בימים אלה כאשר הטבע 'משתולל', ואפשר להתפרקד באמצע שדות פרחים, לבהות בשמיים מבעד לפרחים, ענפי שיחים או עצים, אני חושבת על טקסטים נהדרים שכדאי לשלוף. טבעי לחשוב על מזמורי תהילים (או על פסוקים משיר השירים,או מכל מקור פיוטי אחר):
י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
יא יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.
יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו; מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.
יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה, וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָם;
לְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ.
...
טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן, אֲשֶׁר נָטָע.
יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ;
חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ (...)
(מזמור ק"ד)
בימים אלה של אירוע זיהום הים, החופים ומראות של החיות המסכנות שנלכדו בזפת, יש משמעות חזקה למה שנאמר במזמור ח' על האחריות שניתנה לאדם:
ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.
ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם; וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.
ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם; עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.
המילה "תַּמְשִׁילֵהוּ" במזמור זה (בפסוק ז'), אינה קשורה לסוגה הספרותית של מָשָׁל, אלא לפועל לִמְשׁוֹל - לשלוט.
המוֹשֵׁל הוא השליט, ובאחריותו לדאוג לכל הברואים. לצערנו המושל נכשל הפעם, וכדברי המזמור - בְּמַעֲשֵׂי יָדיו!
לפני שנצלול לשדה החרדל ולעולם המשלים אני רוצה להזמינכם
לסדרה של שלוש הרצאות בימי ראשון של חודש מרץ (7, 14, 21):
פני ישוע- טרילוגיה של דמות אחת
בניגוד ל״פני יאנוס״ שהפכו מטבע לשון לדופרצופיות, פני ישוע הן אוטנטיות לכל כיוון, גם אם שונות בתכליתושב .
בהרצאה הראשונה נכיר את ישוע היהודי. אנסה לסנתז מחומרי הברית החדשה וכתבים מקבילים מהתקופה את יהדותו המובהקת והמיוחדת של האיש מנצרת.
בהרצאה השניה נכיר את ישוע הנוצרי - יציר עטם של כותבי האוונגליונים
והרצאה שלישית ומפתיעה - על ישוע הישראלי (וגם קצת על ישוע הפלשתיני).
הסדרה תחל ביום ראשון 7 במרץ 2021 בשעה 20:00. להרשמה: פני ישוע טרילוגיה של דמות אחת
המשל כסוגה ספרותית עברית
להבדיל מהנאמר לעיל (לִמְשֹׁל מלשון מִמְשָׁל/שְׁלִיטָה), הַמָּשָׁל כְּסוּגָה סִפְרוּתִית, הוא סגנון ביטוי ודרך להעברת מְסָרִים וּלְקָחִים. היה זה סגנון נפוץ ברטוריקה של העת העתיקה ועל כן מצוי כבר בכתבי הקודש.
שלמה המלך דיבר במשלים לבני האדם (מלבד יכולתו המיתולוגית לדבר עם בעלי חיים!) ובחר להשתמש בדימויים מעולם החי והצומח כדי להעביר את המסרים שלו:
וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. יא וַיֶּחְכַּם מִכָּל-הָאָדָם ...
יבוַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; ... יג וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים, מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל הָרֶמֶשׂ וְעַל הַדָּגִים. (מלכים א', ה')
המשלים בתנ"ך יכולים להיות קצרים עד כדי משפט אחד או בני מילה אחת. הנה משפט אחד (תהילים מ"ב, ב') המכיל את מלוא החוויה האנושית של האדם הדתי:
כְּאַיָּל תַּעֲרג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרג אֵלֶיךָ אֱלהִים:
ישעיהו (ו', י"ג) מעביר בשלושה משפטים את מסר ההבטחה האלוהית לנצח ישראל:
וְעוד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּון אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:
ישעיהו מתבונן בעץ ערום בשלכת ובגדם של עץ אשר ממנו נשארה בקושי עשירית, אך רואה בם תקווה להתחדשות. מ -"מַצֶּבֶת בָּם" (פוטנציאל החיות שיש בגדם העץ) יתפתחו ענפים שיניבו פירות - זֶרַע קדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:
אלא שההתחדשות הבוטנית המתוארת במשל היא התחדשות אסכטולוגית של עם שכמעט נכחד. צמיחה דווקא משארית הפליטה.
