המחזה הותיק בתבל זכה באופן מפתיע למערכה נוספת, בלתי צפויה:
במקום כנהוג מזה 400 שנים, להיות מוצג בדיוק גרמני כל עשור שנים, הוא מוצג באיחור של שנתיים. כמעט והיה מתבטל, אבל נדר הוא נדר, ונדר צריך לקיים.
המחזה נולד בשנת 1634 בעקבות מגיפה: הכפר הבווארי אובראמרגאוו ניצל ממוות, ואנשיו נדרו והקדישו את עצמם מאז, להעלאת מחזה על סבלו של ישוע מדי עשור שנים. הנדר התגשם מאז 1634, ובכל עשור העלו את המחזה העצום, המורכב, הארוך והמרשים הזה. ואז הגיעה המערכה הבלתי צפויה: מגיפת הקורונה באה לעולם ועצרה לראשונה בהיסטוריה את הגשמת הנדר...
"מבצע אובראמרגאוו"
לפני חמש שנים התחלתי את "מבצע אובראמרגאוו" - לשכנע יהודים להצטרף אלי כדי לצפות בהצגה המוזרה בתבל, שם באובראמרגאוו. לצפות במחזה על ישוע, משך 5 שעות? משונה, אבל מרשים מאד. יש תמורה. ויש סיבה. הייתי בכפר הציורי למרגלות האלפים שלוש פעמים. בפעם הראשונה, טיילתי עם המשפחה בבוואריה כדי לראות את הבתים המצויירים שלה.
בפעם השנייה, ולאחר מספר שנות המתנה, רכשתי כרטיס להצגה (הנקראת ה"פסיון") של שנת 2010, בביצועם של 2,500 תושבי הכפר (!). ישבתי 6 שעות ושם לראשונה שמעתי את ישוע מדבר גרמנית עם תלמידיו...
ישוע ותלמידיו דוברי הגרמנית עטו טליתות, חבשו כיפות, ולצד מנורת שבעת קנים אמרו קידוש ו'שמע ישראל' בעברית!
ההצגה המוזרה בתבל? זה understatement!
אחרי ההלם קראתי לא מעט בנושא והגעתי למסקנה שמדובר בתופעה מרתקת, ראויה להכרות וללימוד (תבינו בהמשך). וכך הגעתי בשנת 2019 בפעם השלישית לתכנן ולהכין את היציאה של 3 קבוצות של ישראלים שיבואו עימי לצפות במופע 'הפסיון' של שנת 2020. עשיתי מסלול בבוואריה הקתולית, בדקתי מלונות ומסלולים, ובחזרתי הרצאתי בכל הזדמנות על המופע בן 400 השנים הידוע בכל העולם כ"פסיון-שפיל של אובראמרגאוו".
הכנתי והדפסתי מאות ברושורים נהדרים...
מגרמניה לישראל
בינתיים נכונה לי הפתעה: 50 מבין תושבי אובראמרגאוו, אלו המשמשים כשחקנים ראשיים והומפיקים של ה"פסיון" הגיעו לביקור בארץ. כשנודע לי שמטרתם ללמוד טוב יותר את הרקע של ישוע, ובעיקר את היהדות שלו, ביקשתי וזכיתי להתלוות אליהם.
היה מדהים ללוות את ישוע לחדר הסעודה האחרונה, לשתות קפה עם פטרוס בקפטריה של הדורמציון, ולהתפלל עם יהודה איש קריות בכותל המערבי. באמת!!! ולקינוח לשמוע יהודי חובש כיפה (פרופ' יאיר פורסטנברג) מלמד את הנוצרים הללו שעור תלמוד...
ישוע ואני ליד חדר הסעודה האחרונה
פרופ' יאיר פורסטנברג, מומחה לתלמוד ומחשבת ישראל (משמאל), בשיחה עם קבוצת השחקנים באכסניה האוסטרית
פטרוס והברושור בעברית (מצביע על עצמו, יושב בשולחן הסעודה האחרונה בפסיון שנת 2010)
היה ברור שקורה פה משהו יוצא דופן. הייתי ב"היי" ושכנעתי את יעקב אחימאיר, המגיש המיתולוגי של תכנית הטלויזיה "רואים עולם" - להקדיש כתבה לסיפור המופע ולביקור של השחקנים.
