גנוסטים

 

המהומה שעורר לא מזמן הספר "צופן דה-וינצ'י", בו קבע דן בראון שהכנסייה מסתירה את דבר היותה של מריה מגדלנה אהובתו של ישו, היא ביטוי נאה ליחס המאוד אמביוולנטי שזוכות לו דתות הגנוזיס בימינו. הכנסייה התפלצה למשמע דברי הכפירה, החוקרים מחו על חוסר הדיוק ההיסטורי, אבל ההמונים בלעו בשקיקה את הסיפור על הסוד הגדול שהנצרות מנסה כבר אלפיים שנה לדכא: הסוד שיש דרך אחרת לגמרי לפרש את חייו ותורתו של ישו, ושהיו לא מעטים שאכן עשו כן. כי הנה, למרות שבמשך אלפיים שנה נרדפו ונטבחו, הושתקו והושכחו, שוב עולה מעל פני השטח המפלצת הגנוסטית מרובת-הראשים. 
המהומה שעורר לא מזמן הספר "צופן דה-וינצ'י", בו קבע דן בראון שהכנסייה מסתירה את דבר היותה של מריה מגדלנה אהובתו של ישו, היא ביטוי נאה ליחס המאוד אמביוולנטי שזוכות לו דתות הגנוזיס בימינו. הכנסייה התפלצה למשמע דברי הכפירה, החוקרים מחו על חוסר הדיוק ההיסטורי, אבל ההמונים בלעו בשקיקה את הסיפור על הסוד הגדול שהנצרות מנסה כבר אלפיים שנה לדכא: הסוד שיש דרך אחרת לגמרי לפרש את חייו ותורתו של ישו, ושהיו לא מעטים שאכן עשו כן. כי הנה, למרות שבמשך אלפיים שנה נרדפו ונטבחו, הושתקו והושכחו, שוב עולה מעל פני השטח המפלצת הגנוסטית מרובת-הראשים. 

מריה מגדלנה, ציור של Carlo Crivelli מ- 1487. בידה היא אוחזת בפח שמן, שבו סכה את רגליו של ישו. 

אלה שבעת כוחות הזעם. הם שואלים את הנשמה: 'מאיפה הגעת, משמידת האדם, או להיכן את הולכת, כובשת החלל?' הנשמה ענתה ואמרה: 'מה שכבל אותי הושמד, ועל מה שמקיף אותי התגברתי, והתשוקה שלי הגיע לקיצה, והבורות מתה. בעולם השתחררתי מהעולם, ובסוג השתחררתי מסוג שמימי, ומהפגם של האבדון שהוא זמני. מכאן ואילך אני אשהה בשארית הזמן, העונה, העידן, בשתיקה'"

כשמריה אמרה זאת, היא השתתקה, שכן עד לנקודה זאת דיבר איתה הגואל. אבל אנדריאס ענה ואמר לאחים: "אמרו מה שתאמרו על מה שהיא אמרה. אני לפחות לא מאמין שהגואל אמר דברים אלה. שכן לבטח תורה זו מכילה רעיונות משונים ביותר." פטרוס ענה ודיבר דברים דומים לאלה. הוא שאל אותם על הגואל: "האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו ובסודיות? האם עלינו כולנו כעת להקשיב לה? האם הוא העדיף אותה על פנינו?"

אז מריה פרצה בבכי ואמרה לפטרוס: "אחי פטרוס, מה אתה חושב? האם אתה חושב שחשבתי על כך בעצמי, בלבי, או שאני משקרת אודות הגואל?" לוי ענה ואמר לפטרוס: "פטרוס, תמיד היית חמום-מוח. כעת אני רואה שאתה מתנגד לאישה כמו היריבים. אבל אם הגואל בחר בה, מי אתה שתדחה אותה? הגואל מכיר אותה טוב מאוד. לכן הוא אהב אותה יותר מאשר אותנו. אכן, נתבייש לנו ונלבש את האדם המושלם ונזכה בו בשבילנו כפי שהוא ציווה עלינו, ונבשר את הבשורה, בלי שנטיל כל כלל או חוק מעבר למה שהגואל ציווה. […] הם החלו ללכת ולבשר ולהטיף.ת), על נשים בנצרות הצעירה.

