הכנסייה הארמנית – היסטוריה, אמונה וזהות
 בחמש מאות השנים הראשונות לספירה

יסכה הרני

תאוריית הרצף: ישוע העביר לשליחים
והשליחים לאנשי ארמניה הגדולה....

המסורת הארמנית מספרת ששניים משליחיו של ישוע נדדו למרחבי אסיה והביאו עימם את בשורתו לארמניה: תדאוס וברתולומיאו. הכנסייה מכנה אותם "המאירים הראשונים", ומצביעה על קבריהם בכנסיות עתיקות בארמניה הגדולה, אשר כיום נמצאות בשטחים של תורכיה ושל איראן.

מנזר תדאוס מצוי בתחומי איראן
ומשמש כאתר עלייה לרגל

מימין - ברתולמאו ואנק = מנזר ברתולומיאו,
כיום בתחומי תורכיה

ישנה תמימות דעים בקרב מסורות נוצריות שונות לגבי אופן הוצאתו להורג של ברתולמיאו בארמניה (או אי שם באסיה): בפשיטת עורו מעליו בעודנו בחיים. לפיכך האטריבוט (סימן מזהה באמנות) של ברתולומאו הינו סכין קצבים.

  ברתולומיאו, הדמות השמאלית, אוחז בשמאלו את הסכין בה הוצא להורג ובימינו את דמותה של מרים, אם ישוע, שאותה, לפי המסורת, נשא אתו באשר הלך. בבול הימני נראה תדאוס, אוחז בשמאלו את החנית הקדושה, שבה דקרו את ישוע בעודו על הצלב, ואשר אותה, לפי המסורת, הביא עמו לארמניה, ובימינו את הגרזן שבאמצעותו הוצא להורג.

דמותו של השליח תדאוס אינה חד משמעית ויש אי בהירות לגביה.  הארמנים מזהים את תדאוס עם יהודה (יהודה תדאוס, שלא לבלבל עם יהודה איש קריות!), אשר הגיע לפי המסורת לאדסה ומשם לארמניה, והפיץ בה את הנצרות שמונה שנים לפני השליח ברתולומאו. האטריבוטים של תדאוס כוללים את האיקון (תמונה) של ישוע (להבדיל מהאיקון של מרים שבידי ברתולומאו) שהביא לאדסה לפי מסורת כנסייתית מפורסמת ואת הגרזן בו הוצא להורג.

אין שום עדות ארכאולוגית או היסטורית להפצת הנצרות בארמניה ע"י השליחים, אך אמינותה של המסורת אינה עומדת לשאלה כאשר מדובר באמונת הכנסייה. המפקפק במידת ההיסטוריות לגבי השליחים של ישוע להפצת הנצרות בארמניה, יאלץ באותה המידה לפקפק במסורת הקושרת את פטרוס לרומא, שהרי לא נכתב על כך דבר בברית החדשה, והמקור המוקדם ביותר הוא סביב שנת 100 לספירה. מדוע אם כן חשוב לכנסיות (גם בארמניה, גם ברומא ובכלל ברחבי העולם) לספר על השליחים של ישוע כמייסדי הכנסייה? כפי שנראה בהמשך, יש לכך השלכות משמעותיות באשר לטענת העצמאות הכנסייתית. מי שלמד את האמונה ישירות "מפי הגבורה" (ישוע), אינו זקוק להסמכה חיצונית ואינו תלוי בממסד חיצוני. אולי משום כך מתארת כרוניקה בשם "ההיסטוריה של סיוניק"  שכתב סטפנוס אורבליאן במאה ה 13 (!), שושלת של בישופים בארמניה מימות השליחים ועד סוף המאה השניה.

בתולדות הכנסייה הארמנית, עצמאותה ויישותה הבלעדיים הם עניין מרכזי ומשמעותי הנסמך בזכות עקרון הרצף והקשר הישיר לישוע, דרך השליחים אל הכנסייה הקדומה ועד ימינו. נאלץ אם כן לקבל את שליחותם של תדאוס וברתולומאו כמסורת גם אם איננה היסטוריה מוכחת.