פסלי איילים על גג כנסיית היגון בגת שמנים בירושלים בהשראת מזמור מ"ב ועץ אלון באזור טבעון עם גדם
דימוי העץ הוא דרמטי והיה לסמל נצחי לעם ישראל.
למוטיב סמלי זה של הגזע העתיק אשר שורשיו לא יכזיבו, העשוי להצמיח נצרים רעננים, חוזר ישעיהו (בפרק י"א, א') בחזון אחרית הימים:
וְיָצָא חטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:
רעיון זה של נצחיות העץ, המתחדש כמו עוף החול מצוי גם בדברי איוב (י"ד, ז'-ח'):
כִּי יֵשׁ לָעֵץ תקווה אִם יִכָּרֵת וְעוד יַחֲלִיף וְינַקְתּו לא תֶחְדָּל: אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁו וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעו:
אולי איננו זוכרים את כל המשלים אבל אפילו תלמידי מערכת החינוך הישראלית החילונית יודעים מהו "משל יותם" ומבינים את הביטוי "כבשת הרש" הלקוח ממשל התוכחה של נתן הנביא לדוד המלך. בעבר הלא רחוק - ידע כל ילד בישראל בעל פה את "משל הכרם" של הנביא ישעיהו.
בספרם של זאב ספראי וסטיבן נוטלי- משלי חז"ל : האוסף השלם (כרטא, 2011), מביאים המחברים 417 משלים (!!) המצויים בספרות חז"ל. כל המשלים אגב, לקוחים מספרות המדרש והאגדה ולא מספרות ההלכה, ומיעוטם במשנה (שבעה בלבד). המחברים - ספראי היהודי האורתודוכסי ונוטלי הנוצרי האדוק - מבקשים להשוות את משלי חז"ל עם אסופת המשלים המצויה בברית החדשה. הספר פורסם באנגלית ובעברית. המהדורה האנגלית נקראת: משלי חז"ל - מישוע ועד רב אשי!
המשל כסוגה ספרותית הלניסטית
עוד תרבויות בעת העתיקה אהבו את הז'אנר, כגון היוונים, ומפורסם בהם הוא אַיְזוֹפּוֹס בן המאה 6 לפנה"ס. משליו עברו בעל פה מדור לדור, הועלו על הכתב שנים רבות לאחר מותו (כמעט 250 שנים!) ולימים תורגמו, עובדו ונודעו בעולם הרומי ואפילו בקבצים שערכו בעידן המודרני ז'אן דה לה פונטיין (במאה ה -17) ואיוואן קרילוב (במאות 18 - 19).
ספורי השועל והחסידה, הנמלה והצרצר, הם נכס ספרותי כלל עולמי, וביטויים שונים שמשתמשים בהם עד היום הגיעו אלינו בזכות אַיְזוֹפּוֹס, למשל "תרנגולת המטילה ביצי זהב"... אפילו חז"ל מכירים חלק מהמשלים ועושים בהם שימוש, ראו בויקיפדיה את ההשוואה המעניינת !
ישנם משלים דומים בתרבויות שונות, אשר לא בהכרח לקחו זו מזו או היו מודעות זו לזו. למשל ההשוואה בין הנמלה לאדם חרוץ היא כנראה מתבקשת מאליה, ואַיְזוֹפּוֹס לא קרא ולא העתיק מהמשפט המפורסם בספר משלי: "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם, אֲשֶׁר אֵין לָהּ קָצִין שֹׁטֵר וּמֹשֵׁל. תָּכִין בַּקַּיִץ לַחְמָהּ אָגְרָה בַקָּצִיר מַאֲכָלָהּ." (משלי ו, ו).
