הַכִּלְיָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁלִּי וְעוֹטֵף עַזָּה (פרק ראשון)
א' ממחלקת השתלות בבית חולים איכילוב: "איך הגעת אלינו ולמה את מעוניינת לתרום כליה?"
אני: "שמתי באינטרנט 'תרומת כליה' והגעתי אליכם.
למה לתרום? זה דווקא התחיל לפני 6-7 שנים כאשר בקבוצת חברות מישהי פרסמה שגבר בן 46 זקוק לכליה. כבר אז חשבתי שגבר צעיר (יחסית) ראוי לאיכות חיים נורמלית. פניתי, וקבלתי רשימת בדיקות מפה ועד להודעה חדשה. באמת שרציתי, אבל מירוץ החיים היה כזה שדחיתי ודחיתי וזה פשוט התמוסס.
כעת, עם המלחמה הזוועתית הזאת, חוסר האונים וחוסר יכולת לעזור (מעבר לעוד אריזות ברוקולי וכמה ארגזי הדרים), אני נחושה לתת חיים נאותים למי שהמצב התעמר בו. הלוואי ויכולתי לתרום רגל לקטוע גפיים מהמלחמה. אז אם יש לי שתי כליות, וזו פרוצדורה קיימת ואפשרית – אז אני ממש רוצה לתרום אחת למשהו".
א' : כל הכבוד יקירה. אני מעבירה אותך לפ'.
פ': "א' סיפרה לי איך הגעת אלינו. למה את מעוניינת לתרום כליה?"
אני: מספרת הכול מהתחלה.
פ': כל הכבוד ותודה. אני שולחת לך את רשימת הבדיקות שאת צריכה לעבור. תשלחי לי את התוצאות ומשם נמשיך.
אני פונה אל רופא המשפחה להסביר ולבקש הפניות לכל מה שהתבקשתי להגיש. "אין בעיה, אני רושם לך הפניה לכל הבדיקות שמבקשים ממחלקת השתלות באיכילוב. למה בעצם את רוצה לתרום כליה?" העיקר שקבלתי הפניות לבדיקות השונות, טפסי 17 וכל היתר.
***
רשימה חלקית: צילום חזה, אק"ג, אקו לב, מיפוי לב, דופלר עורקי ורידי, US בטן ואגן כליות, קולונסקופיה, PAPS, בדיקות דם כימיה-ספירת דם-סוג דם- קרישת דם- HbA1c, בדיקות שתן, סרולוגיה.
על ההפניה לבדיקות מתנוססת הכותרת " בְּדִיקוֹת תּוֹרֵם לְהַשְׁתָּלַת כְּלָיָה – מֵהַחַי". הכותרת נשמעת משונה. "מֵהַחַי". כלומר שיש התורמים כשגופם מת. בעצם יש לי כרטיס כזה עוד מהיותי בבית ספר תיכון. ההורים הציעו לי להנפיק תעודה כזאת שאם חס וחלילה קורה משהו – האברים שלי יוכלו לעזור לאחרים.
זהו, אני אומרת לעצמי – עכשיו הכול מתחיל מפה: "תּוֹרֵם לְהַשְׁתָּלַה - מֵהַחַי".
היה פעם סרט שנקרא בשם הנוראי "Dead man walking". נושא הסרט שונה לחלוטין מהמצב שלי אבל הכותרת... כך בדיוק אני מרגישה.
אם תצא ממני כליה אולי אתהלך שוב כאדם חי.
הַכִּלְיָה, הַתּוֹצָאוֹת הַמְּצֻיָּנוֹת וְהַמִּפְגָּשׁ עִם מֻחַמַּד. (פרק שני)
פרופיל 99 (כמעט...) יש לי סוג דם שמאפשר לתרום כליה לכל אחד. יש לי דופק ולחץ דם של ספורטאית. אמת – יש שומנים בדם, אבל אני נשבעת שמעכשיו אקח את הכדורים שנאמר לי לקחת לפני יותר מעשור. העיקר שאעמוד בסטנדרטים הנדרשים!