גם בברית החדשה מריה מגדלנה זוכה לכבוד ייחודי: היא הראשונה שרואה את ישו אחרי תחייתו. הנה תמונה של Titian (המאה ה- 16) בו מצויירת הסצנה המפורסמת: מריה מתרגשת ומנסה לגעת בישו המוּחייה, אבל הוא חומק ממנה ומצווה עליה לא לגעת בו: "NOLI ME TANGERE".

המעבר ממיתוס למיסטיקה

 

גם בברית החדשה מריה מגדלנה זוכה לכבוד ייחודי: היא הראשונה שרואה את ישו אחרי תחייתו. הנה תמונה של Titian (המאה ה- 16) בו מצויירת הסצנה המפורסמת: מריה מתרגשת ומנסה לגעת בישו המוּחייה, אבל הוא חומק ממנה ומצווה עליה לא לגעת בו: "NOLI ME TANGERE".

מריה מציגה כאן תיאולוגיה מיסטית בה על הנשמה להתגבר על מני פחדים ותשוקות בדרך אל הגאולה. על הנשמה להיפטר מהאחיזה של הבשר (או האחיזה בבשר), מבורות, מכעס, ומיחס רגשני למוות. אבל כל זה אינו מוצג כתהליך פסיכולוגי שהיא אמורה לעבור (כפי שאנחנו יכולים למצוא למשל בבודהיזם), אלא כהתעלות מטאפיזית של הנשמה דרך עולמות עליונים. מדובר כאן, אם כן, בשילוב של ראייה מיתולוגית עם תפיסה פסיכולוגית של התעלות רוחנית. אכן, האנס יונס, מראשוני וגדולי חוקרי הגנוזיס, תיאר את הגנוזיס כמעבר מהמיתוס למיסטיקה.

וכפי שאנחנו רואים בסוף הטקסט, פטרוס לא מקבל את דברי מריה, ובאופן כללי קשה לו עם כך שאשה היא זו שמלמדת את סודות הבריאה. פטרוס (בעקבות אנדריאס) אינו מוכן לקבל "רעיונות משונים" כאלה, ואולי גם האופי המיסטי מאוד של הדברים מפריע לו. לא בכדי נבחר דווקא פטרוס על ידי הכותבים הגנוסטיקאים של הטקסט לתפקיד התלמיד הסורר: הוא מסמל בטקסט את הכנסייה הנוצרית הסטנדרטית, הממסדית – כפי שהוא אכן מסמל אותה גם עבור הנוצרים: פטרוס היה, ניתן לומר, האפיפיור הראשון.

למרות שבנצרות המוקדמת נשים זכו לא פעם לתפקידים חשובים, עם המיסוד של הדת רגליהן הודרו מכל מוקדי הכוח. מדברי לוי (בטקסט) ניתן ללמוד ש"היריבים", שניתן להניח שהיו כמה מהזרמים הנוצריים האחרים (וגם, למרבה הצער, היהודים שבסביבה), אכן לא חשבו שניתן ללמוד חוכמה מפי נשים, ואילו חברי הקבוצה הגנוסטית הזאת מציגים גישה הפוכה לחלוטין: לא רק שאשה יכולה ללמד את הגנוזיס, אלא שמסתבר שישו בחר דווקא בה כדי ללמד את תורתו העמוקה ביותר.

נספחים: חלק מ"הבשורה על פי מריה" באנגלית; מאמר של קרן קינג, חוקרת חשובה בתחום (אם כי אולי קצת מוטה מבחינה פמיניסטית), על נשים בנצרות הצעירה.

איקונה יוונית-אורתודוקסית של מריה מגדלנה

הגנוזיס היא אחת התופעות המעניינות ביותר בשדה מחקר הדתות. מדובר בערב-רב של קבוצות וכתות דתיות-רוחניות-מיסטיות, שפרחו ושגשגו במאות הראשונות לספירה סביב אזור ארץ ישראל. אחרי שהאימפריה הרומית התנצרה, במאה הרביעית, דאגו הנוצרים להכחיד את הגנוסטים, למרות ששרידים של הז'אנר המיוחד הזה של דתיוּת הגיעו אפילו עד ימי הביניים ככתות חיות.

