אקטואליה

 
 
אדי.png
 
 
 
 
 

קרע בעולם הנוצרי:
הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית התפצלה מרוסיה

הפטריארך ברתולומאיוס חתם על צו לפיו הכנסייה לא כפופה יותר להנהגה דתית מחוץ למדינה ■ בקייב טוענים כי הכנסיות הנתמכות על ידי הרוסים מהוות כלי להפצת תעמולה צד מוסקבה

05.01.2019 16:39 עודכן ב: 19:20, עיתון הארץ, לינק למקור

הפטריארך ברתולומאיוס חותם על הצו באיסטנבול, היוםMURAD SEZER/רויטרס

ברתולומאיוס (משמאל) ומנהיג הכנסייה האוקראינית אפיפניוס באיסטנבול, היוםEmrah Gurel/אי־פי

מנהיגה הרוחני של הכנסייה האורתודוקסית העולמית העניק היום (שבת) עצמאות לכנסייה האוקראינית. מהלכו מסמן פיצול היסטורי מרוסיה שלדעת המנהיגים באוקראינה הכרחי לביטחון המדינה. הכנסייה האוקראינית היתה קשורה לזו הרוסית משנת 1686.

על הצו, לפיו מנהיג הכנסייה לא כפוף יותר לאף מנהיג דתי מחוץ למדינה, חתם הפטריארך ברתולומאיוס - שמעמדו בכנסייה האורתודוקסית מוגדר "הראשון בין שווים". הצו נחתם בדרשה שערך הפטריארך עם ראש הכנסייה האוקראינית אפיפניוס ועם נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו בקתדרלת ג'ורג' הקדוש באיסטנבול.

"אני רוצה להודות למיליוני אוקראינים ברחבי העולם שנענו לבקשתי להתפלל כדי לייסד את הכנסייה", אמר הנשיא. "ברצוני להודות לדורות של אוקראינים שחלמו... סוף סוף אלוהים שלח אלינו את הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה", אמר לקהל שהתקבץ בקתדרלה.

הביקורת על המהלך לא איחרה לבוא, ומנהיג הכנסייה האוקראינית המסונפת לרוסיה, וסילי אניסימוב, הכריז: "מבחינתנו פעולות אלו נוגדות את תקנות הכנסייה. החתימה לא תתרום דבר לאוקראינה חוץ מצרות, בידוד וחטא". דבריו הובאו בסוכנות הידיעות הרוסית RIA.

לשכת הפטריארך, שהוא מנהיגם הרוחני של כ-300 מיליון נוצרים אורתודוקסים ברחבי העולם, אישרה את הבקשה לפיצול שהגישו האוקראינים בחודש אוקטובר. הצו יוענק לאפיפניוס בטקס שייערך מחר במה שישלים את ההכרה של הפטריארכיה העולמית בכנסייה החדשה.

בחודש שעבר בחרה אוקראינה באפיפניוס בן ה-39 להנהיג את הכנסייה החדשה. נשיא המדינה השווה צעד לזה למשאל העם שנערך במדינה ב-1991 ושאישר את הצהרת העצמאות של המדינה מברית המועצות.

מינויו עורר זעם ברוסיה והוביל את נשיאה ולדימיר פוטין לאיים בשפיכות דמים במסיבת העיתונאים השנתית שלו בחודש שעבר, וזאת בהמשך להחרפה ביחסים שהחלה עם סיפוח חצי-האי קרים ב-2014 בידי רוסיה.

בחודש נובמבר הכריזה אוקראינה על משטר צבאי והביעה חשש מפלישה כוללת של רוסיה למדינהאחרי שעצרה שלושה כלי שיט אוקראינים במצר קרץ', המחבר בין ים אזוב לים השחור.

קהל בכנסיית ג'ורג' הקדוש באיסטנבול, היוםHANDOUT/רויטרס

בקייב טוענים כי הכנסיות באוקראינה הזוכות לתמיכה רוסית מהוות כלי להפצת תעמולה מצד מוסקבה. כמו כן, נטען כי הן תומכות בלוחמים הפרו-רוסים במזרח המדינה, שהרגו עד עתה יותר מ-10,000 בני אדם. בכנסייה, עם זאת, מכחישים את ההאשמות.

"הציבור האוקראיני האדוק חיכה ליום המבורך הזה 700 שנה", אמר ברתולומאיוס. לדבריו, כעת יוכלו האוקראינים ליהנות מעצמאות מלאה ולהיות חופשיים מכל התערבות זרה או צורך להסתמך על אחרים. 


כעת יאלצו אנשי הדת באוקראינה לבחור בין הכנסיות האוקראיניות הזוכות לתמיכה ממוסקבה לבין הכנסייה החדשה. זאת, כשבמקביל נמשכים הקרבות בין כוחות הממשלה למורדים פרו-רוסים במזרח המדינה.

 

זאת העונה בה העצים בשדרה מקושטים ואנשים מאירים את גינותיהם, זאת העונה בה המודעות נצבעות בירוק ואדום והחנויות מכריזות על מבצעים, זאת העונה בה דמותו של סנטה קלאוס מודבקת באופן אקראי על שלטים, ארונות חשמל ועמודי תאורה, זאת העונה בה קבוצות מתפללים עומדות ברחוב שלפני הכנסייה ושרות מזמורים, זאת עונה בה מבשרים לך ש"מושיענו היקר נולד" ו"המלך הגיע", זאת כבר חודש שלם העונה בה תחנות רדיו מקדישות עצמן באופן טוטאלי ובלתי פוסק לשירי חג ושניתן, תבורך הבתולה הקדושה, לשמוע את Last Christmas חמש פעמים ביום. אני לא יודע על איזו "מלחמה בכריסמס" אוהבים לדבר ברשתות הטלוויזיה השמרניות. מפרץ סן פרנסיסקו בוודאי אינו האזור האדוק ביותר בארצות הברית ומרגישים כאן את החג כאילו אנחנו ברולדין בחנוכה. כלומר, יש כאן הרבה הרבה סוכר. קיטש, אפשר לקרוא לזה, ומכיוון שאני חובב ותיק של קיטש, אני די נהנה מזה. כבר חודש שהחג באוויר, אופף ומפלש כל מקום וכל דקה, ויש בזה, על רקע החורף והקור, הרבה יופי ואפילו לא מעט נחמה. יש בזה גם תחושה מוזרה של אמביוולנטיות. מצד אחד, כשרואים מקרוב את העיר עוטפת אור, כפי שראינו פעמים רבות בסרטים וסדרות, עולה הרגשה מוזרה של פמיליאריות. סיפרו לנו את הסיפור כל כך הרבה פעמים – חג מולד מושלג, כל בני המשפחה מתרפקים יחד ליד האח, סנטה מביא מתנות לילדים – שקל מאוד לאמץ אותו כשהוא מגיע מכל כיוון בתלת-מימד. מצד שני, הרגע חגגת את חנוכה.