בברית החדשה מוצאים עשרות רבות של משלים. לעת עתה אבקש לציין את סוגיית מקורותיהם: קשה לקבוע בודאות כמה מהם משקפים ספרות יהודית מקומית וכמה משקפים ספרות משלים הלניסטית. ייתכן שכאשר המשלים מוגשים על ידי סופר/אוונגליסט הספוג בידע של העולם ההלניסטי הוא מוסיף תוספות ומעצב ניסוחים שלא היו במקור.
על משל החרדל דומני שאין עוררין: הוא צמח באקלים המקומי ונועד לאזניים יהודיות. בן התרבות היוונית - רומית היה מתקשה להבינו ועל כך ארחיב יותר בהמשך.
כדי להבהיר מהו משל כסוגה ספרותית הבאתי את המילים הנרדפות לפי מילון אבניאון:
אגָדה, אלֶגוריה, אִמרה, אנָלוגיה, דוּגמה, דִמיון, הַשוָואה, חידה, מופֵת, מֵימרה, מליצה, מַעשֶׂה, סִמבּול , סיפּוּר, סֵמֶל, פַבּוּלה, פָּרַבּולה.
ביוונית של הברית החדשה משל הוא פָּרַבּולה וממילה זו נגזר התרגום לאנגלית: parable. לדוגמה: The parable of the Good shepherd (משל הרועה הטוב). ביוונית לקוחה המילה מהפועל "לזרוק סביב", ואפשר לשמוע את המילה ball - כדור במילה פרבולה.
משלל המילים הנרדפות במילון למילה משל, אני מתרשמת משתיים אשר השוני שבינהן הוא גדול:
המשל הוא גם הַשוָואה וגם - חידה. בספרות חז"ל, מיד לאחר דיון בסוגיה כלשהי, מובא משל ונמשל כאשר מילות החיבור הן:
"למה הדבר דומה? ל-"
הנה דוגמה:
"רבן גמליאל אומר: כל מי שיש בידו אומנות, למה הוא דומה?
לכרם שמוקף גדר ולחריץ (תעלה) שמוקף סייג. וכל מי שאין בידו אומנות,
למה הוא דומה? לכרם שאינו מוקף גדר..." (תוספתא, קידושין י יא).
ההשוואה מיועדת להקל על הבנת המשל, כאמצעי להבהיר ולהסביר. להקביל את הנושא למציאות אחרת מוכרת. יחד עם זאת גם כדי לעורר דמיון, לגרות את המחשבה ולעורר עניין ורגש (ולעיתים רוגז).
אלא שלפעמים המציאות המתוארת איננה מוכרת דיה או שההקבלה איננה מובנת מאליה ואז המשל הופך לחידה. מושל המשל הוא זה שיכול לפתור את החידה לשומעיו (למרות שבודאי מקווה שהמשל לבדו 'יעשה את העבודה') ואמנם, במקרה של ישוע, חלק מהמשלים היו נשארים כחידות בלתי פתורות לולא גילה סבלנות וגישה פדגוגית:
בִּמְשָׁלִים רַבִּים כָּאֵלֶּה דִבֵּר אֲלֵיהֶם אֶת הַדָּבָר, כְּכָל אֲשֶׁר יָכְלוּ לִשְׁמֹעַ, וּבְלִי מָשָׁל לֹא דִּבֵּר אֲלֵיהֶם; אֲבָל בִּיחִידוּת הִסְבִּיר לְתַלְמִידָיו אֶת הַכֹּל. (מרקוס ד 34 - 35).
לעיתים ההסבר ארוך מהמשל... במקרה מסוים, נדרשו לישוע שישה פסוקים של הסבר בשביל חמשת הפסוקים של משל הזורע באוונגליון מרקוס (פרק ד, 3 - 8, 14 - 20). במספר משלים אחרים, אשר אינם מלווים בהסבר, נותרו החידות ללא מענה אחד וברור. עד היום דנים במשמעותם "האמיתית". ואולי בכלל זאת הייתה המטרה מלכתחילה?
אולי נועד המשל מלכתחילה להיות מעורר דיון?
משל גרגר החרדל
ישוע, כאמור, לימד באמצעות משלים:
"הוּא לִמֵּד אוֹתָם דְּבָרִים רַבִּים בִּמְשָׁלִים וּבְלַמְּדוֹ אוֹתָם אָמַר לָהֶם..." (מרקוס ד' 2).