הייתי ערוכה לצאת עם הקבוצות לאובראמרגאוו, כמו שחקנית המוכנה וערוכה לעלות על הבמה. אבל אז עלתה שחקנית אחרת על הבמה: מגיפת הקורונה...
ועבודה של שנתיים פשוט התמוססה וירדה לטמיון.
מאות הברושורים שהכנתי נזרקו לפח כשהבנתי שהמגיפה חיסלה גם את הפרוייקט הזה:
התחייה של המופע
עם פרוץ הקורונה הודיעה ההפקה באובראמרגאוו על ביטול לוח ההופעות שתוכנן ל 2020. באותו הבל פה הודיעו שזה רק דחייה. הדיוק הגרמני הוכיח את עצמו: מראש הכריזו שייקח שנתיים, והנה זה קורה:
בשבת זו, 14 ביוני בשעה 14:30, אחרי שנתיים יפתח תאטרון אובראמרגאוו את שעריו ואנשים מרחבי העולם יצפו בהופעות. חמישה ימים בשבוע, לאורך חמישה חודשים, יצאו מהתאטרון 5,000 צופים מותשים ומאושרים, ו- 2000 שחקנים, ניצבים ונגנים. תשעים הופעות.
פרסום תאריכי ההופעות של שנת 2022
היסטוריה של מופעי פסיון
מזה 400 שנים שאנשי אובראמרגאוו מקיימים נדר דתי, ומעלים כל עשור הפקה באורך 5 שעות, על השבוע האחרון בחייו של ישוע. השיא המצער של המופע הוא כמובן משפטו של ישוע, ייסוריו וצליבתו. כמה חבל שאי אפשר לספר על ישוע שמת בשיבה טובה, באושר ועוני (עושר, מן הסתם, היה עושה לו לא טוב).
זו תופעה היסטורית ודתית מדהימה: הפקות של "פסיון" = סיפור סבלו ומותו של ישוע, היו קיימות ברחבי אירופה באלף השני לספירה. יש לכך היסטוריה מרתקת מעולמות התיאטרון והדת - התפתחות במבע הסבל (בהשראת הפרנציסקנים) לדרגת התעלות אסטטית ורגשית. ייחודו של המופע באובראמרגאוו בכך ששרד ללא הפסקה, משום שביסודו היה זה נדר, ונדר חייבים לקיים. אי שם בשנת 1634 פקדה מגפת דבר את ארצות גרמניה ואנשים נפלו כזבובים. אנשי אובראמרגאוו נשבעו שאם המגיפה תיעצר ולא תקצור באנשיה – הם ימחיזו את סיפור סבלו של ישוע. סיפור המגיפה, כמו סיפורו של ישוע – סופו בתחייה: אחרי שהמוות השתולל, באה הצלה ורווחה. אובראמרגאוו ניצלה, ומת בה אדם אחד בלבד.
איך הופך מופע בעיירה גרמנית נידחת להצלחה עולמית כך ש-500,000 כרטיסים (לא זולים) נמכרים שנתיים מראש??
עד המאה ה-19 היו מגיעים מרחבי גרמניה ועוד קצת מארצות שכנות, אבל אז החלו מבקרים מאנגליה, ותומאס קוק (סוכן הנסיעות המיתולוגי) סימן את המקום כיעד. במאה העשרים ואחת נמכרו הכרטיסים בעיקר לאמריקאים, לאנגלים, לסקנדינבים ואחרים, אפילו לסינים. סוד ההצלחה הוא באיכות של המופע וייחודו: מתוך 6000 תושבי הכפר, 2500 הם שחקנים, זמרים, נגנים, תפאורנים, סדרנים... כל ילד בעיירה, גדל על במת התיאטרון, וכישוריו באשר הם, זוכים לפיתוח במהלך כל חייו. מי שכשרונו בנגינה או שירה, יהיה בתזמורת ובמקהלה המונות מאות כלים וקולות. בעלי הכישרון התיאטרלי ישובצו לאחת ממאות הדמויות שעל הבמה – רומאים, יהודים, חיילים, סוחרים, כהנים וכמובן – מעריציו של ישוע. יש משפחות שמאב לבן עובר התפקיד של פטרוס או פילאטוס, ומאם לביתה עובר תפקידן של מריה האם או מריה המגדלית. יש שושלות, ויש מי שזוכרים "מתי סבא שיחק את הכהן הגדול? כשאמא הייתה מריה מגדלנה ואני הייתי הילד שרץ להביא כף תמר כשישוע נכנס לירושלים".