האיש בחליפה האדומה

גם לא ממש משאירים לך ברירה. כמרצה אורח שיש לו ילדים קטנים הוזמנתי לאירוע מיוחד לכבוד החג. הגיעו רבים עם משפחותיהם – כמה מאות אנשים – והתאספו באחד האולמות היפיפיים של הקמפוס. היו חטיפים ופיצות לילדים, אחריהם מופע של קוסם. אחר כך סנטה קלאוס הגיע. הוא נופף לשלום וצחק את צחוקו העמוק מראש גרם מדרגות שהוביל אלינו, ואז נכנס עם פמליית עוזרים ועוזרות בתחפושות גמדים. מבעוד מועד הוכנה לו כורסה גדולה שמוקמה תחת עץ האשוח הענק במרכז האולם. הילדים הוזמנו לשבת על ברכיו ולקבל מתנה. 
עברי, בני הבכור, זינק לעבר האיש הזר בחליפה האדומה והצליח להשתחל השלישי בתור. הקטן יותר, שילה, התחיל לבכות מפני שהוא רצה מתנה אבל פחד מסנטה (לילד חושים בריאים). אני עמדתי בצד וחשבתי על הקלות של הדבר, על המובנות-מאליה שלו. הנה כולנו כאן, ערב רב של זרים מארבע רוחות הארץ. שוודים, צרפתים, יפנים, איטלקים, ארגנטינאים, בריטים, פולנים, סינים, קוריאנים – כולם משתתפים בחגיגה לכבוד "הולדת המושיע", וכולם בעניין. אינקלוסיביות אוניברסליסטית של דת-עולם, של אמונה שופעת ונדיבה שמכנסת תחתיה אנשים מכל עדה וזן.

אבל החגיגה הזו כמובן לא מכנסת תחתיה אנשים מכל מסורת דתית. הנהלת האוניברסיטה שולחת הזמנות לכולם, נוצרים ושאינם, באופן שמבחינתה הוא בלתי בעייתי בעליל, אבל החגיגה היא נוצרית בהחלט. בואו, מזמינים אותנו, שבו איתנו תחת עץ האשוח, הוא הוכן עבור כולם. אכלו מהפיצה הזאת המחולקת בחינם, שכן היא גופי, שתו מהקולה כי היא דמי, דם הברית הַחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים. 
החגיגה האוניברסלית הזאת היא נוצרית כפי שהנצרות היא אוניברסלית. באחד מפרקי 'משפחת סימפסון' ליסה מביעה פליאה על זה שקראסטי הליצן משתתף בתוכנית מיוחדת לכריסמס, שהרי הוא יהודי. בארט מסביר לה ש"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות מתאחדים כדי לעבוד את ישו". הבדיחה הזאת עובדת מפני שזה באמת המסר המובלע של הסיפור הזה.

סלבוי ז'יז'ק מעלה אבחנה מעניינת לגבי האוניברסליזם הנוצרי בספרו On Belief. הוא עומד על כך שדווקא היומרה הבלתי-מתפשרת לאוניברסליזם משמעה דחיית מי שאינם שותפים לה. "בדתות 'פרטיקולריסטיות'", טוען ז'יז'ק, "ואף באסלאם, על אף שאיפות ההתפשטות הגלובליות שלו, יש מקום לאחרים, הם נסבלים, גם אם מתנשאים מעליהם. ברם המוטו הנוצרי 'כל בני האדם אחים' משמעו גם כי כל אלה שאינם אחיי אינם בני אדם."


אפשר להרגיש משהו מהדחייה הזאת דווקא בהזמנה הפתוחה להשתתף בחג. מי שלא נענה לה הוא 'לא בסדר', או שמשהו לא בסדר בו. והרי איזה אדם חיובי יתנגד לאחוות כל בני האדם? אם אתה מוציא עצמך מהכלל הרי שכפרת בעיקר (וממילא לא תיגאל). רוס דות'ת (Douthat), בעל תור שמרן בניו-יורק טיימס שאני נהנה לקרוא, כתב באחד ממאמריו בתחילת דצמבר על החזון האידיאלי מבחינתו: "לו היה לי מטה קסמים כדי לברוא אליטה […] היא היתה אריסטוקרטיה קתולית רב-גזעית ורב-לשונית המושלת מקוויבק עד צ'ילה." באריסטוקרטיה הקתולית של דות'ת (ופירוש המילה "קתולי" הוא הרי "אוניברסלי") יש בהחלט מקום (וחייב להיות מקום, אם הוא לא רוצה לאבד את עבודתו) לכל העמים והגזעים. אבל אין בה מקום ליהודים.


זה לא שחגיגות כריסמס זרות לי. כמי שגדל בחיפה ראיתי קישוטים נתלים ברחובות בעיר (בשכונות מסויימות כמובן) וכשגרתי בירושלים נהגתי לבקר במיסת בחג בכנסיית דורמיציון. אבל המופעים האלה של תרבות מיעוט המקבלת את מקומה המצומצם אינם דומים למצב בו אתה עצמך חלק מהמיעוט. ואין הסובלנות היהודית אל האחר (פגומה ככל שתהיה כיום בישראל) דומה להזמנה הנוצרית להיפרד מהאחרות ולהצטרף אל "כולנו".

ההזמנה הזאת, שאולי מדאבת את הלב מצד חיצוניותה, משמחת אותו מצד פנימיותה. כי למרות שיש בינינו רבים שהקיטש הנוצרי, או אף יותר מכך דמותו הפלסטית של הצלוב על מכונת מותו, דוחים אותם, החזון של האחווה האנושית האוניברסלית בהחלט לא דוחה, אלא אף מושך מאוד את רובנו. גם במובן הזה, כמו במובנים אחרים, כבר הפנמנו את תמונת העולם הנוצרית. חג המולד כבר נחגג בתוכנו.