כיום, כאמור, שוב יש להם תומכים ומליצי-יושר, והכתרים שקושרים לראשם הם רבים: יש הרואים בגנוסטים את הנצרות אמיתית, ה"רוחנית", לפני שהכנסייה השתלטה על הכל ועיוותה את המסר האותנטי של ישו; יש הרואים בהם גרסה ליברלית, דמוקרטית ואפילו פמיניסטית של הנצרות; ויש המוצאים בהם את רוח המרד והמהפכנות שאחרי מות הקומוניזם נראה שנעלמה מעולמנו.

כרגיל בדברים האלה, האמת נמצאת במרחק לא קטן מהאמונה העממית. שכן אמנם אמת שהגנוסטים היו ברובם אנשים מאוד מקוריים, אליטיסטים ויצירתיים, שביניהם ניתן גם למצוא עמדות של פלורליזם ופרוטו-פמיניזם, כמו גם הדוניזם וליברטניות. אבל אין להתעלם מזה שהדגש הכללי בטקסטים הגנוסטים הוא פסימיסטי מאוד: רובם ככולם רואים בעולם מקום רע, בחיים האלה קללה, ובישו הם מוצאים בעיקר את כרטיס הטיסה החוצה מכאן.

כי למרות שקבוצות גנוסטיות היו רבות ושונות, ניתן לאפיין את אמונותיהן בכמה קוים כללים: ראשית, דואליזם חריף, כאשר בצד אחד (אלוהים, הרוח, בני האור) נמצא כל הטוב, ובצד השני (העולם, הגוף, בני החושך) נמצא כל הרע; שנית, כדי להגיע אל הטוב ולזנוח את הרע יש צורך בידע סודי (והוא ה"גנוזיס" – ידע ביוונית – שנתן להם את שמם); שלישית, לא כולם מסוגלים להפנים ידע זה, אלא רק עלית מצומצמת של נבחרים, ועל כן אין לגלותו ברבים; ורביעית, על אותם נבחרים, על כן, אותם "בני אור", לפרוש מהעולם ולהתבודד, אם לא ממש להתנזר מהכל.

קל לראות איך פשוט בלתי אפשרי לבנות מהעקרונות הללו דת עולמית. אלה עקרונות של כת, ולא של ארגון חברתי כללי בעל מחויבות לעולם ולכל מה (ומי) שבו. לגנוסטיקה, על כן, גם ללא הדיכוי הכנסייתי, לא היה מעולם סיכוי להפוך לנחלת הכלל – טוב, הרי היא ממילא בפירוש לא רצתה בכך. אבל אין זה אומר שמדי פעם הם לא עלו על משהו חיובי, הגנוסטים האלה, ובין רעיונותיהם החביבים יותר ניתן למצוא את אותו יחס מועדף שניתן למריה מגדלנה, הלא היא מרים הזונה מהעיירה מגדל שבגליל, שישו אסף אליו וטיפח.

"האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו?"

 

כאשר כתב דן בראון על מערכת היחסים המיוחדת בין ישו למריה מגדלנה הוא אכן הסתמך על מקורות קדומים. ב- 1945, בין המסמכים הנדירים שנמצאו בספרייה הגנוסטית בנאג' חמאדי, התגלה גם טקסט, כנראה מהמאה השנייה לספירה, העונה לשם "הבשורה על פי מריה", ובו מובאים לפני הקורא יחסיהם המיוחדים של הגואל ושל תלמידתו-חביבתו. אמנם לא מדובר כאן על זיווג בין השניים, אבל מריה היא בהחלט יקירתו של ישו, ולה, ורק לה, הוא מגלה את סודו, את הידע הגואל שדרוש על מנת לאפשר לנשמה להיחלץ מהעולם ולחזור לאלוהים. מריה מגדלנה, אם כן, מוצגת בטקסט כבכירת השליחים של ישו, והיא אשר מלמדת אותם את תורתו האמיתית.