ישוע, אגב, נכנס על חמור אמיתי, וחמור בבוואריה זו גם אטרקציה.
ההופעה ברמה גבוהה, והארגון סביב – מופתי: 5,000 איש יכנסו וישבו בתיאטרון עצום, יצפו בספקטקל על במת ענק (מאות שחקנים בו זמנית), יצאו אחרי שעתיים וחצי לארוחת צהרים (וקצת 'שופינג' בעשרות חנויות מפתות ביותר לחובבי פיסול עץ ויידיש-קייט נוצרי) ויחזרו לעוד שעתיים וחצי של המופע. הכרטיס למופע מחייב לינה בכפר עצמו או בכפרים הסמוכים, וכך כל האזור מרוויח: אכסניות, מסעדות, פאבים, חנויות... בום כלכלי של חצי שנה, סוגר את הדפיציט בבנק לעשור הבא. הצופים יחזרו מאושרים לארצותיהם והמשתתפים יחזרו לחיי יום-יום: פטרוס הוא מסגר, מריה היא דיילת וישוע עדיין סטודנט.
בסה"כ כפריים, לא עירוניים מתוחכמים. אנשים שנולדו לכפר בווארי הנראה ככפר שגרתי לחלוטין למשך 9 שנים ובעצם הוא מאד יוצא דופן. אפשר גם להתפעל מהאופן בו נדר דתי הופך לביטחון כלכלי ומנגנון תיירותי. אלה שעינם צרה בדבר, מזכירים שנגד שכזאת יצא ישוע, כשראה את המסחר המתנהל בבית המקדש.
מה עם האנטישמיות של העלילה ושל המחזה?
אז זהו – זה מבחינתי לב העניין! שהרי לשמוע מוזיקה נפלאה, לראות מופעי תיאטרון דרמטיים ולבלות בנופים אלפינים – אפשר גם בלי אובראמרגאוו. למשל, בכל שנה מבצעים את ה-"מתאוס פסיון" ואת ה- "יוהאנס פסיון" על עשרות במות ובכנסיות ברחבי העולם, ואת הטקסטים הקשים בגרמנית (הם קשים בתוכן, בלי קשר לצליל של השפה) אנו בולעים במחיר של המוסיקה האלוהית. והפסיון של אובראמרגאוו, שהוא מאד יפה, אינו ברמה של באך...
אבל העניין החשוב הוא שהטקסט עבר שנוי משמעותי, בניגוד לזה של באך (כלומר של פיקנדר שכתב את הליברית לבאך). הטקסט של הפסיון של אובראמרגאוו היה רווי אנטישמיות המתחילה בכתבי הברית החדשה, המאשימים את היהודים ומייצרים הבנה שישוע, תלמידיו ותומכיו היו "משהו אחר", לא בדיוק יהודים... "היהודים", כלומר "הרעים", הוצגו באופן שונה פיזית מישוע ותלמידיו "הטובים". פניהם היו שחורות יותר, לְבוּשָׁם שונה, קולותיהם צעקניים כיאה לאנשים צמאי דם. הכוהנים חבשו מגבעות שהיו בדוגמת קרניים! יהודה לבש גלימה צהובה – צבע הבוגדנות.
עם עלייתה של האנטישמיות במאה ה-19 הכניסו הבמאים היגדים נוספים על נוראותם של היהודים. הנה דוגמה: מדי פעם, במהלך המופע, מועלת סצינה דוממת (tableau) של אירוע תנ"כי. ההיגיון ברור: סצינות תנ"כיות הן פר-פיגורציה (אירועים מטרימים) למה שיקרה לישוע בהמשך. אחת הסצינות, הקשורה ליוסף היורד מצריימה, מראה את יהודה ואחיו מוכרים את יוסף לעבדות תמורת עשרים שקלי כסף. המסר ברור: היהודים הם אותם היהודים, ומחיר דם אחיהם - בצע כסף המאפיין אותם מאז ומעולם.