התשוקה לאסימילציה בכלל האוניברסלי היא בבסיס האתגרים הגדולים שעומדים בפני היהדות בארה"ב. ויש לומר, לא מדובר על נטיית לב רדודה שמקורה בכניעה נוחה לדעת הרוב. מבט קצרצר בדברי ימי האנושות ייתן לנו סיבות רבות להסתייג מפרטיקולריזם, אקסקלוסיביות ואתנוצנטריזם. מבט ארוך יותר ייתן עוד כמה סיבות.

ועם זאת חייבת להיות דרך להציג שונות – שונות מהותית, לא שונות חסרת משמעות – באופן שאינו נחשב נחות או בעייתי. וגם כאן, זה לא רק מפני שחשובה לנו קבוצת הייחוס שלנו ואנחנו לא רוצים לראות אותה נבלעת בהומוגניות הכללית, וזה לא רק משום "זכותנו" להיות מי שאנחנו. זה מפני ששונות מהותית היא חיונית לחתירה אל האמת. מכיוון שהמציאות היא רבת פנים ומימדים, הומוגניות היא חיסול האפשרות לראות. אחידות היא עיוורון.

ג’ון קליז מדבר על דת

לפני חודשיים יצא ספר ובו מבחר מאמרים של ג'ון קליז: Professor at Large: The Cornell Years. מסתבר שכוכב מונטי פייתון היה במשך שנים מעין מרצה אורח באוניברסיטת קורנל, וערך כל מני שיחות במסגרות שונות שם. יש לקליז לא מעט מה לומר על דת ורוחניות. הרבה קלישאות, אבל הוא גם מגלה שהוא מאמין ב"משהו", כלומר אלוהות כלשהי, וגם בחיים אחרי המוות, ומצד שני שהכנסייה האנגליקנית, לתוכה נולד, כמעט שחסלה אצלו כל אמונה או חשק להאמין. קליז סבור שדתיות יותר קונטמפלטיבית, של חיפוש ותרגול רוחני, היא הדרך הראויה להיות אדם דתי.


מאידך, כשסטודנט שואל אותו למה בכלל להיות חלק ממסורת דתית כלשהי, קליז, שלאורך הספר מלא בביקורת על הכנסייה, משיב לו ש"הבעיה בהמצאת מסורת חדשה היא שהאגו שלך תמיד יכול לסדר אותך. בסופו של דבר האגו שלך ידאג שתפנק אותו תוך העמדת פנים שזו דתיות". אלו דברים חכמים.


הייתי שמח לחשוב שפסטיבל כריסמס שנחגג במרץ רב בשבועות האחרונים כאן הוא עדות לקשר אמיץ עם המסורת הנוצרית, אבל ברור לי שיש כאן גם לא מעט אינרציה, מסחור, ואהבה פשוטה לקיטש. ועם זאת, מתחת לאורות המהבהבים יש גם אמת. יש כנות בקיטש, כנות כמו בשמחה מוגזמת של ילד. וכמו באותה שמחה יש בקיטש חיבור אמיתי למשהו גדול יותר, למשהו שהחוגגים מרגישים ומאפשרים גם לאחרים להרגיש.

"כריסמס הוא הזמן שבני אדם מדתות שונות
מתאחדים כדי לעבוד את ישו"

תומר פרסיקו

 

קמינו דה סאנט יאגו: לא רק תאילנד והודו
- מסלול הצליינים שמעורר עניין בישראלים

עודכן 22:44 26/10/2018

איתי ורד

בין 300,000 העולים לרגל לאתר הקדוש שבסנטיאגו בשנה שעברה, צעדו את המסלול בן ה-750 קילומטרים גם ישראלים יהודים. "יש פה חוויה אנושית מאוד עוצמתית"

מאות אלפי אנשים עלו לרגל לסנטיאגו די קומפוסטלה בכל שנה באלף השנים האחרונות. הקבר הקדוש שבעיר הספרדית, הוא השלישי בחשיבותו בנצרות ואליו מגיעים, דרך שלושה נתיבים באורך של כ-750 קילומטרים כל אחד, צליינים מכל העולם. בשבילם - זו המסורת, הם צועדים בשבילים שבהם פסעו אבותיהם כבר אלף שנים. בשנים האחרונות מצטרפים אליהם ישראלים, יהודים, לא בדיוק צליינים סטנדרטיים.

"בהתחלה זה היה לי מוזר לצעוד כיהודי במסלול של צליינים נוצרים", מספר גיא גונן, מנהל בלוג טיולים בן 23, שעשה את מסלול הקמינו דה לה-סנטיאגו המגיע אל הקומפוסטלה. "אבל בהמשך התפלאתי לראות כמה הם מאוד מקבלים השראה מהיהודים שעושים את זה. יש איזושהי הרגשה של אחדות בקמינו". "ברגע שאתה צועד עם מישהו, לוקח בערך עשר דקות עד שאתה מרגיש שאתה צועד עם אחיך או אחותך" מתאר מאיר מירב בן ה-82, שטייל בעבר.
 
 מתוך המסלול לקומפוסטלה
מתוך המסלול לקומפוסטלה צילום    : חדשות עשר

 הקומפוסטלה שבסנטיאגו היא, על פי המסורת, קברו של יעקב השליח - אחד משנים עשר השליחים של ישו שיצאו להפיץ את בשורת הנצרות. "יש פה חוויה אנושית מאוד עוצמתית. אתה יוצא ליעד אבל האישיו הוא לא אותו יעד, האישיו הוא הדרך", מסבירה טלי אפללו, מייעצת בתכנון מסלולים אישיים, שטיילה גם היא בקמינו דה-סנטיאגו. אתה מתמודד עם קשיים בדרך - לא רק פיזית - הקושי הפיזי הוא רק חלק מהעניין. אלו הרבה קשיים שהדרך מביאה איתה".