אני ממשיכה בבדיקות. בבית אני נאלצת לחזור שנית על איסוף שתן במשך 24 שעות. במעבדה ארגומטרית אני צועדת ללא מאמץ. מסתבר שיש לי אקו לב מצויין ו- BMI מושלם (מה זה BMI ?? מזכיר סוג של מחשב...). שואלים אותי 'איזה סוגי ספורט את עושה' – ואני מתביישת להודות ש... ובליבי אני מודה להורים שהעבירו לי גנים טובים כל כך.
בין לבין אני מבלה בטלפון עם פקידי זימון התורים של קופ"ח: איך ניתן לקדם בדיקות בלי להמתין חודשים לתור? הפטנט - להסכים להיבדק אפילו באילת!... והנה גאוגרפיה חלקית של בדיקותי: הגניקולוג – בת ים. הקולונסקופיה – חדרה. הגסטרולוג – פֻרֵידִיס.
למה לזרז בדיקות? 1. כדי שאדע סו"ס אם אני כשירה לתרומה 2. כדי לתכנן את החודשים הבאים. עליתי מהעבודה החקלאית בעוטף כדי לתרום משהו יותר דרמטי, אך אי-הודאות מקשה: האם לתכנן סמינרים, האם אוכל להמשיך בפרויקטים, אולי לשנות כיוון. בינתיים אני מחליטה לעצור את כל התכניות – כי מסתמן שהניתוח יהיה ביוני.
אני גם עוברת יפה את הראיונות, ויש הרבה כאלה:
* עם פרופ' לנֶפְרוֹלוֹגְיָה: "מה גרם לך להחליט לתרום כליה?" ואח"כ שאלות ובירורים לגבי העבר הרפואי שלי. כן, היה משהו: לפני 40 שנים הבהיל אותי איציק (בעלי) לבי"ח פוריה בגלל דלקת בשלפוחית שעלתה לכליה השמאלית. שעה ארוכה של הסברים ממושכים, היא מבהירה את הסיכונים ואת הסיכויים. בסבלנות עוברת על כל היבט רפואי אפשרי של העניין.
* עם כִרוּג שכנראה ינתח אותי: "מה גרם לך להחליט לתרום כליה?" ואז עוד שיחה ארוכה, עם הסברים מפורטים איך מתבצע הניתוח, כמה זמן התאוששות, מה הסיכויים של הצלחה ומה של כישלון (אני מבינה שלפי הפרוטוקול הוא אמור להפחיד אותי בתיאור כל מקרי הקיצון של כישלון ומצד שני מעודד כדי שלא אסוג ומשתף שאחוז ההצלחה בניתוח מסוג זה הוא גבוה מאד).
* עם פְּסִיכִיאַטְרִית: "מה גרם לך להחליט לתרום כליה?" והיא צריכה לברר מה דוחף אותי ואם אוכל להחזיק מעמד נפשית. היא שואלת שאלות על כל אספקט של חיי, מי ידאג לי לאחר הניתוח (בעלי כמובן), מי יודע על רעיון התרומה (בעלי כמובן, חברי הטובים, אחד הילדים). אני מרגישה שהיא ממש חכמה, אבל אני יודעת שצריך לעקוף דבר אחד: לא לספר שהייתי שבועות ארוכים בדכאון כבד מהמצב. אני חוששת ש'יפילו אותי' על סעיף שכזה.
* עם עוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית: "מה גרם לך להחליט לתרום כליה?"... די!!! אין מצב שלא העברתם מאחד לשני את התיק שלי... אולי אתם בודקים אם אני עקבית? אולי בודקים אם יש לי עדויות סותרות? חחחח... אבל העובדת הסוציאלית היא עוד אישה חכמה שם במרכז להשתלות. היא שואלת שאלות כמו חוקרת מנוסה ואז עוברת איתי על כל פרט ופרט: זכויותי המשפטיות, הביטוחיות, הסוציאליות, הפסיכולוגיות, הכלכליות. בסוף אני חותמת שאני יודעת ומסכימה לכל. יש הערה חשובה: בכל שלב אני רשאית להתחרט.
****************
בינתיים אני רק מתחזקת בהחלטתי. יותר ויותר אני לומדת על הגורל והייאוש של חולי דִּיאָלִיזָה. על החיים הנוחים שהיו לי 63 שנים לעומת הסבל של אלה שהכליות שלהם לא מתפקדות.