בעת שעולה הסצינה, שרה המקהלה "השמד את הכנופיה הרשעה הזאת, אשר קמה נגדך ...כנגד רוצחים הבזים לבנך, זעמך הצודק יבער! שיחושו את אימת הנקמה, הכה אותם לעפר ואפר". על מי שרה המקהלה? על מסגירי יוסף או על מסגירי ישוע? כאילו נאמר: "מה שהיה הוא שיהיה".
ואז הגיע היטלר! הוא הגיע פיזית לאובראמרגאוו, אפילו פעמיים. ב-1930 הוא היה עדיין בצל, בוודאי בהתחשב בעובדה שלמקום הגיעו חשובים באמת, כגון ראש ממשלת אנגליה, רמזי מקדונלד, סנאטור מארצות הברית (ולימים סגן הנשיא, אלבן ברקלי), התעשיין הנרי פורד, הפיזיקאי מקס פלנק והמשורר ההודי רבינדרנט טאגור. אבל היטלר כל כך התלהב, שהקשר שלו עם אובראמרגוו הפך צמוד, והמופע של 1934 (מופע מיוחד שהוקדש לשנת ה-300 לנדר), בניצוחו של ראש הכפר שהתמנה ע"י היטלר, זכה לתמיכתו הנלהבת בקריאה לכלל הגרמנים לצפות במופע המוכיח את הרקבון של הגזע היהודי.
קשה להאמין אבל 400,000 איש הגיעו באותה שנה! עם קצת עזרה כלכלית - כרטיסים הוזלו לחצי מחיר, והרכבות בגרמניה היו בעלות מינימלית.
אנשי הכפר גילו התלהבות גדולה מהמפלגה הנאצית, ודגלים של צלב הקרס התנופפו בגאווה מעל בתים וחנויות. במבחן הסטטיסטיקה – היה זה הכפר עם המספר הגדול ביותר של נרשמים למפלגה: 151 מתוך 730 שחקני הפסיון! (יש מספר גדול של ילדים במופע, כך שמדובר במספר משמעותי). היהודי היחיד של הכפר אובראמרגאוו, מורה לפסנתר שהתנצר לטובת נישואיו לבת המקום, נספה בדאכאו. אף אחד מאנשי הכפר לא בא לעזרתו.
שינוי אחרי המלחמה?
לא, עדיין לא. הפסיון המשיך, 'כאילו לא היה אתמול'. בשנת 1965 נחתמה ועידת ותיקן השנייה, ועידה שבה הונח היסוד לשינוי החשוב ביותר בכנסייה הקתולית ביחס ליהודים: 'אין להאשים את כלל היהודים של הזמן ההוא ובוודאי לא את היהודים של ימינו בצליבתו של ישוע'. דא עקא, שהמסמך החשוב הזה לא הזיז להם, שם באובראמרגאוו. היו אלה הארגונים היהודיים השונים שהחלו להרים קול צעקה, פנו לכנסייה, פנו לגרמניה, פנו לעיתונות ודרשו שמשהו ייקח את העניינים לידיים. היו קתולים שנרתמו לדבר, שהרי פוטנציאל השינוי בעצם הבשיל מזמן בחזית האקדמיה: עשרות שנים של מחקר ישוע ההיסטורי הראה שישוע כפי שהכנסייה לימדה, היה תוצר של כריסטולוגיה ומיתולוגיה, של מסורות ורגשות ולא של אמת היסטורית והמציאות המדוייקת. שיתוף פעולה הביא לתוצאות מגומגמות. הכפר נשאר שמרן.