 בכל יום בשלוש אחר הצהריים מתקיימת בכנסייה שבקומפוסטלה דה סנטיאגו מיסה מיוחדת לכבוד הצליינים - לכבוד כל אחד מהאנשים שצעדו במשך שבועות כדי להגיע לשם. "פתאום הגיע אב הכנסייה, הכומר הראשי ושאל אם אנו מישראל" מספר מאיר מירב, "כשנענה הוא התחיל להגיד את הפסוק 'שמע ישראל' - בעברית. אחרי הארוחה פנה אלינו והזמין אותנו לבוא לכנסייה ולשאת דרשה, אמרנו לו 'אבל אנחנו יהודים' - אך הוא עמד על כך ונתן לנו לקרוא פרק באנגלית מספר מלכים. בסוף הטקס הוא עלה לנגן בעוגב - ומה אנחנו שומעים? הוא מנגן את התקווה. זה היה מרגש". אסף יקואל שחווה את המסלול סיכם "קשה להסביר את זה במילים, אני מציע לך ללכת, תלך, תגיע ואז אתה תבין".
 

פוליטיקת המחוות של האפיפיור פרנציסקוס

כרמה בן-יוחנן

האפיפיור הנוכחי זוכה לפופולריות רבה הודות למחוותיו הליברליות כלפי פליטים, להט"בים ואתיאיסטים ובזכות הפתיחות שלו לעולם שמחוץ לכותלי הכנסייה. אלא שבניגוד לתפיסה הרווחת, מורשתו הקתולית של פרנציסקוס מצויה דווקא במקום אחר, והיא מסמנת אותו כממשיך דרכו של האפיפיור השמרן יוחנן פאולוס השני

אוגוסט 2018

 

בחמש השנים שחלפו מאז נבחר פרנציסקוס לאפיפיור, התקבע דימויו הציבורי כמי שמיטיב לדבר בשפת הזמן. הוא דואג לפליטים, לעניים, להשלכות שינויי האקלים; הוא אמפתי כלפי הומואים וסובלני כלפי אתיאיסטים; הוא תומך בהנקה בציבור, מוחל לנשים שעשו הפלה, רוחץ רגלי מוסלמיות, אוהד כדורגל ואפילו רוקד סלסה; יש לו חברים יהודים והוא חוגג איתם על ארוחות כשרות. הוא גם מתעב את דונלד טראמפ. פרנציסקוס הוא מופת של סובלנות, צדק חברתי ודאגה לאחר. מה עוד אפשר לבקש מאפיפיור?

בחוגים ליברליים מקובל לראות את פרנציסקוס כמי שהצליח סוף סוף לחלץ את הכנסייה מן הקיפאון השמרני הממושך שכפו עליה שני קודמיו, יוחנן פאולוס השני ובנדיקטוס ה-16, שהנהיגו את הכנסייה מסוף שנות השבעים ועד תחילת העשור הנוכחי. אפיפיורים אלו הובילו ריאקציה שמרנית בכנסייה הקתולית, בתגובה לרפורמה מרחיקת הלכת שחוללה בשנות השישים ועידת הוותיקן השנייה, הוועידה שהביאה לפיוס בין הכנסייה לעולם המודרני ונחשבת לאירוע המשמעותי ביותר בכינונה של הזהות הקתולית כפי שהיא מוכרת לנו כיום. פרנציסקוס נתפס אפוא כממשיך דרכה המובהק של הוועידה וכנושא בשורתו של יוחנן ה-23, האפיפיור הליברלי שכינס אותה.

אין ספק שפרנציסקוס מחזיק בדעות ליברליות הרבה יותר מאלה של שני האפיפיורים שקדמו לו. עם זאת, הסיפור על כנסייה שמיטלטלת בין כהונות ליברליות, ריאקציות שמרניות וחוזר חלילה מחמיץ תהליך דרמטי נוסף שהכנסייה הקתולית עוברת בעשורים האחרונים. התהליך הזה אינו נוגע להרחבת הרפורמה של ועידת הוותיקן השנייה, אלא לביסוסה של רפורמה אחרת, שהחלה דווקא בתקופת כהונתו של האפיפיור שהוביל את הריאקציה השמרנית, יוחנן פאולוס השני, בשנות השמונים והתשעים. הרפורמה הזאת אינה נוגעת לתהליכים של ליברליות מול שמרנות, אלא להחלשה משמעותית של מעמד הדוקטרינה הקתולית – מכלול התורות התיאולוגיות ועיקרי האמונה של הכנסייה. כשמסתכלים על ההיסטוריה של הדוקטרינה מתברר שהאפיפיור פרנציסקוס, לא פחות משהוא ממשיך דרכו של האפיפיור הליברלי יוחנן ה-23, הוא גם יורשו של האפיפיור השמרן יוחנן פאולוס השני.

המפנה הליברלי ושברו

כמו הנרטיב המקובל, גם הסיפור ההיסטורי שיוצג כאן מתחיל באותו רגע דרמטי בהיסטוריה של הכנסייה הקתולית במאה העשרים: ועידת הוותיקן השנייה. ועידה זו, שכינס יוחנן ה-23 בשנת 1962, הביאה לקיצה היסטוריה ארוכה של התנגדות למודרנה. עד אז תפסה הכנסייה את המודרניזם כרע מוחלט, או במילותיו של פיוס העשירי – כ"סינתזה של כל סוגי המינות". יוחנן ה-23, שנבחר לתפקיד האפיפיור בשנת 1958 בהיותו בן 77, הפתיע את העולם הקתולי בקוראו לפתוח לרווחה את חלונות הכנסייה ולהכניס פנימה מעט אוויר, כלומר לחדש את הדיאלוג בין הכנסייה ובין המודרנה. למרבה האירוניה, דווקא בתום שתי מלחמות עולם, ברגע שבו פסימיות עמוקה החלה לכרסם בפרויקט המודרני כולו, נדבקה סוף סוף הכנסייה באופטימיות המודרניסטית והחליטה להצטרף לצעדת הקדמה.

הוועידה סימנה מפנה רדיקלי. האפיפיור יוחנן ה-23 הגדיר את מטרתה כ"עדכון" – אג'ורנמנטו. למעלה מאלפיים בישופים ומאות תיאולוגים יועצים התכנסו בבזיליקת פטרוס הקדוש כדי לדון במרכיבי מפתח בחיי הכנסייה. מתוך פולמוסים תיאולוגיים סוערים עיצבו אבות הוועידה מחדש חלקים משמעותיים מהדוקטרינה הקתולית. שישה-עשר המסמכים של הוועידה שינו את סדר יומה של הכנסייה כמעט בכל מובן: מהיחס לקהילות לא-קתוליות ולחופש דת, דרך הגישה כלפי חינוך ותקשורת המונים ועד נושאים הנוגעים להתגלות ולהפצת הבשורה הקתולית בעולם. המסמכים הביעו פתיחות לאחר, אם מדובר בפרוטסטנטים, אם במוסלמים ואם בחילונים גמורים, העניקו מרחב פעולה גדול יותר לכנסיות המקומיות ולמאמינים הפשוטים, והרחיבו עד מאוד את תחומי הממשק של הכנסייה עם המדע והמחשבה המודרניים החילוניים.