באחד מימי הבדיקות באיכילוב, ישב לידי מֻחַמַּד מהגליל. בחור צנום, שקט ועדין. בבוקר הביא את אמו על כסא גלגלים למחלקה להשתלות, ואז הסתבר לו - שבכלל לא היה צריך להתאמץ להביא אותה. רק הוא נדרש לבוא ולעבור את הבדיקות כדי לתרום לה כליה. ייתכן שהעברית שלו לא הייתה מספיק טובה, הוא לא הבין ולכן יצא עמה במונית ספיישל ב- 5 בבוקר מהגליל כדי להיות ב- 7:30 בבוקר באיכילוב.
לתורמים פוטנציאלים נותנים יחס יוצא מן הכלל בבית החולים, ומזרזים עבורינו את התורים. בכל זאת יש זמן המתנה, ואני ממש 'חולבת' את מֻחַמַּד: הוא בן 20, להורים גרושים, ומאז כיתה ב' (!) הוא לבדו עוזר בכל דבר בבית כולל ענייני דִּיאָלִיזָה.
- "כמה אמא שלך עצמאית? האם היא יכולה לנוע עם כסא הגלגלים? לצאת לרחוב?"
- "היא יכולה לנוע בבית, אבל לא לרדת לרחוב בגלל המדרגה שבפתח הבית".
- "ומי עוזר לה כשאתה בבית ספר ו/או בעבודה?" "סבתא". מאחר והמצב של אמו מדרדר וגם קטעו לה רגל, "החליטו במשפחה שאני אתרום לה כליה". הוא מספר בהשלמה וללא היסוס, בלי דרמה. ליבי נצבט, ואני 'קופצת' ואומרת לו שאם ימצאו שאני יכולה לתרום – אז ארצה לתת לאמא שלו, כדי שיישאר צעיר בריא, עם זוג כליות.
המבט שלו מופתע. המושג "תרומה אלטרואיסטית") לא מוכר לו.
אני מסבירה לו שאני בת 63 – כבר עשיתי יותר ממחצית החיים, ואמנם כליה צעירה טובה יותר מכליה זקנה – אבל הֵי, עוֹד כָּל הַחַיִּים לְפָנֶיךָ!
חיוך עדין נמתח על פניו, תודה, הוא אומר לי, תודה רבה. בהמשך הבדיקות אני לא רואה אותו, אבל הצעיר העדין הזה נשאר לי בלב.
הַכִּלְיָה הַמְּיֻתֶּרֶת שֶׁלִּי - מִי יִזְכֶּה בָּךְ? (פרק שלישי)
לשיחה הבאה לא ציפיתי. פ' ממרכז ההשתלות באיכילוב מסבירה שיש אפשרות לתרומת כליה דרך עמותה בשם "מתנת חיים".
לא הבנתי את ההבדלים, למעט שתרומה באיכילוב יכולה לקחת יותר זמן, כי בית החולים מחושק בהסכמים בינלאומיים. כליה יכולה לטוס לצ'כיה למשל ואז חולה בארץ יצטרך לחכות (אולי לא הבנתי נכון, אל תבנו על ההסבר שלי, אבל בוודאות יש הסכמים בינלאומיים).
תהיתי: כמה מועמדים להשתלת כליה יש לעומת מספר התורמים, שנדרשים לקשרים בינלאומיים והטסת איברים? - מסתבר שיש מאות (אולי אלפי) אנשים שזקוקים להשתלת כליות ובאיכילוב יש נניח 80 תורמים בשנה (שוב – לא חותמת על הנתונים, כך הבנתי).
זה הוביל אותי לשאול אם יש מְאַפְיֵין קְבוּצָתִי מְסֻיָּם לְתוֹרְמִים, ופה היה ההלם הראשון:
פ' עונה לי שמתוך 100% של תּוֹרְמִים אַלְטְרוֹאִיסְטִים (כלומר תורמים אנונימית, לא לבן משפחה או למכר), 90% הם - דתיים ו 10% בלבד - חילונים! היה לי ממש כאב בטן באותו רגע. מספר החילונים התורמים הוא 10%?? מה זה אומר?? עגלה ריקה מוסרית?? עד עכשיו אינני מצליחה לעכל את הסטטיסטיקה הזאת.
"ואיך את מחשבת את הערבים", שאלתי אותה, "כדתיים או כחילונים?" - "אין תורמים אלטרואיסטים במגזר הערבי", הייתה התשובה, "אפס תורמים". הלם נוסף.