סטיבן נוטלי ושמאול ספראי מונים ארבעים משלים של ישוע באוונגליונים הסינופטיים (מתי, מרקוס ולוקאס). לרבים מהמשלים בברית החדשה יש שתיים או שלוש גרסאות באותם האוונגליונים: לעיתים יש בגרסאות שינויים מינוריים ולעיתים שינויים משמעותיים, משום שלכל אוונגליסט הייתה אג'נדה משלו ועל פיה שינה מעט את נוסח המשל.
אז מה בדיוק אמר ישוע? ניתן לנחש או לשער אבל לצערנו, בהעדר הקלטה, לא נוכל להוכיח. לגבי משל גרגר החרדל נדמה ש'המקור הישועי' הוא ברור למדי. משום שמקובל שאוונגליון מרקוס הוא האותנטי ביותר, אציג ראשונה את גרסתו (ד' 31-33):
וַיֹּאמַר אֶל מַה נְדַמֶּה אֶת מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וּבְאֵי זֶה מָשָׁל נַמְשִׁילֶנָּה׃
כְּגַרְגַּר שֶׁל חַרְדָּל אֲשֶׁר יִזָּרַע בָּאֲדָמָה וְהוּא קָטֹן מִכָּל הַזֵּרֹעִים אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ׃
וְאַחֲרֵיהִזָּרְעוֹ יַעֲלֶה וְיִגְדַּל עַל כָּל הַיְרָקוֹת וְעָשָׂה עֲנָפִים גְּדוֹלִים
עַד אֲשֶׁר יְקַנְּנוּ עוֹף הַשָּׁמַיִם בְּצִלוֹ׃
בספרות חז"ל* מופיע החרדל 265 פעמים וממקור זה ניתן ללמוד עד כמה היה שכיח ומצוי בנופי הארץ. את החרדל גידלו בגליל באופן חקלאי והמגדל נקרא - חרדלאי כמשקל מגדל הדבורים הנקרא דבוראי. יגאל טפר מצא בחוקוק מתקנים קטנים אותם הציע ליחס למטרה זו: המתקנים קטנים מגת ממוצעת, בעלי בורות איסוף קטנים ולא מטוייחים עם שיפוע מדורג לגלישה איטית של השמן. סיוע להשערתו זו מצוי בתלמוד: ר"ש בן לקיש הוה בחיקוק חמתוי מגלגלין בהדין חרדלא (ירושלמי שביעית, ט') ובתרגום: רבי שמעון בן לקיש היה בחיקוק, ראה אותם מגלגלין בחרדל.
מהחרדל הפיקו שמן חרדל ובו השתמשו כתבלין חריף ולתרופות. ובאשר לגודלו הזעיר של הגרגר עד שנהיה לאמת מידה, מצויות דוגמאות אלה: "אפילו כעין החרדל ובפחות מכן" (משנה נידה ה', ב') ו"הרואה טיפה כעין החרדל..." (ירושלמי ברכות ה', א').
*תודה לדורית דאון על מידע זה.
מדוע חשוב למרקוס (לעוד שני אוונגליסטים וגם לספר החיצוני 'אוונגליון תומאס' אשר אינו כלול בברית החדשה) לצטט משל זה אשר עבר מפה לאוזן מאז הימים שבהם התהלך ישוע בגליל ולימד באמצעות משלים? למה התכוון ישוע, ומה רצה שיבינו שומעיו?
ישוע, בדרכו, מבקש להכין את בני האדם לימות המשיח/ לתיקון העולם/ לגאולה המתקרבת ובמילים של המשל: למלכות האלהים.
אלא שמלכות זאת איננה בגן עדן ואין בה עצי פרי פנטסטיים ופתייניים... המלכות האמיתית באה בצניעות כמו צמח השדה הנפוץ ביותר במרחב הארץ ישראלי, ומפתח קיומה הוא בגרגר קטנטן...