הרפורמה של הוועידה הייתה בראש ובראשונה רפורמה דוקטרינרית, שטיפלה בבעיות תיאולוגיות: הבישופים והתיאולוגים שהתכנסו בה עסקו בשאלות כמו יכולתם של אנשים שאינם חברי כנסייה להיגאל, נצחיות בריתו של עם ישראל עם האל, הסתירה בין הקריאה המסורתית של כתבי הקודש ובין קריאה ביקורתית-מדעית שלהם, ועוד. במהלך הוועידה הרשו לעצמם משתתפיה – ליברלים ושמרנים גם יחד – לעשות ניסויים מחשבתיים מפתיעים למדי ביחס לשאלות אלו. היה זה רגע יוצא דופן שבו נשמע בכנסייה ריבוי קולות ביחס לשאלות היסודיות ביותר. המרחק בין מרכז לשוליים הצטמצם והכול היה פתוח לדיון.

אלא שטבעם של רגעים מיוחדים כאלה שהם ממהרים להתפוגג. התמורות מרחיקות הלכת שהביאה הוועידה לחיים הקתוליים הותירו את המוני המאמינים במבוכה: אמונת הכנסייה הפכה שנויה במחלוקת, והמתח בין קתולים ליברלים לשמרנים העמיק. הראשונים ביקשו לקחת את ״רוח הוועידה״ קדימה ולהמשיך בכיוונים חדשים את תהליך העדכון שהחל בו יוחנן ה-23. האחרונים חששו שמרוב עדכונים תתנכר הכנסייה למסורתה ותתנער מכל מה שקתולי. אחדות הכנסייה עמדה אפוא בסכנה. פאולוס השישי, האפיפיור שהחליף את יוחנן ה-23 ונעל את הוועידה, הותקף מימין ומשמאל והתקשה לשמור על איזון בין הצדדים.

על רקע המשבר הזה נבחר ב-1978 יוחנן פאולוס השני לאפיפיור. עד היום נחשב יוחנן פאולוס בחוגים קתוליים ליברליים למי שהרס את חגיגת הפתיחוּת והחזיר את הכנסייה לעידן הקדם-ועידתי, ובעצם לעידן האנטי-מודרני. אפיפיור זה, שישב על הכס הקדוש למעלה ממחצית היובל – הוא מת ב-2005 – שם לו למטרה לשים קץ לבלבול שפשה בכנסייה לדעתו. הוא היה שותף לחששם של מאמינים רבים כי החדשנות שהוועידה הכניסה לכנסייה הייתה מוגזמת ומזיקה. הוא פעל במרץ כדי לרכז בידיו מחדש את הסמכות הכנסייתית וצמצם את חירויותיהן של הכנסיות המקומיות. הוא נטל סמכויות מקהילות קתוליות ליברליות כגון מסדר הישועים, והעלה את קרנן של קהילות שמרניות כמו אופוס דאי.

האפיפיור השקיע מאמץ מיוחד בהחלשת התיאולוגיה הליברלית. יוחנן פאולוס הרגיש שתיאולוגים וכוהנים ליברליים רבים העלו רעיונות שעמדו בסתירה גמורה למסורת הכנסייתית. הוא חש כי מאז הוועידה עברה התיאולוגיה דמוקרטיזציה מסוכנת, שהחדירה מבוכה ובלבול בנושאים דוקטרינריים מהותיים. הוא הגביל אפוא את חירות ההוראה והפרסום של תיאולוגים אלו, ודחק את הקולות הביקורתיים והרדיקליים ביותר אל השוליים. כך, למשל, בעזרת הקרדינל יוזף רצינגר – לימים בנדיקטוס ה-16 – הוא דיכא את "תיאולוגיית השחרור" הדרום-אמריקנית, שהושפעה מאוד מן המחשבה המרקסיסטית. יותר מכול עשה האפיפיור מאמץ להגן על התורות הקתוליות המסורתיות ביחס למיניות, למשפחה ולנישואין מפני אתגרים תיאולוגיים נועזים מדי שעלולים היו לערער את מעמדן. כך נסתיימה תקופה קצרה אך משמעותית של תסיסה תיאולוגית בעולם הקתולי.

מחוץ לזירה התיאולוגית

ואולם הכהונה של יוחנן פאולוס השני לא הייתה רק ריאקציה שמרנית לרפורמה הדוקטרינרית של ועידת הוותיקן השנייה, אלא גם רפורמה מסוג חדש. יותר משעסק בשיקום הדוקטרינה המסורתית, העביר האפיפיור את השיח הכנסייתי כולו למישור אחר לגמרי, שבו לקביעות דוקטרינריות יש משקל מועט בלבד. האפיפיור לא רק הסתייג מניסויים תיאולוגיים שנועדו לשנות דוקטרינות מסורתיות; גם בתחומים שבהם רצה בהחלט להציג שינויים ולא לדבוק בעמדה שמרנית, העדיף יוחנן פאולוס לקדם את ענייניו מחוץ לזירה התיאולוגית, ובלי לקבוע מסמרות אינטלקטואליים.

את פתיחותו המפתיעה לדתות אחרות, לכנסיות לא קתוליות או לאנושות בכלל בחר האפיפיור לבטא לא באמצעות רצף של היגדים תיאולוגיים סדורים אלא באמצעות מחוות היסטוריות, סמלים והצטלמות עם מנהיגים דתיים. הוא עשה שימוש אפקטיבי באמצעי התקשורת המודרניים, חיזק קהילות קתוליות כריזמטיות שמרניות ועממיות, הגדיל לאין שיעור את מספר ההכרזות על קדושים, ערך תפילות בין-דתיות ומסעות צליינות וכרת בריתות דיפלומטיות. הקפאת הזירה התיאולוגית על שמריה אפשרה לו לשחק משחק גמיש יותר בזירה הסמלית, שם היטיב לייצר הזדהות רגשית ואווירת פתיחות רוויית משמעות דתית.

