשֶׁרָאוּהוּ הַתַּלְמִידִים מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הַיָּם נִבְהֲלוּ. אָמְרוּ: "רוּחַ רְפָאִים הִיא", וְהֵחֵלּוּ לִצְעֹק מִפַּחַד.
27 מִיָּד דִבֵּר אֲלֵיהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "חִזְקוּ, אֲנִי הוּא. אַל תִּפְחֲדוּ."
28 הֵשִׁיב פטרוס וְאָמַר אֵלָיו: "אֲדוֹנִי, אִם אַתָּה הוּא, צַוֵּנִי לָבוֹא אֵלֶיךָ עַל פְּנֵי הַמַּיִם."
29 אָמַר יֵשׁוּעַ: "בּוֹא!"
פטרוס יָרַד מִן הַסִּירָה וְהָלַךְ עַל פְּנֵי הַמַּיִם לִקְרַאת יֵשׁוּעַ.
30 אוּלָם כְּשֶׁרָאָה אֶת הָרוּחַ הַסּוֹעֶרֶת פָּחַד וְהֵחֵל לִשְׁקֹעַ. הוּא צָעַק: "אֲדוֹנִי, הַצֵּל אוֹתִי!"
31 מִיָּד הוֹשִׁיט יֵשׁוּעַ אֶת יָדוֹ, הֶחֱזִיק בּוֹ וְאָמַר לוֹ: "קְטַן אֱמוּנָה, מַדּוּעַ עָלָה סָפֵק בְּלִבְּךָ?"
מתי יד 25 - 31
הכותרת שנבחרה לַקֶשֶת של האפסיס מעל המזבח כוללת את המילים:
Domine, salvum me fac. Modicæ fidei, quare dubitasti?
וברצף, התרגום בעברית יהיה כדלהלן:
"אֲדוֹנִי, הַצֵּל אוֹתִי!" - "קְטַן אֱמוּנָה, מַדּוּעַ עָלָה סָפֵק בְּלִבְּךָ?"
אם נשווה בין הפיסקה באוונגליון מתי בפרק יד לכתובת שנבחרה, נזהה שויתרו על הדיאלוג הראשון בין פטרוס וישוע.
בעיני זה דווקא הדיאלוג החשוב ביותר... ואני מחבבת את משמעויות הדברים:
הֵשִׁיב פטרוס וְאָמַר אֵלָיו:
"אֲדוֹנִי, אִם אַתָּה הוּא, צַוֵּנִי לָבוֹא אֵלֶיךָ עַל פְּנֵי הַמַּיִם."
אָמַר יֵשׁוּעַ:
פטרוס מאמין בישוע, ועל כן מבקש ללמוד ממנו ולחקות אותו. הוא סומך על המורה ומתמסר לפעולה שבַּעֲלִיל איננה הגיונית אבל הוא משתוקק! יצר החיים, הסקרנות, ההתלהבות והאמונה במורה דוחפים אותו.
התשובה של ישוע היא שילוב מנצח של צְנִיעוּת והַעֲצָמָה : בּוֹא!
ישוע אינו מעוניין להיות נִשְׂגָּב , אינו רוצה להיות "האחד והיחיד", הוא רוצה רק לְהַוּוֹת דוגמה. ישוע בוטח באדם ומבקש להעצים אותו. תשובתו של ישוע כל כך פשוטה וכל כך מַעֲצִימָה:
אבל המשך הדיאלוג הפך לצערי לשיא של הסיפור. אפשר לקרוא לו: סיפורו של כישלון...
ולכן חָרְטוּ בַּקֵֶשֶת את קריאתו השנייה של פטרוס ובדילוג של כמה מילים – את תשובתו הסופית של ישוע (מתי ח 30-31):
[הוּא צָעַק:]
"אֲדוֹנִי, הַצֵּל אוֹתִי!"
[מִיָּד הוֹשִׁיט יֵשׁוּעַ אֶת יָדוֹ, הֶחֱזִיק בּוֹ וְאָמַר לוֹ:]
"קְטַן אֱמוּנָה, מַדּוּעַ עָלָה סָפֵק בְּלִבְּךָ?"
ולחובבי הלטינית:
[clamavit dicens:]
Domine, salvum me fac.
[Et continuo Jesus extendens manum, apprehendit eum: et ait illi:]
Modicæ fidei, quare dubitasti?
המקום לכתיבת טקסט בְּקֶשֶׁת - אכן מצומצם. אי אפשר לשים את כל הטקסט. כאשר צריך היה להוריד חלק ממנו, בחרו את מה שהיה חשוב יותר לאנשי הכנסייה להגיד למאמינים:
הקריאה של פטרוס לעזרתו של ישוע באה ממקום לא טוב, לא ראוי, ועל כן אינו מודל לחיקוי !