השיחה הובילה לשאלה המפתיעה שפ' שואלת אותי:
"לאיזה סוג של אוכלוסייה תרצי לתרום?"
אני: "מה???? את רצינית??? מה הכוונה?? – אני תורמת למי שיהיה צריך יותר. נקודה. איזו מן שאלה זאת?!"
מתאמת ההשתלות הרגיעה אותי: "זה לגמרי רגיל שאדם יכול לבחור לאיזה אוכלוסייה הוא רוצה לתרום. למשל... יש כאלה שלא רוצים לתרום לאנשים שמעשנים". - נו, באמת!
אני: "רגע, יש לי שאלה: האם יש לכם אוכלוסייה מוחלשת שלא תקבל עדיפות רק בגלל שיוך קבוצתי?"
"לא", מסבירה מתאמת ההשתלות, "המחשב פולט את המועמדים לפי קריטריונים שונים (דחיפות, גיל, ילדים) ולפי הצלבת הנתונים הגופניים" (שתהיה התאמה והגוף הנתרם לא ידחה את הכליה של התורם).
אני: "רגע, את רוצה לומר לי שיש מצב שאעדיף לתרום לדתיים/ אתיופים/ ערבים/ לא מעשנים... וזה באמת יילקח בחשבון?"
התשובה היא: "בוודאי שכן".
אוקיי. אני מחשבת מסלול מחדש. אני יודעת שזה יעלה לי, מתי שהוא, איך שהוא, אבל אני יודעת שיש לי שליחות נוספת, גדולה מן הכליה.
"אני רוצה לתרום לערבים".
מתאמת ההשתלות אינה מתרגשת: מה שאת מחליטה, היא אומרת לי.
***
שלוש סיבות עלו בראשי באותו הרגע שנאמר שאני יכולה לבחור "קבוצה", והצעתי את מה שהצעתי.
1. מֻחַמַּד.
2. בתקופה מאז 7 באוקטובר הייתי Dead woman walking, חסרת תקווה. יחד עם זאת, אני יודעת שעל אדמת הארץ הזו ימשיכו יהודים וערבים לחיות. לאלה ולאלה יש צורך בהשתלת כליה. אני אמנם רוצה שמישהו רנדומלי יזכה בחיים טובים יותר ובבריאות הגונה, אבל אני גם רוצה שֶׁעִם הַכִּלְיָה יַגִּיעַ שֶׁדֶר מְיֻחָד. שמשפחה של מושתל ערבי תדע שזו הייתה מַתָּנָה מְכֻוֶּנֶת מיהודיה. שיהיה סיפור כמו הבדואי ההוא מרהט, יוּסוּף אַלְזִיאֶדְנֶה, שרץ להציל מהמסיבה ברעים. כמו השוטר הערבי, אָמִיר חוּרִי, שהציל יהודים בבני ברק עד שנורה בעצמו ממחבלים (וכמו ממש לאחרונה, ערבי בשם רָאסֶם אסקָר שנכנס לתוך השריפה בהוסטל בפסגת זאב כדי להציל את החוסים). כמו כל כך הרבה סיפורים על אנשים טובים שרואים מעבר לדת ולצבע עור ונותנים מעצמם. כבר בשיחה מוקדמת למדי שאלו אותי אם ארצה להיפגש עם המושתל לאחר התרומה וחשבתי שזה מוקדם מדי לשאול. אבל מאותו רגע שאמרתי שאני בוחרת קבוצה – התחלתי לדמיין איך אני, היהודיה, באה לבקר משפחה ערבית. ואיך השכנים והקרובים ישמעו על כך וכמה זה יביא תקווה, פי מאה משיחות על דו-קיום.
3. ואולי אפשר לחולל עוד שנוי לטובה: אם יש אפס תרומה אלטרואיסטית בחברה הערבית (בתחום ההשתלות האלטרואיסטיות) כפי שנאמר לי, האם יכול להיות שסיפור על יהודייה שתרמה לערבי, יהפוך לשיחת היום וזה ידרבן אנשים לחשוב על האופציה של תרומה אלטרואיסטית בכלל?