העדפת שפה של סמלים ומחוות על פני ניסוחים תיאולוגיים סייעה בידי יוחנן פאולוס השני להגן על המסורת התיאולוגית מפני שינויים נוספים. מחוותיו הדרמטיות, שלא באו לידי ביטוי בשינוי בדוקטרינה, הקלו עליו את ההימנעות מהתמודדות ישירה עם הסתירות בין המורשת הקתולית העתיקה ובין המציאות העכשווית. לטמון פתק בכותל, למשל, היה יעיל הרבה יותר מאשר לחטט שוב בשאלה התיאולוגית הבלתי נעימה אם יוכלו היהודים להיוושע בלי להמיר את דתם לנצרות.

ביחסו זה למחוות פומביות – כאל דרך ליצירת קונסנזוס ציבורי – לא היה יוחנן פאולוס השני שמרן אלא חדשן גדול. אלא שחדשנותו לא המשיכה את זו של ועידת הוותיקן השנייה; היא לא כללה חשיבה מחדש על עיקרי האמונה הקתולית. מרגע שהדוקטרינה מוקמה בשולי הדיון, הבינו רבים בכנסייה הקתולית שאפשר להסתדר היטב גם בלי להידרש לה. כך נוצר דגם חדש של אפיפיור – ומן הדגם הזה נוצק לימים גם האפיפיור פרנציסקוס.

באפריל 2005 מת יוחנן פאולוס השני. בנדיקטוס ה-16, האפיפיור שהחליף אותו בתום כהונתו הארוכה, נתפס כממשיך דרכו השמרנית. ובאמת, בנדיקטוס היה שמרן בדעותיו. את מרבית הקריירה הארוכה שלו, שאותה התחיל כתיאולוג צעיר בוועידת הוותיקן השנייה, בילה כראש "הקונגרגציה למען דוקטרינת האמונה" – המוסד הכנסייתי שאמון על קביעת גבולות המחשבה הקתולית ועל המשמוע של מי שסטו מן הדוגמה.

ואולם בנדיקטוס, משגיח הכשרות התיאולוגית, האיש שזכה לכינוי המפוקפק "הרוטוויילר של אלוהים", היה שונה מאוד מקודמו הכריזמטי. הוא התקשה להתנהל בתוך שיח המחוות של יוחנן פאולוס השני. הוא העדיף לבלות עם ספרים מעלי אבק מאשר לנשק תינוקות רכים. מבחינתו, דוקטרינה ברורה ועקבית לא הייתה שריד קדוש מימי הביניים, אלא אמצעי שלא נס ליחו להפיס את אי-הנחת שהביא עמו העידן המודרני. במובן זה, בנדיקטוס, אף שהיה שמרן, היה בנה המובהק של ועידת הוותיקן השנייה; המענה שהציע לתחושת אובדן הזהות – אותה תחושה שהניעה את יוחנן פאולוס השני לוותר על ההתמקדות בדוקטרינה על מנת להפוך את הכנסייה למוסד פופולרי – היה לשוב למורשת התיאולוגית הקתולית ולמאמץ הבלתי נלאה ליישב את האמונה והמסורת עם צו התבונה.

רעיונות מורכבים אלו, כך התברר, לא היו ציוד מועיל לאפיפיור בראשית המאה ה-21. הגיגיו התיאולוגיים של בנדיקטוס נותרו בלתי מובנים במקרה הטוב, ופוגעניים ואנכרוניסטיים במקרה הרע. הציבור הקתולי שגדל בעולם הפוסטמודרני סבל מהפרעת הקשב האופיינית לעידן. הוא לא התעניין בדייקנות דוקטרינרית או בספרים על ישו פרי עטו של פרופסור גרמני. הוא ביקש מנהיג כריזמטי מוכשר שידע להעביר לו רעיונות מעוררי סימפתיה במילים פשוטות. מנהיג כמו פרנציסקוס.

עידן פוסט-דוקטרינרי?

מחליפו של בנדיקטוס ה-16, האפיפיור פרנציסקוס, הבין למן ההתחלה שאין טעם להעיק על ציבור המאמינים עם נוסחאות דוקטרינריות. כבר בשנתו הראשונה כאפיפיור הבהיר את עמדתו: "לא ייתכן שהכנסייה תגדיר באובססיביות עוד ועוד דוקטרינות ותכפה אותן בעקשנות״, אמר. הוא עשה תפנית חדה מהתנהלותו של בנדיקטוס ה-16, אשר הקדיש את חייו לדוקטרינה, ומיהר להכריז כי אהבה קודמת לדוֹגמה וכי שירות העניים והמודרים חשוב מהטפת דוקטרינות מוסריות.

דוגמה מובהקת לעמדתו כלפי התיאולוגיה היא הטקסט על המשפחה, ״שמחת האהבה״, שפרסם בשנת 2016. מסמך זה הוא אחת הרפורמות הבולטות של פרנציסקוס, והוא עודנו שנוי במחלוקת בעולם הקתולי. המוטיבציה לחיבור המסמך הייתה להגמיש את עמדותיה של הכנסייה בנושאים הקשורים במשפחה, ובפרט להקל את האיסורים הנוגעים להמוני המאמינים הקתולים הגרושים שנישאו מחדש, כדי שלא ייאלצו להדיר את רגליהם מן הכנסייה. מכיוון שהכנסייה דוגלת בנצחיותם של הנישואים, נישואים שניים נחשבים בעיניה לניאוף. זהו חטא חמור שמונע מן המאמינים את הזכות להשתתף באופן מלא במיסה. במסמך זה פרנציסקוס לא "תיקן" את הדוקטרינה הקתולית של הנישואים. תחת זאת הוא הביע אמירות כלליות על חשיבות האהבה בעולם ובחיי הנישואים, אמירות שאין להן שום משקל דוגמטי, והעניק לכנסיות ולכוהנים המקומיים את החירות להכריע אם לשתף את הנשואים בשנית במיסה במקרים ספציפיים.