 הנצרות הארמנית בעולם של רדיפות

בעיית העדר המקורות על הנצרות בשלוש המאות הראשונות לספירה, מוסברת בהעדר כתב מקומי. המקור ההיסטורי הקדום ביותר המעיד על נוכחות נוצרים באדמת ארמניה, מצוי בכתביו של אוזביוס מקיסריה, בספרו  'תולדות הכנסייה' (ספר שישי פרק 46) המזכיר מכתבים מדיוניסיוס בישוף אלכסנדריה אל בישוף בארמניה בשנת 254 לערך: "הוא שיגר שני מכתבים גם הם על חזרה בתשובה, לארמניה, מקום בו כיהן מיטרוזנס כבישוף...". 

במקום אחר כתב אוזביוס (ספר 9 פרק 8):

"הארמנים, שהיו בעתות קדומות ידידיהם ובני בריתם של הרומים. אך בהיותם נוצרים וכנים מאוד במסירותם לאל, הפכם [מקסימינוס הקיסר הרומי] שונא האל, בניסיונו לאלץ אותם להקריב קרבנות לאלילים ולשדים, מידידים לאויבים, וליריבים במקום לבני ברית".

עדות זו מביאה אותנו לתקופת רדיפות הנוצרים האחרונות ועימן דמדומי העידן הפגני בראשית המאה הרביעית לספירה. עד לראשיתה של המאה הרביעית נרדפו נוצרים ברחבי האימפריה הרומית, והמסורת הארמנית זוכרת את קרבנותיה ומציינת כאלף מרטירים בימיהם של השליחים. מרטירים ראשונים היו שמואל וישראל (!) הקדושים, בני אצולה ומשרתי המלך Sanatrouk אשר הוצאו להורג בהוראתו. אפילו על בתו לא חס המלך, והנסיכה Sandoukht עונתה והוצאה להורג לאחר שהוטבלה מידי השליח תדאוס.

– טרדט נטבל מידי גרגוריוס (מאה 4). תמונות בכנסיית הקבר בירושלים.

הנסיכה Sandoukht נטבלת לנצרות
מידי השליח תדאוס (מאה 1)

גם השליח ברתולומאו הטביל רבים, כולל נשים שהפכו למרטיריות ובהן אחותו של המלך. בכל המקרים מספרת המסורת שהנשים נדרו להיות בתולות וכך זכו לתואר "בתולות קדושות". סיפורים שונים ומשונים (וכפי שצויין – לא מבוססים במקורות בני הזמן) הוקדשו למרטירים נוספים. מסורת לטינית מאוחרת מספרת על המתתם של 10,000 מאמינים על הר האררט בתקופת אדריאנוס, ומפורסמת במיוחד היא המסורת על קפיאתם למוות של ארבעים חיילים רומים אשר הצטוו להכנס לאגם קפוא משום שקבלו את הנצרות. הם ידועים בתור "ארבעים המרטירים של סבסטיה", על שם סבסטיה (Sivas ) אשר בארמניה ההיסטורית וכיום בתורכיה.  

צליבתם של 10,000 המרטירים
בהר אררט Dürer  Albrecht

צליבתם של 10,000 המרטירים בהר אררט
 Vittore Carpaccio

ארבעים המרטירים של סבסטיה

ההיסטוריונים של ארמניה והנצרות הארמנית

בהעדר מקורות מוקדמים אחרים, נסמכת הכנסייה על כתבי ההיסטוריונים החשובים ביותר לתולדות הכנסייה והאומה הארמנית – אגתנגלוס ומשה מחורן (מובסס חורֶנאצי). למובסס חורנאצי מייחסים את הספר ההיסטוריוגרפי הידוע הקדום ביותר על ההיסטוריה של ארמניה שנכתב בשפה הארמנית, 'ההיסטוריה של ארמניה'. ספר זה זכה למשך מאות שנים להוקרה בקרב העם הארמני כספר השני בחשיבותו ובאמינותו אחרי כתבי הקודש, ולפיכך מכונה מובסס חורנאצי "אבי ההיסטוריוגרפיה הארמנית" או "הרודוטוס של הארמנים". הספר 'תולדות ניצור ארמניה', המיוחס לאגתנגלוס (שם יווני שפירושו: מביא הבשורה הטובה), מספר על התנצרות המלך טרדט ואנשי חצרו בשנת 301 (ישנם היסטוריונים המאחרים את התאריך בכמה שנים). כל הארץ, כך מספרת המסורת, עברה לאמונה החדשה בעקבות המלך.  אמנם התהליך לא היה מהיר ומושלם, כפי שמסופר בספרו של אגתנגלוס, וידוע לנו כי נשארו כיסי פגאניות בארמניה עד לתקופות מאוחרות יחסית, ובכל זאת הנצרות היכתה שורשים עמוקים בארמניה והיתה לחלק מרכזי של הזהות הלאומית.