הטקסט מחולק לשניים: בחלקו הראשון ישו מדבר עם השליחים, ומסביר להם שהחטא אינו עניין אתי או מוסרי בעיקרו, אלא קוסמולוגי: הוא נובע מהעירוב של הרוח בחומר. בסוף, הוא מרגיע, כל דבר יחזור למקורו. אבל איך? הוא לא מגלה, עוזב, ומשאיר את השליחים נבוכים ועצובים. הם פונים למריה, ומבקשים ממנה לספר להם את תורתו הסודית של ישו – את הדרך לגאול את הנשמה מהגוף.

מריה מסבירה שעל הנשמה לעבור דרך ארבע כוחות, שכנראה מקבילים לארבע היסודות של החומר. הנשמה העליונה מצליחה לעבור אותם בעזרת הידע הסודי שיש לה, ומגיעה למנוחה נצחית. היא ממשיכה וחושפת את הסוד, שייחשף מיד גם לעיניכם, אבל אחרי שהיא מלמדת אותם את תורתו "האמיתית" של ישו, עולות בהם שאלות ומחלוקות, כפי שתראו (תרגמתי מתוך התרגום לאנגלית של G. MacRae & R. M. Wilson):

פטרוס אמר למריה: "אחות, אנחנו יודעים שהגואל אהב אותך יותר מכל הנשים. אמרי לנו את מילותיו של הגואל כפי שאת זוכרת אותן – שאת יודעת אותן, אבל אנחנו לא, שכן לא שמענו אותן." מריה ענתה ואמרה: "מה שנסתר מכם אגלה לכם", והיא החלה לומר להם מילים אלה: "אני", היא אמרה, "אני ראיתי את האדון בהתגלות ואמרתי לו: 'אדון, ראיתי אותך היום בהתגלות.' הוא ענה ואמר לי: 'ברוכה תהיי, שלא נפחדת מהמראה שלי. שכן היכן שהנפש נמצאת, שם האוצר.' [… מריה מסבירה שבמעבר דרך ארבע הכוחות מצפים לנשמה שבעה נסיונות או "צורות"] "הצורה הראשונה היא חשכה, השנייה היא תשוקה, השלישית היא בורות, הרביעית היא ההתרגשות מהמוות, החמישית היא ממלכת הבשר, השישית היא החוכמה הטיפשית של הבשר, השביעית היא החוכמה הזועמת.

Dr. Elaine Pagels about the Gospelsof Thomas

 

The Gospel of Judas - National Geographic

 

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.

 

כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.

 

עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".

 

מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.

 

והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.

 
 

אותו נושא נידון שוב ושוב על ידי הכופרים והפילוסופים, ואותן טענות מועלות. מאיפה בא הרוע? למה מתירים את קיומו? מהו מוצא האדם? ובאיזה אופן הוא הופיע?
טרטליאנוס על תחומי העניין של הגנוסטיקאים, De praescriptione haereticorumא7, סוף המאה השנייה

במקרה נפל לידי ספר מסויים, לכאורה לא שום דבר מיוחד, מעין מדריך בסיסי לדתות ארץ ישראל בזמן בית שני, נראה חביב למדי, אבל עלעול קצת בתוכו חשף בפני אוצר אמיתי. אולי יש בספר עוד אוצרות, אבל אני עצרתי ועמדתי על האוצר הראשון שמצאתי, והוא היה יפיפה: סיכום תמציתי של מיתוס הבריאה הגנוסטי. לא ראיתי דבר כזה מעולם. כמובן, לא ראיתי משום שזה לא ממש אפשרי, שכן כיתות הגנוזיס הן רבות ושונות, וממילא לכל אחת היה מיתוס שונה. אבל כאן קובץ ממקורות שונים לפחות אחד המיתוסים המרכזיים, או יותר נכון שלד המיתוסים המרכזי, שעמד בבסיס שיטותיהם המטאפיזיות של רבים מזרמי הגנוזיס.