לפיכך הדר המלכות הוא בארץ שאנו מכירים, ולא בארץ רחוקה ומדומיינת. גם הדימוי של אדם היושב בביטחה בביתו, כציפור בקן, מקים דור חדש ודואג לצאצאיו אינו חדש:
גַּםצִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ אֲשֶׁר שָׁתָה אֶפְרֹחֶיהָ: (מזמור פ"ד, ד')
המשל בגרסתו של לוקאס מגדיל את החרדל לגודל של עץ, אשר אפילו יכולות הציפורים לבנות קינים על ענפיו במקום לקנן בצילו (לוקאס י"ג, 18 - 19):
אָז אָמַר: "לְמַה דּוֹמָה מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְאֶל מָה אֲדַמֶּה אוֹתָהּ?
דּוֹמָה הִיא לְגַרְגִּיר שֶׁל חַרְדָּל אֲשֶׁר לְקָחוֹ אִישׁ וְזָרַע אוֹתוֹ בְּגַנּוֹ. הַגַּרְגִּיר צָמַח וְהָיָה לְעֵץ וְעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם קִנְּנוּ בַּעֲנָפָיו."
Stained glass window from the Episcopal National Cathedral in Washington DC.
אולי לוקאס לא ראה צמחי חרדל מימיו? אולי לא היה בארצנו ולכן לא ידע שגם אחרי חורף גשום - אינם יכולים לפתח ענפים נושאי קינים של ציפורים ובודאי שאינם מתפתחים לעצים...
אבל סבירה יותר תשובה אחרת! והיא שלנגד עיניו (וגם כבר לנגד עיני מרקוס) היו הדימויים המקראיים כגון אותו מזמור ק"ד אשר אתו פתחתי את המאמר:
י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים; בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.
יא יַשְׁקוּ כָּל חַיְתוֹ שָׂדָי; יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.
יב עֲלֵיהֶם עוֹף הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן; מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ קוֹל.
ובהמשך:
טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.
יז אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ; חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.
בניגוד לתיאור ארזי הלבנון, תיאור האוונגליון מרהיב בפשטותו, ובחיקו של נוף מתון, תחת צל הענפים (או מעליהם) ימצא לו הנברא (עוף או בן אדם) קן בטוח!
אזהרתו של מושל המשל: אל תחפש את המלכות בגודל, בעושר ובבומבסטיות. אל תחפש את המלכות בארזי הלבנון! וכדי להדגיש את עצמת פשטותה של מלכות האלוהים הוא פותח את התאור של צמח החרדל עוד מרגע היותו - גרגר...
בשיח של ימינו אומרים "המינימום הוא המקסימום".
ועוד: גרגר החרדל ההופך לשיח/עץ הוא בהשוואה למיסתורין הבריאה, סוד החיים המתפתחים באורח פלאי מגודל זערורי (תא הזרע של האדם הוא כשבעה מיקרון, כאשר מיקרון הוא חלק המיליון של המטר!) . ואם כך מעשה הבריאה לא כל שכן - מלכות האלהים! איזו עצמה יש במיסתורין הבריאה מזעיר האנפין. יש להעריץ את מה שטמון בגרגר ולא את קוטרו...
איימי גי'ל לוין ומרק ברטלר בספרם The Jewish Annotated New Testament (אוקספורד 2011), מכנים את סגנון המשל כ"פרודיה", או כ"סאטירה". למה פרודיה? בהנגדה לאזכורים הבומבסטיים של עצים אדירים, המשמשים את כותבי התנ"ך, כגון בנבואת יחזקאל, בתיאורו את מעשי ה':
וְשָׁתַלְתִּי אָנִי, עַל הַר-גָּבֹהַּ וְתָלוּל. כג בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל, אֶשְׁתֳּלֶנּוּ, וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי, וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר; וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה.