 

טרדט וגרגוריוס – רצח ומחילה בסיפור התנצרותה של ארמניה

מספרות זו עולה שבראשית המאה ה-4 נטבל לנצרות מלך ארמניה, טרדט השלישי (287 - 330). מי שהטבילו היה גרגוריוס הפרתי (בארמנית: "גריגור פרתב") אשר נקרא לימים  "לוּסַבוֺרִיץ'", כלומר 'המאיר', משום שהאיר את האומה הארמנית באור הנצרות. הסיפור כפי שמספר אגתנגלוס נשמע לקוח מטל-נובלה: במאה השלישית, כמה עשרות שנים לפני התנצרותה של ארמניה,  התחוללה מהפיכה שלטונית בפרס אשר העלתה את הססנים על חשבון השושלת הארססידית הפרתית. שושלת ארשקוני שמלכה בארמניה (סעיף משפחתי של השושלת האססידית הפרתית באיראן), בהנהגתו של חוסרוב השני, סירבה להכיר בעליית הססנים. הססנים מצידם גייסו צאצאים של השושלת הפרתית כדי לחסל את ההתנגדות, וזו הביאה לרציחתו של המלך הארמני, חוסרוב השני.  אגתנגלוס מספר שהפרסים הבטיחו תגמול נאה לרוצח (שנקרא 'אנאק'), אלא שהוא עצמו חוסל במהרה, וכל שנותר להם לעשות היה לדאוג לילדיו היתומים. אחד מיתומיו של אנאק היה גרגוריוס (אשר לימים יקרא 'המאיר') והוא הועבר לקיסריה אשר בקפדוקיה (תורכיה של ימינו), שם חונך, התוודע לנצרות ונטבל כנוצרי.

 במקביל גודל טרדט, היתום של המלך חוסרוב, בחצר רומית וחונך על ברכי הפגניות. לימים, הכתיר הקיסר דיוקלטיאנוס את טרדט למלך ארמניה, אשר חזר לארצו לשחררה מעול הפרסים. באופן כלשהוא חבר גרגוריוס לצבא של טרדט והיה ליד ימינו. מפגש דרמטי בין גרגוריוס לטרדט התרחש, לפי הסיפור, לצד פסלה של אנהית, במהלך חגיגות  ההכתרה של טרדט.  ב- ERIZA אשר על נהר הפרת, מקום שהיה מפורסם במקדש לאלה אנהית, אלה ממקור פרסי אשר הייתה נערצת במיוחד בארמניה וזוהתה עם אפרודיטה מחד, ועם ארטמיס מאידך.   גרגוריוס סירב להשתתף ולהקריב קרבנות לאלה הפגנית, וסירובו נמשך חרף עינויים אכזריים ומתמשכים. בנסיבות אלה גם התגלתה זהותו של גרגוריוס כבנו של אנאק, רוצח המלך הקודם, אביו של טרדט, והוא הושלך לבור ("ויראפ") בעיר ארתאשאט Artashat למען ימות ברעב.

ספוילר: הדרמה תגיע לשיאה לימים, כאשר יבוא פיוס גדול וגרגוריוס, בנו של הרוצח, ירפא את טרדט, בנו של המלך הנרצח, ויטבילו לדת הנוצרית.  

אנהית, אלת הפוריות והחכמה הייתה נערצת במיוחד בפנתאון האלים בארמניה.