השנוי האמיתי
את השינוי הביא כריסטיאן שטוקל, הילד המוכשר שחלם בגיל 14 והפך לבמאי של הפסיון. כריסטיאן שטוקל, בן 54, במאי מוערך במינכן ובגרמניה בכלל, מביים את הפסיון בפעם הרביעית בחייו, כלומר מאז שהיה בן 24, והעמיד את השנוי המשמעותי הראשון ב- 1990! האיש הוא תופעה: המראה, הדיבור, האישיות הכריזמטית ומעל הכל – האג'נדה. מאז שזכה בתפקיד הבמאי (לא בקלות), נפל לזירה הסוערת של הארגונים היהודיים ונציגיהם. התכתבויות ופגישות עם רבנים, תאולוגים והיסטוריונים, אל מול שמרנותו של הממסד הקתולי בבוואריה, שמרנותם של זקני אובראמרגאוו ודרישת הקהל שאהב את העלילה ללא שנויים... מאז 1989 הוא מתעמת עם הטקסט והדמויות וכדי להשפיע על השחקנים, מנהל שיחות עמהם ומעורר (בכוונה) את השדים מריבצם. הוא זה אשר מביא את השחקנים לישראל כחלק מהלימוד וההכנה, ובמהלך שבוע שבו הם פוקדים אתרים בגליל ובירושלים, הם מבקרים ביד ושם ונפגשים עם ניצול שואה (השנה דיבר עימם בגרמנית ניצול בן 92). השנה נפגשו גם עם יאיר פורסטנברג, פרופ' לתלמוד ומחשבת ישראל שדיבר על ישוע היהודי, בן העם, אשר למד מן הפרושים וגם חלק עליהם. הוא הסביר על מה נסוב ריב האחים, ועד כמה יקרה הייתה התורה לכולם, כולל ישוע, כמו גם קדושת השבת והמצוות. (בניגוד לאופן הפשטני בו מתוארת 'האמונה של ישוע' כרוחניות המתעלה מעבר למצוות התורה, לעומת הנוקשות ההלכתית של 'היהודים', המסרסת את תורת האלהים ומשעבדת את האדם באופן חומרי למצוות.)
שמעון מבית עניה משוחח עם התלמודיסט פרופ' יאיר פורסטנברג, ברקע מאזין ישוע.
אז הטקסט עבר הגהה, הבגדים הוחלפו, הסצינות שונו. תקצר היריעה מלתאר מה ואיך. רק כדי לקבל מושג, צריך לדעת שאצל כריסטיאן שטוקל הכהנים לא עונים לפילאטוס אחרי רחיצת הידיים, והמשפט הנוראי שכביכול אמרו: "דמו עלינו ועל ידי בנינו" (מתי כז 25) - פשוט לא נאמר! יהודה איש קריות אינו טיפוס רדוד, תאב בצע וחסר מצפון. "זה מעליב את ישוע ומקטין את אישיותו אם תחשבו שהוא בחר אדם כזה! יהודה היה אדם איכותי שחיבוטי הנפש והאמונה קרעו אותו"...!
שטוקל מבקש מהשחקנים שיראו תמונה רחבה יותר, מורכבת יותר ולא כפי שלמדו: העובדה שבברית החדשה לא כתוב שישוע ואנשי חבורתו צחקו, שתו ושמחו אינו אומר שהיו רציניים ומהורהרים מבוקר ועד ערב. אולי דווקא ישבו בערבים עם כוס בירה טובה, התבדחו ועשו חיקויים של עצמם ושל אחרים?... הייתי בהלם מהדברים ששמעתי מכריסטיאן שטוקל. שמחתי ששמעתי אותם, דווקא ממי שגדל עמוק בתוך המסורת הנוצרית והקתולית הנוקשה. בכלל, זכיתי לראות כיצד הלכו השחקנים – 'ישוע' ו'תלמידיו', 'פילאטוס' ו'חיילים רומיים' לכותל, לקבל את השבת עם כיפות וערכו קבלת שבת עם קהילה יהודית ירושלמית.
לפני עשור - הכיפות של הקרן למורשת הכותל. השנה לכל אחד כיפה סרוגה משלו
(בתמונה משמאל , בחולצה כחולה- קריסטיאן שטוקל)
ואמנם, על הבמה באובראמרגאוו, ישוע ותלמידיו חובשים כיפות, עוטים טליתות, אומרים קידוש בעברית ובתפילה סוחפת – קוראים "שמע ישראל". בסיומה של ההצגה האחרונה שהתקיימה ב- 2010 (המופע ה- 102 בתוך שישה חודשים !!!), נכנסו כל תושבי הכפר מכל הפתחים אל חלל התיאטרון, וביחד עם השחקנים שהיו על הבמה - שרו "שמע ישראל", בפעם האחרונה עד ל-2020.