בזמנו ערכנו בת מצווה לבת שלנו בבית כנסת קונסרבטיבי. הנשים במשפחה המסורתית שלנו, שמעולם לא חוו ישיבה משותפת של גברים ונשים בתפילה, היו אחוזות התפעלות והתרגשות. הָאֶפְשָׁרוּת שֶׁל מִקְרֶה פַּרְטָנִי הַמְּחוֹלֵל שִׁנּוּי תּוֹדַעֲתִי קבוצתי– מוכרת לי מאז.
חבר יקר שלי, שבהתחלה נדהם והתנגד לרעיון שאתרום כליה, היה לשותף קבוע להתלבטויות. יום אחד אמר לי – אם כבר החלטת את מה שהחלטת - אז "תקריבי" את עצמך עד הסוף. שיעשו עלייך סרט דוקומנטרי, שיתעורר סקנדל חברתי. פרסום ודיון בדבר התרומה דווקא לערבי – יְיַצֵּר שִׂיחַ וְיָנִיב תּוֹצָאוֹת. כן, כן. רבים יצלבו אותך על החלטתך, את "תחטפי". אבל המסר שלך יגיע לרבים.
***
"יש הצלבה", אמרה לי מתאמת ההשתלות, "זו לא אמו של מחמד. יש זוג ערבי שזקוק לכליה". זיהיתי את שם הכפר (בואדי ערה), אבל מה זאת אומרת 'זוּג זָקוּק לְכִּלְיָה'??...
ההסבר הגיע: האישה רוצה לתרום כליה לבעלה, ובבדיקות הסתבר שאין הצלבה (אין ביניהם התאמה). מסיבות פיזיות ספציפיות, הגוף שלו לא יצליח לקלוט את הכליה שלה. אבל הם בכל מחיר רוצים להיות בראש הרשימה של מועמדים להשתלה – ואם יש תורם מהמשפחה, זה מקדם את התור של החולה. על כן היא מוכנה לתרום אנונימית, למי שזה לא יהיה.
הסיטואציה תהיה כזו: ארבעה אנשים ייכנסו במקביל לניתוח!! אני אתן לבעל, ואשתו תיתן למשהו אחר שהמחשב וההצלבה מעלים. איזו זכות! בעצם תרומת הכליה שלי, אני כאילו תורמת פעמיים.
אין גבול להתרגשות שלי.
הַכִּלְיָה הַשְּׂמָאלִית שֶׁלִּי (פרק אחרון)
"תוצאות מצוינות יש לך. רק נדרשים עוד שני בירורים: יש לך כבד מוגדל וצריך לבדוק משהו לגבי הכליות".
אני: "אוי, להתחיל לדאוג?"
מתאמת ההשתלות: "לא, זה יכול להיות מבנה הגוף הספיציפי שלך. אולי משהו מולד ואולי כן יש בעיה כלשהי. בשביל זה עורכים בדיקות".
כדרכו, הצוות של מרכז ההשתלות 'מכין את השטיח האדום'. קובעים עמי את התור המהיר ביותר לבדיקת הכבד, ובנפרד מתאמים תור למיפוי כליות.
מבחן הכבד עבר בשלום: "כן הוא מוגדל אבל לא משהו קריטי." לא הבנתי וגם לא התעמקתי. הסתפקתי בציון עובר... דיינו! רשמתי עוד V.
אוטוטו הבדיקה אחרונה, ואז אוזמן לשתי הועדות שכנראה יתכנסו רק אחרי פסח. אני משתפת חבר בלחץ שלי לקראת הועדות, והוא מגחך: "יש סיכוי שתיכשלי בראיונות? חוששת שהועדות הללו יפסלו אותך??" חחח...
בינתיים הגיע יום מיפוי הכליות. צריך לקחת בחשבון כמה שעות, אחרי שמזריקים חומר לוריד. מבקשים שגם אחרי הבדיקה, אמנע למשך כמה שעות מלהתקרב לנשים הרות או ילדים כי כנראה שהגוף ימשיך לפלוט את הקרינה שהוזרקה לתוכו.
עברו שעות ההמתנה ומכניסים אותי לחדר ולתוך המכונה. "נא לא לזוז בזמן שהמכונה נעה", ואמנם היא נעה... ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. עצמתי עיניים במהלך המיפוי וחשבתי לעצמי שזהו, אחרי בדיקה זו אפגוש שוב צוות רפואי עם חלוקים -רק באשפוז.