הנשים שעשו היסטוריה

באותם הימים, מספרות המסורות, הגיעה קבוצת נזירות נוצריות בהנהגתה של גאיאנה Gaiane לבירת ארמניה ואגארשאפאט Vagharschapat בבריחה מרדיפות הנוצרים בפרובינציות הרומיות. אגתנגלוס מספר שהקיסר דיוקלטיאנוס, הרודף הגדול של הנוצרים, חשק באחת מהבתולות, הריפסימה  Hripsime היפיפיה,  ועל כן יצאו מרומא, עברו בארץ ישראל והגיעו לארמניה! גם הכרוניקה החשובה 'ניצורה של כרתלי' על התנצרותה של  גאורגיה, מספרת על נשים אלה: "ובשנה הארבע עשרה, אין יודע למה, ברחה אישה אחת מזרע מלכים ושמה הריפסימה עם אומנתה... וכאשר ברחה הריפסימה דרך הים גלו איתה גאיאנה ונינו ונשים אחרות, ובאו לארץ הארמנים... ושם נדונו לייסורים." אגתנגלוס מוסיף שגם טרדט חשק בהריפסימה, אך כמו דיוקלטיאנוס נדחה על ידה, ועל כן זעם ונקם בהוצאתה להורג יחד עם יתר הנשים ונוצרים אחרים.

העונש האלוהי לא רחק לבוא, ובתוך ימים ספורים חלה המלך, גופו התעוות כחיה והוא נהג בשגעון כאילו היה חיית בר. לעזרתו של המלך, התייצבה אחותו Khosrovidukht ,לאחר שראתה בחזון שאדם בשם גרגוריוס הוא המפתח להצלתו. לאחר 13 שנים באותו בור עמוק מלא נחשים, נמצא גרגוריוס חי בזכות אישה אשר נהגה להאכילו ויום יום שלשלה לו בחשאי לחם אל תוך הבור.

סוף טוב הכל טוב: התנצרותה של הממלכה 

 

  גרגוריוס שהוצא חי מהבור הובא בפני המלך, התפלל עליו, והביא אותו להכרה בחטאיו ובטעויותיו. לאחר ימים רבים של צום ותשובה, והוראת עיקרי האמונה הנוצרית, הטביל גרגוריוס את המלך ואת כל בני ביתו ואנשיו לנצרות. מעתה ציווה המלך להרוס את המקדשים הפגנים, ובמקומם לבנות כנסיות. הראשונות והחשובות שבהן, נבנו על פי חזון שקיבל גרגוריוס ואלו הן כנסיות אצ'מיאזין. בחזונו של גרגוריוס הופיעו ישוע ודמויות מופלאות אשר הראו לו (בעזרת פטיש מוזהב!) היכן תיבננה הכנסיות: במרכז העיר בצמוד לארמון, ועל שרידי המרטיריות גאיאנה, הריפסימה ועל מקבץ נוסף של שרידי 37 מרטירים.  הכל התגייסו לבניה, כולל אשתו של המלך ואחותו, והמלך טרדט נשא בעצמו אבנים מהר אררט לבניה!

המלך טרדט חוזר בתשובה
  (תמונות בכנסיית הקבר בירושלים)

המלך נושא אבנים על גבו לבניית הכנסייה באצ'מיאזין

על מנת להסמיכו לדרגת בישוף, נשלח גרגוריוס לקיסריה בקפדוקיה, לבישוף לאונטיוס וחזר לארמניה במעמד של ה'קתוליקוס' (ראש הכנסייה) הראשון של האומה הארמנית. לימים המשיכו בניו Vertanes  ו- Aristakes (גרגוריוס היה נשוי בקפדוקיה) את פועלו ו-Aristakes היה לבישוף השני של ארמניה.

 הריפסימה עם סמלי המרטירדום

טרדט, אשתו ואחותו חוסרווידוכט

השיקולים מאחורי התנצרותה של הממלכה תחת טרדט

מעבר לסיפור הדרמטי של 'קבלת האמת הנוצרית', ניצבת השאלה הפרגמטית: מדוע בחר מלך ארמניה בדת הנוצרית כדת הממלכה? אם נשתמש בדבריו של טקיטוס מהמאה הראשונה על מצבה של ארמניה כישות בין שתי מעצמות, נבין את המאמץ הנדרש לשמר את הארמנים כזהות עצמאית ונבדלת. כותב טקיטוס:

"וכיוון שהארמנים שוכנים בין ממשלות אדירות,  הוגים הם פעמים רבות איבה להן, לרומא – משנאה,  לפרתיה – מקנאה." אם אמנם בחר טרדט להתנצר בשנת 301, הרי שבחר להתנתק מאחדות דתית זורואסטרית עם הפרסים, ולהתנתק מהדת הפגנית הרומית. כפי שצטטנו בראשית הפרק, כתב אוזביוס במאה הרביעית:

"הארמנים, שהיו בעתות קדומות ידידיהם ובני בריתם של הרומים. אך בהיותם נוצרים ... הפכם [מקסימינוס הקיסר הרומי] שונא האל, בניסיונו לאלץ אותם להקריב קרבנות לאלילים ולשדים, מידידים לאויבים, וליריבים במקום לבני ברית".