כיתות הגנוזיס, שפרחו במאות השניה והשלישית, התאפיינו באמונה בסיסית בידע סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. כפי שניתן להבין מכאן, היחס של הגנוסטיקאים אל העולם הזה היה שלילי למדי, והוא נחשב לכלא שבו מדוכא אותו ניצוץ אלוהי. בכך הגנוזיס הוא מרידה רבתי, ופרשנות מנוגדת בצורה רדיקלית, לתפיסת העולם של היהדות ושל הנצרות (כפי שזו האחרונה התגבשה לבסוף). מו"ר פרופ' גי סטרומזה היה מכנה את עמדת הגנוסטיקאים "אנטישמיות מטאפיזית". (עוד על הגנוזיס, והבשורה על פי מריה מגדלנה, כתבתי כאן)

הספר המדובר הוא An Introduction to Second Temple Judaism, של Lester L. Grabbe, היסטוריון אירופאי רציני ביותר, והמיתוס המדובר קובץ מחיבורו של אירנאוס נגד הכופרים (1.29-1.31), והחיבורים הגנוסטיים Apocryphon of John ו- Hypostasis of the Archons. כאמור, יסודות שונים בו מופיעים אצל מרבית כיתות הגנוזיס. כפי שנראה, המיתוס משלב את סיפור בראשית המקראי עם המהלך ההאצלתי שעל פיו נוצר העולם המוכר לנו מהניאופלטוניזם, ובתוך כך הופך את זה הראשון על ראשו, כך שהאל היוצר את העולם הוא למעשה אל מרושע.

ואולי כדאי לומר גם כמה מילים טיפולוגיות על המיתוס הגנוסטי. המיתוס הגנוסטי מתאפיין בכך שהוא מאוחר, ומכיוון שכך, בכך שבדרך כלל הוא עיבוד של מיתוס אחר. כאמור, מיתוס הבריאה שנביא מיד הוא עיבוד של מיתוס הבריאה שבספר בראשית. אם נזכור שספר בראשית הועלה על הכתב כנראה סביב המאה השביעית לפני הספירה (יש בתוכו מקורות שונים כמובן), ושכיתות הגנוזיס התגבשו במאות הראשונות לספירה, ברור שעבר די זמן כדי לפתח ולשכלל – כמו גם לעוות או לתפוס אחרת לגמרי – את סיפור בראשית.

עוד חשוב מאוד לזכור שהמיתוס הגנוסטי מסופר כסוד, ולא פחות מזה כסוד גואל. לא מדובר בסיפור פשוט על מקורו של הברק או הזמן, אלא בידע אזוטרי שהבנתו הנכונה יכולה לגאול את נשמתנו. הגאולה היא על ידי חילוץ הנשמה, הניצוץ האלוהי בנו, מהעולם הזה והעלאתה עד לאל העליון, מקורה הקדמון. המטאפיזיקה עבור הגנוסטיקאים היא אם כן גם אתיקה, כלומר המסע דרך העולמות העליונים מקביל למסע של הפרט לשלמות נפשית, וממילא הגנואולוגיה הטרגית של היקום היא גם סיפור הנפילה הפרטי של כל אחד מאיתנו (ולכן יונג רצה כל כך לשים ידיו על מגילות גנוסטיות).

נפנה אם כן למיתוס. פשוט אתרגם ואתמצת אותו, כי הוא כל כך יפה ומורכב, ואוסיף מילה או שתיים פה ושם, וגם הערות למטה. על הדרך שימו לב עד כמה הוא מזכיר כמה וכמה רעיונות קבליים, לוריאניים בעיקר. אכן, מדובר באחת מחוליות הביניים בין ספר בראשית לקבלה הלוריאנית. אחריו אביא דיאגרמה נאה שמובאת בספר (עמ' 113), אשר מציגה בתרשים את שלשלת הבריאה שבמיתוס.

הכל התחיל באחד, שלבדו מלך נורא. לא היה דבר חוץ ממנו, והוא היה הכל. אבל – בודד. הוא נקרא 'המונאד', כלומר, האחד, הוא היה מאז ומעולם, והוא תמיד היה ויהיה מופשט וטרנסאנדנטי לחלוטין. מתוכו, כתוצאה מהחלוקה (או המחשבה) הראשונית, נולדה הישות השניה. נולדה Pronoia, שהיא הידיעה המקדימה(1), או Ennoia, "מחשבה". היא נקראת גם ברבלו (Barbelo – אה, לחיות בזמן שהשם "ברבלו" הוא סוד אדיר ונורא!). אחריה נולד אוטוגנס (Autogenes), כלומר "הנוצר-מתוך-עצמו"(2).