***************************************************
יום – יומיים – שבוע. הפעם התשובה מתעכבת. מה קרה לזריזות האופיינית למחלקת השתלת אברים?? אני שולחת שאלה, תזכורת, שוב שאילתא ושוב מתזכרת.
כאשר סוף סוף עונים לי ש-"פרופ' ג' תהיה אתך בקשר" מתהפכת לי הבטן.
סוף סוף היא מתקשרת.
היא מאד נעימה ועניינית:
"כאן פרופ' ג', מה שלומך. אני רוצה לשתף אותך בממצאים. בְּמִפּוּי הַכְּלָיוֹת הֻדְגְּמָה כִּלְיָה שְׂמָאלִית עִם תִּפְקוּד שֶׁל כִּשְׁלִישׁ מֵהַתִּפְקוּד הֲכִלְיָתִי הַכּוֹלֵל. למעשה הכליה השמאלית שלך עובדת על 37% בלבד, בשעה שהכליה הימנית לקחה על עצמה 63%."
מה זה אומר???
"הביני, אם הייתה א-סימטריה של 45% - 55% בתפוקת הכליות שלך – ניחא. אלא שהכליה השמאלית קטנה מכדי שתוכל לעזור לחולה הזקוק לכליה. הכליה הימנית, הגדולה, כבר לא תוכל לגדול יותר (כליות הן "חכמות" וכאשר מוציאים כליה, אז השניה מתפתחת בהדרגה ותפוקתה עולה עד 70%). במילים אחרות: הכליה הימנית לא תוכל לפצות על הוצאת כליה שמאל. במצב תיאורטי של הוצאת כליה ממך – את בעצמך עלולה להפוך לחולה".
.
ניסיתי לשחק את האדם הבוגר, היודע לקבל סירוב ועניתי בטון מדוד ושקול: "הבנתי, תודה על הבדיקות היסודיות, הסבלנות וההסברים".
"תודה לך" אמרה הפרופ' בהזדהות, "בהצלחה באשר תפני".
***************************************************************
שקר. אינני בוגרת ואינני יודעת לקבל סירוב. אני באבל. גורשתי מגן עדן.
מה בסך הכל רציתי? להפסיק להיות Dead woman walking ולהיות A live woman walking. לקום בבוקר עם סיבה. עם תקווה. עִם יְדִיעָה שֶׁמִּשֶּׁהוּ בָּעוֹלָם הַמְּקֻלְקָל הַזֶּה יִזְכֶּה בְּחֶסֶד.
כמו ילד שהתבטלה לו חופשת קייץ. כמו אהבה שנכזבה. אני מאוכזבת, מתוסכלת, כועסת. האם אפשר שאמצא משהו גדול ומשמעותי ששווה בשבילו לקום בבוקר?
רציתי משהו גדול יותר אפילו מתרומת כליה! רציתי להוות דוגמה לאהבת אדם שאיננה מֻתְּנֶת בְּתִיּוּגִים וְשִׁבְטִיּוּת. רציתי ששני העמים שחיים כאן ירשמו נִצָּחוֹן קָטָן שֶׁל אֱנוֹשִׁיּוּת בְּתוֹךְ הַיָּם שֶׁל הָרֹעַ. גם הייתי מוכנה לשלם מחיר במידה ואהפוך את הדבר לפומבי.
עכשיו זה פומבי: הכישלון הביולוגי ועמו ההחלטה לכתוב את את הסאגה הזאת - על מהלך שנכשל. אז למה להפוך כישלון לפומבי? כי זה מה שנותר לי.
לייצר פֻּמְבִּיּוּת שֶׁנּוֹעֲדָה לְעוֹדֵד אֲנָשִׁים מִשְּׁנֵי הָעַמִּים.
שיתרמו אלטרואיסטי, שיתרמו בשביל למזער סבל היכן שניתן.
שזו תהיה התרומה שלי, גם אם יהיה מחיר של חרמות, חרפות, ואולי גם גילויי עוינות.
יאללה – שיבוא המבול.
כמה כבר כואב יותר יכול להיות? בכל מקרה - המחיר הזה שווה לי.
סוף.
נ.ב.
מרפאת השתלות איברים באיכילוב היא מקום מדהים, עם צוות מדהים.
טל' 03-6974682