בבחירת הנצרות, מצאה ארמניה דרך נוספת לבודד את ישותה, להגדיר את שונותה ולהבדילה מהממלכות אשר לעיתים כה קרובות "בלעו" אותה ואיימו לבוללה. יתכן שהייתה זו יותר הצהרת בדלנות נוכח הזורואסטריאניזם הפרסי, מאשר התרסה מול הפגניות הרומית, אך בהמשך תעשה הכנסייה הארמנית כל מאמץ להתנתק ולהתבדל מהעולם הרומי. את המשך המאבק לשמירת זהות נפרדת ובידול נראה בהמשך בהחלטות הכנסייה הארמנית.

גרגוריוס המאיר והמלך טרדט המאוחדים תחת רוח הקודש (היונה) והר אררט.

שלב ב': הכנסייה הארמנית יוצרת קול נוצרי ייחודי

גרגוריוס המאיר, הקתוליקוס הארמני הראשון, הוסמך לבישוף בקיסריה שבקפדוקיה בשנת 302 (לפי המסורת) מידיו של בישוף לאונטיוס. למהלך זה היתה השלכה מסוכנת: הכנסייה היוונית טענה שלפיכך צריכים הארמנים להיות כפופים לה, לבישוף של קפדוקיה ולכנסייה הביזנטית בכלל. גם העולם הקתולי מצא בתהליך זה אישור לכך שהארמנים כפופים לאפיפיורות! טקסט לטיני מהתקופה הצלבנית טען שהבישוף לאונטיוס הוסמך ע"י האפיפיור סילבסטר הראשון, ועל כן הכנסיות הארמנית והקתולית – חד הן... כמובן שהכנסייה הארמנית דחתה ודוחה מכל וכל את הטענות הללו ועל כן חוזרת אל השליחים של ישוע כדי להוכיח את ראשוניותה ואת עצמאותה מיתר הכנסיות.

מיקומה של קיסריה בקפדוקיה על גבול העולם הביזנטי

אולם בהעדר כתב ארמני, ותחת דומיננטיות של השפות והכתב היווני והארמי בהפצת הנצרות, החשש ל"התבוללות כנסייתית" היה אמיתי. לפיכך, בכנסייה ארמנית היה מתורגמן(T'argmanitch)  אשר תרגם את המקרא ואת הליטורגיה לארמנית והסביר את הפולחן לבאי הכנסייה. מתרגום חופשי בכנסיות במאה הרביעית עברו בהדרגה לתרגום קלאסי מהיוונית. הקתוליקוס סאהאק (יצחק), אחד מצאצאיו של גרגוריוס אשר פעל בשנים 387 - 439 , אשר היה מלומד ביוונית ובסורית (ארמית), החל את המפעל המהותי ביותר: יצירת כתב ארמני. דמות המפתח במפעלו זה היה מסרופ- משתוץ Mesrop Mashtots שהיה מזכיר של המלך ותלמידו של הפטריארך נרסס. מסרופ נשלח למשימה של ניצור האזורים הכפריים בהם הפגניות עדיין התקיימה וההצלחה בניצור האוכלוסיה הייתה מוגבלת בהעדר שפה כנסייתית ארמנית ובהעדר כתב ארמני. לפיכך הוחל המפעל הממלכתי בראשית המאה החמישית של המצאת 36 אותיות הכתב הארמני, ובהמשך - מפעל התרגומים הגדול בשנים 403 – 433. המקרא תורגם לארמנית מנוסח תרגום השבעים בהשוואה לנוסח הפשיטא (המקרא בארמית) ולמקרא שנשלח במיוחד מקונסטנטינופול. לאחר מכן תורגמו ליטורגיות של טבילה, הסמכת כהנים, הקדשת כנסיות ועוד. בהשראת הכנסייה בקפדוקיה, הייתה הליטורגיה הביזנטית ('הליטורגיה של בזיליוס הגדול') הבסיס לליטורגיה הארמנית, בעוד המזמורים (Sharakan) ביטאו  יצירה ארמנית מקורית יותר, עם השפעות מהליטורגיה הסורית ומיצירתו של הקדוש אפרם הסורי (הפייטן המהולל בן המאה הרביעית). מסרופ משתוץ וקבוצת המתרגמים זכתה להערצה גדולה, לתואר "המתרגמים קדושים", ולחג מיוחד בלוח השנה (Sourb T'argmanshats). 

 

הכנסייה הארמנית והחלטות ועידות הכנסייה העולמיות

שלוש ועידות כנסייתיות עולמיות מקובלות על הכנסייה הארמנית: החלטות ועידות ניקאה (325) קונסטנטינופול (381) ואפסוס (431) העוסקות בעיקר בשילוש הקדוש ובאלוהיותו של הבן ובדחייתם הגותם של נוצרים אשר הוצאו משורות הכנסייה. עד היום מוזכרים משתתפי הועידות אשר תמכו בהחלטות בליטורגיה הארמנית כ"קדושים של ניקאה, קונסטנטינופול ואפסוס". לתקופת מה נדמה היה שהכנסייה הארמנית מוכנה לזהות משותפת עם הכנסייה של הקיסר הביזנטי. מסורת ארמנית מספרת על ביקור מלכותי של טרדט בחצרו של קונסטנטינוס ומתנות שהשפיעו שני הצדדים זה על זה. למעשה מאז 387, שנת עלייתו של סאהאק למעמד קתוליקוס, הייתה ארמניה מחולקת בין שליטה יוונית – ביזנטית לשליטה פרסית. הנהגת הכנסייה תחת סאהאק עמדה תחת לחצים, וההזדהות הטבעית הייתה עם העולם הביזנטי והכנסייה.

משנת 420, עם עלייתו של השליט הפרסי Yazdegerd  השני, השישה עשר בשושלת הססנית, הגיעה המתיחות סביב סוגיית הנצרות לשיאים חדשים. השלטון הפרסי ראה את הקשרים עם קונסטנטינופול ורומא כמסוכנים ולכן לחץ על מעבר לנאמנות אחרת – לכנסייה הסורית ואף יותר מכך – המרת הדת לזורואסטריאניזם (למעשה – תביעה מהארמנים לחזור לדתם הקדומה, הדת הזורואסטרית, המשותפת להם ולאיראנים). הפוליטיקה של המרחב מתוארת במונחים של מלחמת דת בזכרון הארמני.

  ב-451 היו הארמנים שקועים במלחמה כבדה כנגד הפרסים, מלחמה הנתפשת כראשונה וכמשמעותית בתולדות מלחמות הדת. קרב Awarayr החרוט בזכרונו של כל ארמני, בפיקודו של ורדן ממיקוניאן, הוביל לניצחון פרסי דחוק עם אבדות כבדות לשני הצדדים. ורדן ממיקוניאן נהרג, אך נערץ כקדוש והיה לסמל על עמידתה הגאה של הכנסייה הארמנית מול כפייה דתית. הססנים לא שבו מאז לניסיון לכפות את דתם על הארמנים. כמובן שבתנאי מלחמה אלו הארמנים לא הגיעו לועידת כלקדון (סמוך לקונסטנטינופול) ולא תמכו או גינו את החלטותיה. לימים, הכריזה הכנסייה הארמנית במועצה פנימית, בשנת 506 בעיר דווין DVIN, על דחיית החלטות ועידת כלקדון ובכך הביאה להפרדה גמורה בינה ובין הכנסייה היוונית ה'אורתודוקסית'. מקורות ארמניים מסוימים מעידים על יחסים טובים אשר שררו בין ארמנים כלקדוניים לארמנים אנטי-כלקדוניים בירושלים בחלק הראשון של המאה השביעית, אבל ברור שמאז המאה ה- 6 בחרה ארמניה להיות "עם לבדד ישכון, ובכנסיות אחרות לא יתחשב"...

דחיית החלטות כלקדון הייתה מהלך טקטי נוסף במאמץ לשמר זהות עצמאית ונבדלת. לא רק בכתב ובשפה. מעתה ההגדרה התאולוגית המחייבת היפרדות מהעולם הביזנטי חותמת את בדידותה מרצון של הכנסייה הארמנית.

אצ'מיאזין המרכז הדתי של ארמניה - פסיפס בכנסית הקבר