המהלך זרע בלבול גדול כל כך בקרב הקתולים עד שקרדינלים שמרנים אחדים פרסמו גילוי דעת ביקורתי ובו תבעו מראש הכנסייה להבהיר את הדוקטרינה, פן יבואו המאמינים והכוהנים הנבוכים לידי עבירה. זהו כמובן צעד חריג, שמשמעותו התקפה מפורשת על האפיפיור. פרנציסקוס לא נענה לבקשות הללו. הערפול שיצר בנושא לא היה מקרי אלא נבע מהחלטה אסטרטגית: הוא אפשר לאפיפיור לקדם את הכנסייה בכיוון הרצוי לטעמו, בלי להיתפס כמי שמערער על המסורת – שהרי לא סטה במפורש מהדוקטרינות המסורתיות, ופעולותיו יכולות להיתפס כמענה לצורכי השעה ותו לא.

דוגמה נוספת, מחודש מאי האחרון, היא השמועה על התבטאות מפתיעה של האפיפיור בשיחה פרטית עם חואן קרלוס קרוז, הומוסקסואל שהיה קורבן להתעללות מינית של איש כנסייה צ'יליאני. קרוז דיווח כי האפיפיור אמר לו שאלוהים הוא שעשה אותו להומוסקסואל וכי אלוהים אוהב אותו כפי שהוא. כפי ששבו והכריזו בתקשורת, מילים אלו היו ההתבטאות האוהדת ביותר אי פעם ביחס להומוסקסואלים מפי ראש כנסייה. ואולם העובדה שהדברים נאמרו דווקא בשיחה פרטית אינה מקרית: גם הפעם נמנע האפיפיור במכוון מהענקת משקל דוקטרינרי לדבריו, או מניסוחם באופן מחייב שיציג אותם כעמדתה הרשמית של הכנסייה הקתולית.

בבחירתו להתייחס לדוקטרינה הקתולית כאל עניין שחשיבותו משנית המשיך פרנציסקוס בקו שהתחיל בו קודמו השמרן יוחנן פאולוס השני. האירוניה טמונה בכך שפרנציסקוס השתמש באסטרטגיה עוקפת הדוקטרינה של יוחנן פאולוס השני על מנת לקדם ליברליזציה דווקא בתחום המובהק שבו האפיפיור השמרן העלה את הדוקטרינה על נס: תחום המיניות והמשפחה.

אפילו במקרה שעלה לאחרונה לכותרות, שבו האפיפיור ערך לראשונה שינוי דוקטרינרי באמצעות תיקון הקתכיזם – המדריך המציג את עיקרי האמונה הקתולית – הוסיף פרנציסקוס לטשטש את עקבותיו. הוא קבע שעונש מוות הוא "בלתי-קביל" בכל מקרה. אך מה פירוש "בלתי קביל"? האם זהו המשך של הקו שקידמו קודמיו, שגינו גם הם את עונש המוות, אך לא הגדירו אותו כרע מוחלט בכל מקום ובכל זמן, או שמא מדובר במפנה? הניסוח עצמו מעיד כי האפיפיור התאמץ להביע הסתייגות חריפה ככל האפשר מעונש המוות, אך בה בעת ביקש להימנע מלומר דברים בעלי משמעות תיאולוגית וקאנונית מחייבת. ככל הנראה, מדובר יותר בהבעת זעזוע מוסרי מאשר בקביעה דוקטרינרית מובהקת.

אחרי מאות שנים שבהן תפסה הכנסייה את הדוקטרינה הנוצרית כּאמת הבלעדית שמניעה את ההיסטוריה, התהפכו היחסים בין עיקר וטפל. האפיפיור החדש הראה שהכנסייה יכולה לפעול היטב בעולם התקשורתי החדש: אפשר לזכות בלייקים בלי לוותר על ערכים חשובים בעיניך ומבלי להכריז הכרזות דוגמטיות שיפלגו את הכנסייה.

אף שיוחנן פאולוס היה שמרן ואילו פרנציסקוס ליברל יחסית, שניהם סברו שעדיף לחיות עם הסתירות הפנימיות הנובעות מהאמונה הקתולית בלי להתחייב לשורה תחתונה ובלי להציע פתרונות דוקטרינריים. שניהם זיהו כי עשורים לאחר ועידת הוותיקן השנייה, חלקים נרחבים בציבור הכללי פיתחו אלרגיה לטענות אמת ומאסו בשפגטים אינטלקטואליים שמנסים ליישב את הבלתי ניתן ליישוב. הזהות הקתולית ממילא אינה מושתתת עוד על סדרה של רעיונות מנוסחים בקפידה כי אם על זיקות אתיות וקהילתיות היוצרות תחושת שייכות ומעודדות סובלנות, סולידריות ומעשים טובים. והתיאולוגיה? התיאולוגיה חזרה אל המדף. אבל אם ניסיון העבר מעיד על משהו, עוד יימצא לה שימוש בעתיד.

ד״ר כרמה בן-יוחנן, עמיתת אקדמיית פולונסקי במכון ון ליר בירושלים, היא חוקרת של העת החדשה המאוחרת. היא עוסקת בהיסטוריה אינטלקטואלית ובדת. - לינק למקור

 
 
 

How a bishop's murder could
change Egypt's Coptic church

The crime has revived debate over how much influence the church should have over thesocial lives of Copts

On 29 July, Bishop Epiphanius, the abbot of The Monastery of Saint Macarius, was found dead there, in Wadi al-Natrun, 92 kilometres from Cairo in the western desert of Egypt.

His body was ditched in one of the monastery's passages in the middle of a "pool of blood" with his head cracked open, local media reported. An initial forensic examination indicated that the victim had been hit on the back of his head with a rigid object. The incident has shocked the Coptic community and sparked cofusion within the church itself.c

The Facebook page of the Coptic church's spokesperson first announced the bishop's death in Arabic, shortly after 8:30am. By the afternoon, local news reported that an official investigation had been opened, and the Coptic church spokesperson noted that "given the ambiguity surrounding the circumstances of the death, authorities have been called in and are currently conducting investigations".

On 30 July, the church announced that funeral prayers would be held in the Saint Macarius monastery, restricted to members of the holy synod of the Coptic church, monks, priests, Milli Council members and the bishop's family. The service would be podcasted live.

History of oppression

A few hours after the body was found, a heavy presence of police and criminal investigators descended on the monastery. Some media reports said that more than 60 investigators were involved, spending days questioning everyone who had been in the monastery. The location of the crime, inside the monastery and away from visitors' buildings, suggested that the killer might have been someone who had access to this location and knew the victim’s daily routine.