ישוע נוזף בפטרוס (ובעצם בכל מאמין) אם הוא מפקפק, מהסס, מאבד אמונה.
אכן מילים קשות...
בכלל, ישוע מרבה לנזוף בתלמידיו.
זו לא הפעם היחידה שהוא מאשים אותם בְּפִקְפּוּק ובאמונה לא מלאה.
בפרק יב פסוק 28 בבשורת לוקאס, ישוע מוכיח את שומעיו:
וְאִם כָּכָה מַלְבִּישׁ אֱלֹהִים אֶת חֲצִיר הַשָֹדֶה אֲשֶׁר הַיּוֹם יֶשְׁנוֹ וּמָחָר יֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר,
עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה אֶתְכֶם, קְטַנֵּי אֱמוּנָה!
, quanto magis vos modicæ fidei
בפרק ח בבשורת מתי, ישוע מוכיח את התלמידים בהקשר לסערה בכנרת:
"אֲדוֹנֵנוּ, הַצֵּל אוֹתָנוּ, אֲנַחְנוּ טוֹבְעִים!" 26 אָמַר לָהֶם: "לָמָה אַתֶּם פּוֹחֲדִים, קְטַנֵּי אֱמוּנָה?!
"Quid timidi estis, modicæ fidei
בפרק ו בבשורת יוחנן, ישוע מוכיח את התלמידים שכושלים בהבנתם את נס הלחם:
יֵשׁוּעַ הִבְחִין בָּזֶה וְאָמַר: "קְטַנֵּי אֱמוּנָה, מַדּוּעַ אַתֶּם אוֹמְרִים בְּקִרְבְּכֶם שֶׁאֵין לָכֶם לֶחֶם? 9 עֲדַיִן אֵינְכֶם מְבִינִים אַף לֹא זוֹכְרִים אֶת חֲמֵשׁ כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם לַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ
Quid cogitatis intra vos modicæ fidei, quia panes non habetis
ובבשורת מרקוס בפרק ו' , ישוע כועס שתלמידיו כשלו בים בהקשר של הלחם!
(מבלבל קצת... מה הקשר בין הסערה ובין נס הלחם? כדאי לקרוא ולנסות להבין)
51 הוּא בָּא אֲלֵיהֶם לְתוֹךְ הַסִּירָה וְהָרוּחַ פָּסְקָה. הֵם הִשְׁתּוֹמְמוּ עַד מְאֹד, 52 כִּי לֹא לָמְדוּ דָּבָר מֵעִנְיַן כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם בִּגְלַל קֵהוּת לְבָבָם
תמונה מקסימה זו מראה את הקשר בין נס הלחם והדגים להליכה של פטרוס על המים: ההליכה על המים מתרחשת אחרי ההצלחה הפנטסטית של הפיכת שני דגים וחמש ככרות לחם למזון עבור 5000 נפשות.
אפשר להבין את ציפייתו של ישוע שאחרי נס פנטסטי כזה - יאמינו שהכל אפשרי, כולל הליכה על המים.
יש כנאה כמה סיבות לכך שישוע מתוסכל מתלמידיו.
אולי זה קשור למתח בין להיות 'תלמיד נצחי' לבין להיות 'מבוגר אחראי'?
בכל אופן, פטרוס הוא התלמיד הצמוד ביותר לישוע לאורך הדרך, ולימים מנהיג הקהילה הראשונה של המאמינים. הסיפור על כשלונו ללכת על המים , מעצים את ההבנה ש- "כָּל הָאָדָם כּוֹשֵׁל"!
הסיפור אינו אמור להוביל להתפעלות מיכולתו המופלאה של ישוע,
אלא להוביל לתסכול מכשלונו של פטרוס (ועמו - כלל האנושות) להאמין ולהתמסר.
מעניין לשים לב שרק אוונגליון מתי מספר על ההליכה של פטרוס על המים.
היתר מסתפקים בתאור ההליכה של ישוע – שתוביל במהלך אחר לאכזבה מתלמידיו. ראו ושיפטו בעצמכם:
על רקע האכזבות המרובות של ישוע מתלמידיו - פלא שהוא מתעקש להמשיך ולנסות לחנוך אותם. ואולי אין זאת, אלא מהדורה חוזרת של אלהי ישראל? אלהי ישראל אשר בניו, פעם אחר פעם, נכשלים ומאכזבים אותו ... אך הוא אינו מוותר וממשיך לנסות להושיעם.
נדמה שהקריאה "בוא" כבר הושמעה במהלך ההיסטוריה. ומי שחצה ים בחרבה, יוכל יום אחד גם ללכת על המים.
אז הנה קריאתי:
למקומות,
היכון,
VENI
לסיום הנה כל הקפלות של דוק אין אלטום
עם הכתובות בלטינית ובעברית.