חשבון נפש
המפגש שהיה לי לפני 3 שנים עם השחקנים והבמאי, אימת את אשר חשבתי.
הם לא בהכרח קתולים אדוקים, אך שחקני אובראמרגאוו מחפשים חיבור אוטנטי לדמויות הברית החדשה, אשר איתן גדלו מינקות. הם ממש לא קונים את מה שהכנסייה מכרה: ישוע (השחקן פרידריך מאייט) עבר משבר אמונה ובכלל שקל לעזוב את הכנסייה הקתולית. ליהודה איש קריות קוראים עבדוללה, כי הוא בכלל מוסלמי יליד אובראמרגאוו. ומריה (אנדריאה) מצירה על תפקידן המצומצם כל כך של נשים בברית החדשה ובנצרות בכלל.
התלמידים של ישוע על גג חדר הסעודה האחרונה....
אינני נאיבית, והשינוי הגדול ביותר יתרחש כאשר הכנסייה תכיר בכך שטקסטים משמעותיים ביחס ליהודים שנמצאים בברית החדשה - אינם היסטוריים. שאלתי את כריסטיאן שטוקל ישירוּת אם הוא חושב שהנציב פונטיוס פילאטוס אמנם רחץ את ידיו והכריז שידיו לא שפכו את הדם, והוא ניער את ראשו נמרצות וענה: "לא"! לעומת התאולוג הנוצרי שליווה את הקבוצה, אשר לא יכול היה להפרד מהתפישה השמרנית של 'מהימנות הטקסט'. כך, בתוך המציאות המגבילה הזאת, מצא איש אמיץ אחד את הכוח לשנות (וכבר הבנתם שזה היה תהליך ארוך של נחישות ואומץ) ולגרום לכך שהכפר אובראמרגאוו עולה אחת לעשור לישראל, ליד ושם, לכותל, מאזין לשיח אחר ומבין שישוע היהודי נתפס בתוך סכסוך פנים יהודי. לדברי כריסטיאן שטוקל – הסכסוך הוא יהודי, ואם הוא מעבר לכך – אז הוא בכלל אוניברסלי: השאלה מתי אפשר לומר "לא" לרשויות, ועד כמה מנהיגים ומוסדות נלחמים באיש הקטן כדי להמשיך את המנגנון השומר, המשרת את הדוגמות ואת האינטרסים שלהם. לרגע הרגשתי ששטוקל סוחף את ההפקה להיות סכסוך פנימי. לא של יהודים. של קתולים נגד מנהיגיהם ומוסדותיהם.
כריסטיאן שטוקל בראיון עימי
הנה כמה דקות שהקדיש יעקב אחימאיר לפסיון והתמורות. אני מקווה שיהיה ראיון בטלוויזיה הגרמנית (הבווארית) על הגעתן של שלוש קבוצות של יהודים לאובראמרגאוו... לצפות, להתרשם ולבקש שימשיכו את המסע של השינוי. יש עוד תחנות.
אני יוצאת לאוברארמגאו בעוד חודש!
אחרי כל מה שעברתי ותארתי, אני יוצאת בחודשים יוני ובספטמבר לשם: לצפות בפסיון, לחוות את האירוע, ללמוד את התחנות של מסע הייסורים (שלנו), ואת תחנות המסע של השינוי (שלהם).
שבעה ימים בעולמה של הנצרות הקתולית והבווארית – מאז ועד היום. השיא יהיה בהגעה לאובראמרגאוו ועצם הצפייה בפסיון.
למעוניינים להצטרף לשתי הקבוצות הנוספות (הראשונה כבר מלאה וסגורה) – פנו לסיון מחברת "קשרי תרבות תבל", סוכנות העושה במקצועיות ובמצוינות את סידורי המסע המרתק הזה.
טל': 072-2116888 | מייל: dialog@k-tarbut.co.il | ווטסאפ 054-2177333
או השאירו פרטים בקישור למטה והיא תחזור אליכם. לפרטים לחצו כאן