Just days after the killing, the Coptic church announced that monk Isaiah El-Makary would be defrocked for violating the monastic vows of obedience, chastity and voluntary poverty. A day later, media reported on a failed suicide attempt by another monk, Faltaous El-Makary.

Then, on 11 August, Egyptian prosecutors ordered that Isaiah El-Makary be detained for four days, pending investigations into the bishop's killing. Local media also cited a link between Faltaous El-Makary and the crime, but he has not been charged and remains in hospital following his suicide attempt.

The killing of Bishop Epiphanius has recalled this dispute, with Pope Tawadros II still struggling to deal with many problems that he inherited

Due to their long history of oppression under Egypt's different rulers, Christians have witnessed tough times for their church, but also times of renaissance through important theological debates. In the early 20th century, Habib Girgis started the Sunday school movement, which is now in every Coptic church around the world.

Father Matta El-Meskeen and Nazeer Gayed, who later became Pope Shenouda III, were both influential during this period. Father Matta’s book, The Life of Orthodox Prayer, influenced many Christians, including Gayed himself, who became a monk named Antony and followed Father Matta for a long time.

In 1962, Antony took on a more leading role in the church, becoming the bishop of education with the name of Shenouda. In 1969, Father Matta was recalled by Pope Cyril VI and asked to revive monastic life in Saint Macarius the Great, as it had been deserted for a long time. Father Matta and his disciples relocated to the monastery.

Growing dispute

A dispute between Bishop Shenouda and Father Matta began to grow, as Shenouda explicitly denounced Matta's thoughts, labelling some of his writings “heresies”. By 1971, Bishop Shenouda had become Pope Shenouda III, beginning an approximately four-decade spell during which he restricted Father Matta to the monastery and banned his books in Coptic churches.

A significant disagreement between Pope Shenouda III and Father Matta relates to their visions over the role of the church. Matta stated explicitly in his book, The Church and The State, that the church should not seek to represent Christians or form a leadership to call for their rights in the world. He stressed that the church should only be concerned with people's repentance. Shenouda, however, was heavily involved in politics and keen to extend the church’s influence over the social lives of Copts.

Bishop Epiphanius, left, is pictured with Pope Tawadros II (Screengrab)

Monasteries represented a reservoir of Coptic orthodox theology, and controlling Saint Macarius monastery was important for Pope Shenouda. In 2006, Father Matta passed away, handing his rich legacy to Christians through his books and disciples. Matta's disagreement with Shenouda was inherited by his disciples, so Shenouda decided to assign new monks aligned with his own vision to start a dispute inside the monastery - a dispute that he aimed to control.

The killing of Bishop Epiphanius has recalled this dispute, with Pope Tawadros II still struggling to deal with many problems that he inherited. Tawadros II has supported Matta's disciples, appointing one of them as an abbot to the monastery, and allowed his books to be read in the church. During Epiphanius’ funeral, Tawadros II said that over the last five years, he had assigned him to more than 20 international religious conferences, describing him as “an illumined bishop and a source of light for all those around him”.

Through his tendencies to approach other churches around the world and revive other schools of understanding within the Christian faith, Pope Tawadros II has come into conflict with other conservative bishops. All of this context raises questions about last month's killing and the potential motivation.

A confession

Media reports, however, have suggested the motivation was personal. Isaiah El-Makary, who has been charged with the murder, was assigned by Pope Shenouda in 2010 as a monk and priest in the monastery. This past February, Bishop Epiphanius asked Pope Tawadros II to send Isaiah away for serious violations of his vows as a monk; an investigation committee involving three bishops found that he did not obey his abbot or help with work in the monastery, and he often received other monks in his room, in contravention of the rules.

In addition, the committee found he was forming a front to divide the monastery. Pope Tawadros II agreed to put him under observation for three years in another monastery, but Isaiah successfully convinced a group of monks to sign a petition asking the pope to let him stay if he did not repeat the same mistakes. Bishop Epiphanius was reportedly going to open a new investigation as he discovered more violations by Isaiah, which allegedly motivated the crime.

READ MORE►

Egypt Coptic church defrocks monk in the wake of bishop's murder

On 2 August, the Coptic church announced 12 decrees for regaining discipline in monastic life. While the killing of Bishop Epiphanius might have been solved, the case has opened fresh debate around many issues within the Coptic church.

For the church as an institution, the incident has highlighted many issues with monasticism in Egypt: how monks perceive themselves, their purpose, their role in the church and the community, and how this moulds their behaviour both at the individual and the institutional level. This was very clear in the 12 decrees, which are moving in the right direction - although decades of accumulated problems and deeply rooted cultural behaviours are not that easy to alter.

Forever changed

For Copts, there are two aspects: firstly, the religious culture aspect, as for a long time, religious leaders have held a distinct place in Copts' hearts, minds and imagination, viewed as role models. It’s hard to believe that someone who left everything behind and went into the desert to live closer to God would commit such a horrible sin. This opens the door to rethinking the concept of clergy and the extent to which they can influence people's lives.

They have faced sectarian violence and communal rejection, pushing them to create their own safe space inside the church walls

The other aspect is the longstanding history of oppression, discrimination and violence against Christians in Egypt. They have faced sectarian violence and communal rejection, pushing them to create their own safe space inside the church walls - a space in which priests and monks have the upper hand and are considered by the community, as well as the state, as their representatives. 

So, a huge part of their insecurity about many of the details of this crime has not only to do with the identity of the killer or his motivations, rather it is also related to the fear of being stigmatized in the future by extremists, or that such a crime could feed notions of inferiority that extremists attempted to impose upon them in the past.

For all this, one thing is certain: after the murder of Bishop Epiphanius, the Coptic church, and Egypt's Christians, will never be the same again.

- Mina Thabet is an Egyptian activist and a human rights defender. He worked as a programme manager of Civil Liberties and Minorities programmes at the Egyptian Commission for Rights and Freedoms (ECRF) since 2014. Currently, he is studying Post-Conflict Justice and Peacebuilding at the University of Aberdeen, Scotland, UK.

The views expressed in this article belong to the author and do not necessarily reflect the editorial policy of Middle East Eye.

Photo: Egyptian Coptic Pope Tawadros II leads the Christmas Eve mass near Cairo on 6 January 2018 (AFP)