אחרי זה נולדו תריסר האאונים (Aeons). האאונים הם ישויות נצחיות. הם נמצאים בפלרומה (Pleroma, "מלאות", "שלמות"), שהיא רקיע שמימי השופע בישויות. עד כאן בכל הלך כשורה. והנה מגיעה השבירה.

הישות הנקבית הנקראת Pistis Sophia, "חכמה נאמנה", חטאה, ובחשבה שהיא יכולה ליצור ללא בן זוג וללא רשות של המונאד, הרתה. אבל היא הפילה. העובר, הנפל, נקרא בשמות רבים: כאוס, סכלא (טיפש בארמית), סמאל ובעיקר ילדבאות. הוא מתואר לפעמים כדרקון עם ראש אריה, והוא הואהדמיורגוס, כלומר בורא העולם שלנו. ילדבאות הוא כנראה שילוב של המילים השמיות "ילד" ו""צבאות", שהוא כמובן שמו של האל המקראי. על פי הגנוסטיקאים האל המקראי, בורא העולם, הוא לא טוב, אלא רע, מפני שרק אל רע יכול היה ליצור עולם מלא בכל כך הרבה סבל. אחרי שיצר את העולם הוא הכריז: "אני אל קנא – אין עוד מלבדי!". שטות מוחלטת כמובן, על פי הגנוסטיקאים.

ילדבאות יצר לעצמו ארכונים, שליטים, שישלטו תחתיו, ושמותיהם יהו (כנראה השם המפורש), אלואייאו (כנראה 'אלוהים') אדונין (ברור) וצבאות. והוא יצר גם 365 מלאכים רעים(3).

ילדבאות והארכונים שתחתיו יצרו את האדם הראשון, אדם. הם עשו זאת בעזרת השתקפות של הפלרומה, כלומר האדם הוא מודל איזומורפי של העולם העליון(4). אבל האדם נשאר ללא רוח חיים, ולא יכול היה לעמוד על רגליו. סופיה נחלצת לעזרה, ומאפשרת לניצוץ אלוהי (הפעם ברשות, ניצוץ אמיתי, מהאל העליון, האחד) לרדת ולהיכנס אל תוך אדם – כלומר האל נופח בו רוח חיים.

אבל בכך סופיה למעשה מרמה את ילדבאות והארכונים, כי בכך היא הופכת את אדם לעליון עליהם, שהרי להם אין ניצוץ של אלוהות בתוכם – המונאד לא השתתף בבריאתם, והם נפלים(5). לכן הם מבקשים עכשיו לכלוא את אדם בגן נעול (גן עדן), ולשדוד ממנו את הניצוץ האלוהי שבו.

אבל סופיה שוב מתערבת ומנסה להציל את המצב(6). היא שולחת את בתה, זואי (Zoe, ביוונית "חיים", כלומר זו המקבילה של חוה אמנו). זואי חודרת אל הנחש שבגן ומעניקה לו חכמה – הנחש מאוחר יותר יתן עצות טובות לאדם (7). זואי גם נכנסת אל חוה הארצית, כלומר יצור בשר ודם שנמצא יחד עם אדם בגן. כשאדם מזדווג עם חוה הארצית, הוא מוליד ממנה את נוריאה (Norea) ואת שת, ששניהם מולידים את שושלת הגנוסטיקאים (שהרי הגנוסטיקאים מאמינים שהם בני אדם מיוחדים, בני אור, בעלי ניצוץ אלוהי). אבל אז זואי עוזבת את חוה הארצית, והיא, חוה הארצית, מתעברת על ידי הארכונים, וכך נולד קין, אשר ממנו נולדים האנשים הרגילים, שאינם גנוסטיקאים ואין להם ניצוץ אלוהי – כלומר, בני החושך.