לעניות דעתי, גם כאן אצל הנביא יחזקאל, יש הזמנה לחפש את התקווה בפשטות כי המשך הנבואה מבהיר שהארז לא התחיל בתור ארז אלא דווקא כעץ שפל:
כד וְיָדְעוּ כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה, כִּי אֲנִי יְהוָה הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ
הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל, הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח, וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ. (יחזקאל י"ז)
בספר דניאל (ד', ז'-ט'), אשר היה בעל תהודה גדולה בתקופתו של ישוע והשפיע על פיתוח ציפיות לבואו של משיח ומלכות שמיימית נכתב:
וּמַרְאֵי רֹאשִׁי עַל מִשְׁכָּבִי רוֹאֶה הָיִיתִי, וְהִנֵּה עֵץ בְּאֶמְצַע הָאָרֶץ וְגָבְהוֹ רָב. גָּדַל הָעֵץ וְהִתְחַזֵּק, וְגָבְהוֹ יַגִּיעַ לַשָּׁמַיִם וּמַרְאֵהוּ לְסוֹף כָּל הָאָרֶץ. נוֹפוֹ יָפֶה וּפִרְיוֹ רָב וּמָזוֹן לַכֹּל בּוֹ, תַּחְתָּיו תֵּשֵׁב בַּצֵּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּבַעֲנָפָיו יִשְׁכְּנוּ צִפֳּרֵי הַשָּׁמַיִם, וּמִמֶּנּוּ יִזּוֹן כָּל בָּשָׂר.
מצד אחד נשמעת ההערצה לעץ הגרנדיוזי אבל גם בנבואה זו יש היפוך. הגרנדיוזי עתיד להענש, משום שהעץ הוא משל לבבל הגדולה ולמלך העומד בראשה. על כן לעץ הגדול מתוכננת נפילה קשה:
רוֹאֶה הָיִיתִי בְּמַרְאֵי רֹאשִׁי עַל מִשְׁכָּבִי, וְהִנֵּה שָׁלִיחַ וְקָדוֹשׁ מִן הַשָּׁמַיִם יוֹרֵד.
קוֹרֵא בְּכֹחַ וְכָךְ אוֹמֵר: כִּרְתוּ הָעֵץ וְקַצְּצוּ עֲנָפָיו, הַשִּׁירוּ נוֹפוֹ וּפַזְּרוּ פִּרְיוֹ, תִּנְדֹּד הַחַיָּה מִתַּחְתָּיו, וְהַצִּפֳרִים מֵעֲנָפָיו. (שם, י'-יא')
אזהרה מטעם מושל המשל : אל תלכו שולל אחרי גובהו של העץ!
משל גרגר החרדל מופיע גם באוונגליון מתי:
הוֹסִיף וְסִפֵּר מָשָׁל אַחֵר: מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם דּוֹמָה לְגַרְגִּיר חַרְדָּל אֲשֶׁר לְקָחוֹ אִישׁ וְזָרַע אוֹתוֹ בְּשָׂדֵהוּ. אָמְנָם קָטֹן הוּא מִכָּל הַזְּרָעִים, אַךְ לְאַחַר צְמִיחָתוֹ גָּדוֹל הוּא מִן הַיְּרָקוֹת וְהוֹפֵךְ לְעֵץ, כָּךְ שֶׁעוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם בָּאִים וּמְקַנְּנִים בֵּין עֲנָפָיו. (י"ג, 31)
כמו במקרים רבים אחרים, יש דמיון בין גרסת מתי לגרסת לוקאס. למשל שיח החרדל אצל שניהם הוא 'עץ' וענפיו חסונים מספיק לשאת קיניהם של עופות השמיים.
כמו אצל לוקאס, גם כאן החרדל הוא צמח מבוית, משום שהאדם זורע אותו במכוון בשדהו. לעניין זה אתייחס בסיכום.
אגב לצורך הזיהוי הבוטני והמדעי של החרדל, כולל הסברים מקראיים, אני ממליצה על ספרו של עמי תמיר, פרחי ארץ הקודש - מדריך לצמחי ארצנו בראי הנצרות (הוצאת אבק דרכים, 2015). תמיר מזהה את החרדל כ"שם קיבוצי לכמה זרעים מהסוגים 'כרוב' ו'חרדל', המשמשים להכנת ממרח החרדל".
פרשנויות שונות למשל גרגר החרדל וסיכום
בהומור, כותבת איימי ג'יל לוין בספרה Short Stories by Jesus: The Enigmatic Parables of a Controversial Rabbi (הרפר, 2015), שמרוב הפרשנויות למשל גרגר החרדל, יכול היה הצמח להתפתח ליער שלם ולא היו מספיק עופות בשמיים כדי לאכלס את הענפים... כלומר משל קצרצר זה, הנשמע פשוט על פניו, הפעיל מאות פרשנים במהלך מאות השנים.
נקודה מרכזית ורלוונטית להרצאתי הראשונה בטרילוגיה "פני ישוע" היא שמשל גרגר החרדל הוא טקסט מקורי של ישוע היהודי, ולא פיתוח מאוחר של עורך הטקסט בהשאלה מעולם יווני הלניסטי. לא איזופוס ולא יווני אחר יכול היה להבין את המשל. ראשית - משום שהמושג מלכות האלוהים היה נחלתם של יהודים גם אם לא כל היהודים באותה התקופה (צדוקים, למשל, לא הכירו ברעיון ואף דחו אותו כדברי כפירה). שנית - משום שהמשל 'מתכתב' עם פסוקים מהמקרא העברי ותוכנו מגיב להם.
השאלה היא - 'למה התכוון המשורר'...!
פרשנים נוצרים מסורתיים תולים בעניין גודלו של הגרגר מסר דומה ל"היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה"- המלכות תופיע במפתיע, ותהיה עצומה מעל ומעבר לכל דמיון: בנפש האדם, בכנסייה, בתבל.
כמו הגרגר הקטן שבנפש האדם ההופכת אותו למאמין נאמן, כך גם בשורתו של ישוע החלה בפרובינציה גלילית נידחת אבל הפכה לעץ אמונתם של שני מליארד בכל קצוות תבל.
יש פרשנים שהתמקדו בעופות השמיים והגדירו אותם כגויים אשר באים לשכון באותו העץ המקומי, עם ישראל וכך הופכים ישראל והגויים לאחדות אחת.
יש פרשנים הרואים בגרגיר סמל לכוח האמונה, כפי שמציינים לוקאס ומתי במקום אחר: אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם יֵשׁ לָכֶם אֱמוּנָה כְּגַרְגִּיר הַחַרְדָּל וְתֹאמְרוּ לָהָר הַזֶּה 'זוּז מִפֹּה לְשָׁם' - הוּא יָזוּז, וְשׁוּם דָּבָר לֹא יִבָּצֵר מִכֶּם. (מתי י"ז 20) ויש פרשנים הרואים בגרגר העולה ממחבואו בקרקע סמל לתחייה, ברוח גרגר החיטה של יוחנן:
אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא יָמוּת גַּרְגִּיר הַחִטָּה הַנּוֹפֵל לְתוֹךְ הָאֲדָמָה, הוּא יִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ. אֲבָל אִם יָמוּת, יַעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה. (יוחנן י"ב 24).
אבל אם נחזור לישוע הגלילי, היהודי, האנושי, אולי אפשר להסתפק בקריאה הבסיסית והפשוטה הקוראת לנו לחזור להתבונן במה שמצוי סביבנו ובביתנו. בכל האוונגליונים יש זריעה של הזרע. אצל מתי הזרע נזרע ב"שדה" ואצל לוקאס ב"גן". כלומר במרחב האישי של הזורע. כאשר הוא גדל ונותנים תשומת לב אפילו לצמח שוליים זה, מבינים שיש בו מתנה ושאפשרית הרמוניה עימו ובזכותו. מלכות האלוהים נמצאת בגינת ביתכם. שימו לב אליה ותתמלאו בפריחה שופעת, בציפורים, בקינים ובאקולוגיה בריאה.
בימים אלה ודווקא על רקע הזיהום האקולוגי בים ובחופיו, משל גרגר החרדל מזכיר לנו שמלכות האלוהים היא סביבנו, בהישג ידינו ובזכות מעשינו. אם נמשול (תרתי משמע) בצניעות ובתשומת לב בטבע, בבריאה ובברואים.
ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו.
ח צֹנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם; וְגַם בַּהֲמוֹת שָׂדָי.
ט צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם; עֹבֵר אָרְחוֹת יַמִּים.
Comments