האנושות מתחילה את דרכה. אבל מיד בהתחלה 365 המלאכים מזדווגים עם הנשים של בני האדם הרגילים, בני החושך. מלאכים אלה גם נותנים לאנושות תורה רעה. כך נוצרת לה אנושות מרושעת, בורה, ורבת עוצמה, ובקרבה חבורה קטנה של בני אור חכמים ומדוכאים(8).

(1) השוו: ספירת חוכמה (שהרי איזהו חכם? הרואה את הנולד).
(2) אוטוגנס מזוהה עם המשיח או ישוע בקבוצות הגנוסטיות הנוצריות.
(3) אני מנחש, לא רק כנגד 365 ימי מחזור השנה בעולמו המדכא, אלא כנגד 365 מצוות לא-תעשה, שהרי עבור הגנוסטיקאים החוק היהודי הוא מלאכת השטן, הוא הכלא של האנושות. עוד על כך להלן.
(4) טוב, זה כבר ממש קבלה.
(5) המלאכים הרי נחותים מהאדם בסופו של דבר, גם על פי התיאולוגיה היהודית.
(6) לי זה מזכיר את האל הלוריאני מנסה שוב ושוב לתקן את שבירת הכלים, את חטא האדם הראשון, את חטא העגל – כל פעם משהו משתבש.
(7) בדיוק כמו בסיפור בראשית, שם עוזר הנחש לאדם להערים על האל הבורא. וזכרו שגם בסיפור בבראשית האל בעצם מפחד מהאדם (סוף פרק ג').
(8) ממש עכשיו יצא לאור ספר חדש של יהודה ליבס (פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה). בספר, שהוא tour de force עצום, המציג את הידע הפנורמי מעורר היראה של ליבס לא רק בתרבות היהודית אלא גם בזו ההלניסטית והערבית, מתייחס ליבס למיתוס העתיק על יחסיהם המיוחדים של בני האלוהים עם בנות האדם, שלו גרסאות רבות.

מהמיתוס המובא כאן ברור שמאפיינים הלניסטים הולבשו על יסודות יהודיים, כך שאלו האחרונים עברו למעשה עיוות שלא שלל את אמיתותם אבל שלל את טובם (לסטרומזה הנ"ל יש מאמר,  שקושר את כפירתו של 'אחר', אלישע בן אבויה, לגנוזיס). השערה אחת בדבר מקור הגנוזיס היא שיהודים שהתאכזבו מחוסר יכולתו של האל להושיע את עמם במאה הראשונה לספירה הם שגיבשו את התיאולוגיה האנטי-יהודית הזו. דבר זה מתאים הן לזיהויו של 'אחר' כגנוסטי (ראו מדרשי התלמוד המסבירים את כפירתו) והן לציטוט לעיל של טרטליאנוס, המדגיש את שאלת הרוע בעיני הנוסטיקאים.

מה שמענין הוא שמאפיינים שונים שאנו רואים במיתוס הזה (תמונת העולם הניאופלטונית; תפיסת השבירה כאסון קוסמי, פנים אלוהי; הרעיון של הפלרומה, אותו עולם עליון עמוס בישויות; תפיסת הסוד הגואל) עלו שוב בקבלה – כאלף שנה מאוחר יותר – אולם שולבו בצורה חיובית בתפיסה הגנאולוגית והסוטריולוגית של המקובלים היהודים.

ליבס מציין (עמ' 51) שעל פי כיתות הגנוזיס שהמיתוס הזה היה משמעותי עבורם, צאצאי זיווגם של בני האלוהים עם בנות האדם היו היהודים, שנולדו מזיווג מקולל זה – והרי בני האלוהים כאן הם מלאכיו של ילדבאות, בורא העולם האכזר, שנולד בעצמו מלידת-נפל של פיסטיס-סופיה – והיהודים הרי מתגאים תמיד בכך שהם עובדים את בורא העולם הזה וריבונו של העולם הזה.

ליבס גם קובע שכיתות הגנוזיס מקורן ביהדות, אלא שפרשו ממנה וגיבשו תיאולוגיה שרואה בה את תורת השטן. מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה, ויש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית. יש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים, ובכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות.