חיפוש

שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כי ברבות הימים ימצאך שומרוני טוב

'דרשה' ואיחול לכבוד השנה החדשה:

שתהא זאת 'שנת שַׁלַּח לַחְמְךָ'. למרות כל הקשיים והאתגרים.

והזמנה לקורס התמחות בנצרות למורי דרך - לראשונה בשפה האנגלית!


אני מקווה לראות רבים מכם בקורס ההתמחות לנצרות בזום, בשפה האנגלית, שיחל אחרי החגים, 14 - 29 לאוקטובר 2020.

140 משתתפים היו בקורס ההתמחות האחרון בעברית - תגובותיהם הנלהבות לא משאירות מקום להיסוס--- פרטים ביד בן צבי ובקישור הזה.



לקראת קורס ההתמחות בנצרות באנגלית העברתי בערב הפתוח הרצאה על משל השומרוני הטוב:

Reading a Gospel Parable as Jewish literature: The parable of the Good Samaritan

אתם מוזמנים לצפות בהרצאתי בלינק הזה (מדקה 1:17:00 אחרי הרצאתו של האב דר' דוד נויהאוז על כתבי הקודש הנוצריים. כמובן שמומלץ להאזין להרצאתו של האב דוד, ולשמוע פרטים על הקורס).


השומרוני הטוב אוסף את הפצוע ומובילו לפונדק אי שם בין ירושלים ליריחו - וינסנט ואן גוך, מאה 19.


"שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ".

מה הקשר בין הפסוק המפורסם בקהלת לבין "שומרוני טוב"?


מגילת קהלת, אשר אותה נקרא בחג סוכות הקרוב, אוצרת בתוכה משפטים וביטויים שהפכו למטבעות לשון. בילדותי, העברית הייתה מתובלת במטבעות לשון אלו. עד כדי כך היו הביטויים האלה שגורים בפינו, עד שהיינו יכולים להתבדח וכולם היו מבינים מה הביטוי המקורי ומה דבר שטות. למשל במקום "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם, כִּי בְרֹב הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ" אמרנו בצחוק: "שלח לחמך על פני המים וברבות הימים תמצאנו... רטוב". שטות, בלי שום תחכום. אבל מדוע נזכרתי בכך? כי השומעים היו מגחכים משום שהכירו את הביטוי המקורי. לצערי, אני מוצאת שהדור הצעיר אינו יכול אפילו לגחך, כי כלל אינו מכיר את הביטוי. העברית נהייתה דלה (מזכיר לי את תסכולו של מרצה שניסה להסביר את השיר מִנֶּגֶד של רחל המשוררת, בו תיארה את אהבתה הנכזבת כ - "עֶצֶב נְבוֹ". אלא שכיתת התלמידים לא ידעה מהו הר נבו, מה הסיפור שהמתרחש על הר נבו ולכן גם לא את המשמעות הטרגית של מי שעומד מול מחוז חפץ אך לעולם לא יגיע לשם).


אני זוכרת את הפסוק היטב. שנים רבות הייתה לי התחבטות לגביו. אהבתי את הרישא, לא אהבתי את הסיפא:

האם 'לשלוח לחם על פני המים', כלומר, לעשות מעשה טוב, הוא מעשה על מנת לזכות בגמול ('ברבות הימים תמצאנו')? מדוע לא נסתפק ב- "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם", ללא הסיפא. ללא ידיעה על גמול עתידי

אגב, זה הטריד אותי בדיוק כמו הבונוס המתלווה למצוות כיבוד הורים: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ " (שמות, כ', י"א).

שנים רבות אחר כך, מצאתי את עצמי מלמדת את "משל השומרוני הטוב" אשר בברית החדשה, משל ידוע, אהוב ומוכר לכל נוצרי בעולם. עוד בטרם נקרא את המשל אני מסכמת את הלקחים העולים ממנו:


1. עליונות החמלה האנושית על פני ציות למצוות ולטקסים.

2. האדם הראוי אינו נמדד בשייכותו לעם, לקבוצה דתית או למעמד.


אני מניחה שהסיפור ידוע היטב, אבל כמו בקריאה החוזרת ונשנית של פרשת השבוע, יפה לשוב ולעיין בו לפני שנצלול למעמקיו:


אוונגליון לוקאס, פרק י' - משל השומרוני הטוב

25 אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֹן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?" 26 שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?" 27 הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." 28 אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה וַחֲיֵה בָּהֶם." 29 אֲבָל מֵאַחַר שֶׁרָצָה לְהַמְצִיא הֶצְדֵּק לְעַצְמוֹ, שָׁאַל אֶת יֵשׁוּעַ: "וּמִי הוּא רֵעִי?" 30 הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר:
"אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים. 31 וְהִנֵּה כֹּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. 32 כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ.
33 וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. 34 נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. 35 לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי.' 36 וּבְכֵן מַה דַּעְתְּךָ, מִי מִן הַשְּׁלוֹשָׁה הָיָה רֵעַ לַנּוֹפֵל בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים?" 37 הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "זֶה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד." אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה."

למשל מפורסם זה יש אלפי ואולי עשרות אלפי ביטויים באמנות הנוצרית. באשר למקומות של הגשת סיוע הנקראים "השומרוני הטוב"- יש כנראה מאות אלפים... בתי תמחוי, תחנות דרכים, מרכזי סיוע, קליניקות, בתי חולים, יחידות סיוע ועוד ועוד. ויש כמובן את 'חוק השומרוני הטוב' המחייב ומדרבן לסייע לאדם זר הנקלע למצוקה. בישראל נקרא החוק "לא תעמוד על דם רעך" וכדאי לעיין גם בערך הויקיפדי, שם מצאתי את דבריו של ח"כ חנן פורת בקריאה השנייה בכנסת למען החוק:


לא היינו נזקקים לחוק הזה אילו באמת היינו במצב שבו המוסר הטבעי, שלפיו אדם הרואה אדם אחר שנמצא במצוקה לנגד עיניו, לא היה מהסס, היה טורח ומציל, גם אם הדבר הזה היה עולה לו בהוצאות מרובות של ממון ואפילו בסיכון של גוף. חשבנו בכל זאת, על רקע מקרים מצערים מאוד שהיו בשנים האחרונות ועל רקע רצון לקבוע נורמה שמעגנת את המוסר היהודי, הקובע "לא תעמוד על דם רעך", שאינך יכול לעמוד מנגד בשעה שאתה רואה את חברך נמצא בסכנה, וחברך הוא אדם באשר הוא אדם, יהודי כגוי, כל אדם באשר הוא, גדול, קטן, איש, אשה, עליך להושיט לו יד ולהציל אותו.

דברי הכנסת, 22 ביוני 1998


כיתבו "השומרוני הטוב" באנגלית באינטרנט ותקבלו אלפי מקומות הנקראים ע"ש משל מפורסם זה.

כאן הבאתי צילומים של קולג', קליניקה ניידת ובית חולים.

אחד המקומות המפתיעים יותר תחת השם "השומרוני הטוב" גמצא באוסטרליה... חוה לטיפול, טיפוח ושיקום חמורים.

השומרוני הטוב בציור


בענייני אמנות, אני מעדיפה להפנות לאתר המצגות המרהיב של אסף פלר, שם תוכלו להנות מעולם היצירות המוקדשות לשומרוני הטוב.

כאן אסתפק בהצגת היצירה מכמירת הלב של ואן גוך, אשר הכין גרסה משל עצמו על בסיס הציור של דלקרואה, בהיותו מאושפז בבית המשוגעים סאן רמי. אחיו, תאו ואן גוך, היה נוהג לבקרו ולהביא לו העתקים של ציורים, והצייר המחונן היה יוצר רפליקות. מימין - הגרסה שנעשתה בבית המשוגעים. (אולי הפצוע הוא וינסנט והשומרוני הטוב - אחיו תיאו?)


Eugène Delacroix 1849 - Vincent van Gogh 1890



מי הם השומרונים?


ייחוסם ההיסטורי של השומרונים שנוי במחלוקת. עפ"י השקפתם של השומרונים עצמם, הם "שומרי התורה" המקוריים, צאצאיהם של עשרת השבטים שעלו ממצרים לארץ ישראל. הנרטיב השומרוני גורס שהם שמרו על מקום המקדש הנבחר בהר גריזים (!) בימי הפילוג בעם, ולא גלו מהארץ בזמן גלות אשור בידי שלמאנסר (סרגון השני) בשנת 722 לפנה"ס.

על פי המסורת היהודית הנלמדת מן המקרא וממקורות אחרים, נקראים השומרונים בשם "כותים", ומוצאם הוא בעמים אשר הובאו לשטח שומרון בזמן כיבוש ממלכת הצפון ("שומרון") והגליית ישראל ע"י ממלכת אשור.

מי אם כן צודק? כנראה שאף גרסה אינה יכולה להתקבל באופן חד משמעי וממילא לתחום זה יש מומחים רבים, בעלי דעות שונות. מה שמעניין אותי הוא האופן שבו נתפס השומרוני בברית החדשה, ובהמשך ההיסטוריה - בתפיסה הנוצרית.

יחסים של עוינות


היהודים והשומרונים נטרו איבה איש לרעהו. ממתי? אינני יודעת, אבל התלהטות הרוחות בין שתי הקבוצות הייתה כמעט עניין שבשגרה בימי הבית השני. הנה פרשה עקובה מדם שמתאר יוספוס, שבה הריגתו של גלילי אחד גרמה לשפך דמים כללי.

בלי שאביא דוגמאות מחיינו שלנו פה, אנו יודעים שמספיק מקרה בודד כדי להצית את השמועות, להלהיט את הרוחות ולשלוף את הסכינים:


מלחמת היהודים ברומאים, ספר שני ג 232

עוד התנגשות ארעה בין בני הגליל לשומרונים. בכפר הנקרא גמה (ג'נין), במישור הגדול של השומרון (יזרעאל), נהרג גלילי, אחד מעולי הרגל הרבים שעשו את דרכם לירושלים לחוג בה את החג. בשל כך התקבצו מיד בני הגליל בהמוניהם בכוונה לצאת למלחמה על השומרונים: אך נכבדיהם באו אל קומנוס והתחננו שיצא אל הגליל ויעניש את הנאשמים ברצח, בטרם יארע אסון שאין להשיבו אחור, כי רק כך יתפזר ההמון ותמנע מלחמה. אך קומנוס לא נפנה לעסוק בבקשותיהם מכיוון שהיה טרוד בעניינים שהיו דחופים יותר בעיניו, ושילח אותם מעל פניו בלי שהשיג דבר. כאשר הגיעה לירושלים הבשורה על הרצח, סערו הרוחות בקרב ההמונים: הם זנחו את החג ונחפזו אל השומרון, בלי מפקדים ובלי לשעות לאיש מראשי העיר שניסו לעצור בעדם. חבורת הליסטים ומחרחרי המרי, שבראשם עמדו אלעזר בן דינאיוס ואלכסנדר, התנפלה על שכניהם היושבים בגבול מחוז עקרבת, הרגו בהם בלי לחוס על זקן וטף, והעלו את כפריהם באש. קומנוס יצא מקיסריה, ולקח עמו את גונדת הפרשים הנקראים "סבסטינים" וחש לעזרת האנשים שארצם נחרבה. רבים מאנשי אלעזר לקח בשבי, ורבים אף יותר הרג. בעוד שאר ההמון להוט להילחם בשומרונים יצאו ראשי ירושלים בריצה לעברם, שק ואפר לראשם, והתחננו לפניהם שיחזרו לבתיהם פן יעוררו את חמת הרומאים על ירושלים בגלל רצונם להינקם בשומרונים. ...
רבים בבטחה שלא יענשו פנו לשדוד ולבוז בז בארץ כולה רבו מעשי הגזל. והנועזים אף החלו להתקומם. מנהיגי השומרונים יצאו לצור לאומידיוס קוואדרטוס, נציב סוריה, ודרשו שמחריבי ארצם יתנו את הדין. אך נכבדי היהודים ואיתם יונתן בן חנן התייצבו אף הם לפני הנציב ואמרו כי תחילת המהומה הייתה ברצח שבצעו השומרונים.

פרסום שלילי


השנאה המשיכה גם לאחר חורבן הבית, ויהודים קיללו, דחו ונטרו לשומרונים.

אפילו היה מי ש'תפר תיק' לשומרונים על כישלון מרד בר כוכבא!! קראו את הספור הבא (ואני מזכירה שהכינוי "כותי" הוא הכינוי לשומרוני):

"הכל בגלל כותי / שומרוני": סיפור על חורבן ביתר, הריגת רבי אלעזר והריגת בר כוכבא


"... כבר רצה אדריאנוס להסיר את המצור מן העיר וללכת לו, אמר לו כותי אחד אל תלך לך, שאני אמסור לידך את העיר. נכנס דרך ביב השופכין של העיר ומצא את רבי אלעזר עומד ומתפלל, עשה עצמו כלוחש לו בתוך אוזנו. ראוהו בני העיר והביאוהו אצל בן כוזיבא (בר כוכבא). אמרו לו ראינו את הסבא הזה משוחח עם דודך. אמר לו מה אמרת לו ומה אמר לך? אמר לו: אמר לי שאסגיר את העיר.
בא (בר כוכבא) אצל רבי אלעזר המודעי ואמר לו: מה אמר לך הכותי הזה? אמר לו לא כלום. מה אמרת לו? אמר לו כלום. בעט בו בעיטה אחת והרגו. מיד יצאה בת קול ואמרה: הוי רועי האליל עוזבי הצאן חרב על זרועו ועל עין ימינו זרועו יבוש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. הרגת את רבי אלעזר המודעי, זרוען של כל ישראל ועין ימינם לפיכך זרועו של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה מיד נלכדה ביתר ונהרג בר כוכבא".

(תלמוד ירושלמי מסכת תענית פ"ד הלכה ה')


הנה כך משחירים פנים: מי שיצא מהביוב, נהג כשקרן, כמדיח וכאיש עוולה אשר גרם לכל האסון היה כמובן - שומרוני.

באוונגליון לוקאס השומרונים הם (כמעט תמיד) טובים


בברית החדשה מוזכרים השומרונים כמה פעמים. פרשה מאד ידועה, שלא אעסוק בה כאן, היא המפגש של ישוע עם אישה שומרונית ליד באר יעקב בשכם. בסיפור המופיע בפרק ד' של אוונגליון יוחנן, האישה השומרונית הופכת להיות זאת שמזהה בישוע, במהלך השיחה ואחריה, נביא ומשיח! במידה מסויימת הופכת האישה השומרונית להיות השליחה הראשונה, עוד לפני מרים המגדלית. אבל על כך לא אפרט הפעם.

משום שמשל השומרוני הטוב מצוי באוונגליון לוקאס, ארצה להבין את עמדתו של לוקאס לגבי השומרונים. אציע מראש שלוקאס, המאמין בבשורה האוניברסלית של ישוע, משתמש בשומרונים כדי להוכיח שהם טובים יותר וראויים יותר ממי שמתהדרים במעמדם כיהודים בני תורה.

בפרק ט', מתאר לוקאס את המתח הקיים בין יהודים ושומרונים:


51 (ישוע) שָׂם פָּנָיו לָלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם 52 וְשָׁלַח שְׁלִיחִים לְפָנָיו.

הֵם הָלְכוּ וּבָאוּ אֶל אֶחָד מִכְּפָרֵי הַשּׁוֹמְרוֹנִים לְהָכִין מַה שֶּׁנָּחוּץ, 53 אַךְ לֹא קִבְּלוּהוּ מִשּׁוּם שֶׁפָּנָיו הָיוּ מוּעָדוֹת לִירוּשָׁלַיִם.


אך למרות המתח בין שתי הקבוצות, בוחר לוקאס לספר, פעם אחר פעם, כמה השומרונים הם טובים והגונים, ועל כן יהיו ראויים לישועה. לדוגמה בסיפור הבא, מסופר על עשרה מצורעים שטוהרו ע"י ישוע אבל רק אחד - שומרוני במוצאו - חזר אל ישוע להכיר ולהוקיר:


וַיְהִי בְּלֶכְתּוֹ יְרוּשָׁלָיִם וְהוּא עֹבֵר בֵּין שֹׁמְרוֹן וְהַגָּלִיל׃ 12 וַיָּבֹא אֶל־כְּפָר אֶחָד וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מְצֹרָעִים וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק׃ 13 וַיִּשְׂאוּ אֶת־קוֹלָם וַיִּקְרָאוּ יֵשׁוּעַ מוֹרֶה חָנֵּנוּ׃ 14 וַיַּרְא אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ וְהֵרָאוּ אֶל־הַכֹּהֲנִים וַיְהִי בְלֶכְתָּם וַיִּטְהָרוּ׃ 15 וְאֶחָד מֵהֶם בִּרְאֹתוֹ כִּי נִרְפָּא וַיָּשָׁב וַיְשַׁבַּח אֶת־הָאֱלֹהִים קוֹל גָּדוֹל׃
16 וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו לְרַגְלָיו וַיּוֹדֶה לוֹ וְהוּא שֹׁמְרוֹנִי׃ 17 וַיַּעַן יֵשׁוּעַ וַיֹּאמַר הֲלֹא הָעֲשָׂרָה טֹהָרוּ וְאַיֵּה הַתִּשְׁעָה׃ 18 הֲכִי לֹא־נִמְצָא מִי שֶׁיָּשׁוּב לָתֵת כָּבוֹד לֵאלֹהִים זוּלָתִי׃ 19 וַיֹּאמֶר אֵלָיו קוּם וָלֵךְ אֱמוּנָתְךָ הוֹשִׁיעָה לָּךְ׃

(לוּקָאס פֶּרֶק יז )


משפט הסיום של ישוע ("הֲלֹא הָעֲשָׂרָה טֹהָרוּ וְאַיֵּה הַתִּשְׁעָה׃ 18 הֲכִי לֹא־נִמְצָא מִי שֶׁיָּשׁוּב לָתֵת כָּבוֹד לֵאלֹהִים זוּלָתִי")- הוא לא רק שבח לשומרוני, אלא אצבע מתרה נגד היהודים חסרי הכבוד וכפויי התודה.


לוקאס כתב בנוסף לאוונגליון את ספר מעשי השליחים, המתאר את התפשטותה של האמונה בישוע בין הגויים ברחבי העולם. כבר בראשית הספר מופיע אזור השומרון בנבואת ישוע ו'צוואתו' - כחבל ארץ אשר אליו תתפשט האמונה. במובן זה השומרון הוא קדימון להפצת הבשורה לעולם הגויים: הרי השומרונים אינם מקובלים על היהודים, מתוארים כזרים שהגיעו מארץ אשור ולכן קבלתם את הנצרות היא ביטוי ללא יהודים הראשונים הזוכים בישוע ובישועה!

ואמנם, בשעה שהיהודים בירושלים דוחים את האמונה בישוע ואפילו סוקלים את המאמינים (פרק ז'), השומרונים הופכים למופת של אמונה (פרק ח'):


אָז יָרַד פִילִיפּוֹס אֶל עִיר בְּשׁוֹמְרוֹן וְהִכְרִיז לָהֶם אֶת הַמָּשִׁיחַ. 6 הֲמוֹן הָעָם הִקְשִׁיב בְּלֵב אֶחָד לְדִבְרֵי פִילִיפּוֹס, כְּשָׁמְעָם וְכִרְאוֹתָם אֶת הָאוֹתוֹת שֶׁעָשָׂה; 7 כִּי רַבִּים אֲשֶׁר הָיוּ אֲחוּזֵי רוּחוֹת טֻמְאָה, הָרוּחוֹת יָצְאוּ מֵהֶם וְהֵן צוֹעֲקוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל. גַּם מְשֻׁתָּקִים וּפִסְחִים רַבִּים נִרְפְּאוּ 8 וְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה הָיְתָה בָּעִיר הַהִיא. ...
14 וַיִּשְׁמְעוּ הַשְּׁלִיחִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם כִּי־קִבְּלָה שֹׁמְרוֹן אֶת־דְּבַר הָאֱלֹהִים וַיִּשְׁלְחוּ אֲלֵיהֶם אֶת־פֶּטְרוֹס וְאֶת־יוֹחָנָן׃
25 וְהֵמָּה הֵעִידוּ וְדִבְּרוּ אֶת־דְּבָר יְהוָֹה וַיָּשׁוּבוּ יְרוּשָׁלָיִם וַיְבַשְּׂרוּ אֶת־הַבְּשׂוֹרָה בִּכְפָרִים רַבִּים אֲשֶׁר לַשֹּׁמְרוֹנִים׃

(ספר מעשי השליחים פרק ח')

שלח לחמך על פני המים - בחזרה לסיפור של השומרוני הטוב


אחרי שקראנו ומצאנו שהיחס לשומרונים עבר רהביליטציה בברית החדשה (ובעיקר אצל לוקאס), אנו מבינים שהמושג "שומרוני" אינו מעביר צמרמורת בגבו של נוצרי ממוצע. נהפוך הוא: השומרוני הוא אב טיפוס של איש חומל. השומרוני הוא זה שהיית רוצה שביתך תתחתן עמו. רגע - ומה עם כהן? לוי? בעל תורה? ובכלל ישראל?


הפרשה אינה עושה שיווק מוצלח לעם ישראל. מילא, כהנים ולוויים. איבדנו תקוה מבעלי המשרות והמעמד (למרות שגם אביו של יוחנן המטביל היה כהן ודווקא נחשב לקדוש ודמות אהובה בנצרות. האם גם הוא היה מתעלם מהאיש הפצוע כמו במשל? כמובן שלא, אז רצוי לא לעשות הכללות). יש להגיד , שהמשל דווקא נשמע כחלק מז'אנר מאוד טיפוסי של השמעת ביקורת כנגד בעלי השררה והמעמד. בילדותי קראתי ספר של אגדות הוֹדִיּוֹת בשם "פָּרָה מִן הַיָּרֵחַ". בספר היו תמיד האנשים הפשוטים טובים ונחמדים, אדיבים ונדיבים, לעומת הבְּרַהְמִינִים שהיו קמצנים ואכזריים. לימים הבנתי שקראתי תרגום מסִפְרוּת הוֹדִית עממית אוטנטית, כי כך זה כאשר מספרים על עֶלְיוֹנוּתוֹ הָעֶרְכִּית שֶׁל הָאִישׁ הַפָּשׁוּט לְעֻמַּת נְחִיתוּתוֹ הַמּוּסָרִית שֶׁל בַּעַל הַכּוֹחַ וְהַמַּעֲמָד. בכל תרבות ובכל תקופה תושמע ביקורת שכזאת. במשל השומרוני הטוב, מן הסתם, הגיבור היה צריך להיות "ישראל" ("עמך ישראל") להבדיל מהכהנים ומהלויים.



לא זוכרת היכן מצאתי את האיור הזה. כנראה שאיור לילדים בארה"ב, שם הפצוע והחבול הוא ילד אפרו-אמריקני.


אז מדוע לא לסיים את המשל במופת התנהגותי של 'סתם ישראל', האיש הפשוט? אז זהו, שדווקא פה טמון לב העניין: הפאנץ' של לוקאס הוא שאין בכלל ישראל בתמונת החסד. ישנו שומרוני, והוא עולה בסגולותיו האנושיות על כולם. השומרוני עולה על כולם, כולל על השואל שפנה אל ישוע בשאלה תמימה: איך עלי להתנהג? השואל מכונה במשל: "בעל תורה" - ואצל לוקאס זו ממש לא מחמאה. בהרצאה שלי (המצויינת בראש הפוסט) תראו דוגמאות מלוקאס כיצד 'בעלי תורה' הם גרועים כמו הפרושים וכמו הצבועים. מדוע? לפי לוקאס - משום שביודעם את התורה הם עסוקים בציווי על אחרים, עסוקים במילוי מצוות טכניות. הם אינם מקשיבים לדבר התורה ואינם ממלאים אותו: "ואהבת לרעך כמוך..."!

לסיכום, המסר של לוקאס הוא

שאין שום קשר הכרחי

בין ההתנהגות הרצויה לאלוהים ואדם

לבין מעמד, תואר או שייכות.

אין יתרון לנושא התואר "בעל תורה", כהן, לוי או בכלל שייכות לעם ישראל.

(אני תוהה כמה מקוראי פוסט זה מסכימים עם דברים אלה, לפחות באופן חלקי)




יש לנו 'שומרוני טוב' וקוראים לו - רבי אלעזר בן שמוע


הסיפור הבא מספרות חז"ל, ממדרש בשם "קהלת רבה", מדהים בדמיונו למשל השומרוני הטוב של הברית החדשה:


רבי אלעזר בן שמוע היה מטייל על שפת הים. ראה ספינה שנטרפה בים וטבע כל מה שהיה בה. ראה אחד מנוסעי הספינה, נאחז בקרש ונפלט ליבשה, ערום וחסר כל. התחבא בשפת הים.
היו שם ישראל עולים לרגל לירושלים. אמר להם: " מבני עשיו אחיכם אני. תנו לי בגד כלשהו לכסות את מערומי." אמרו לו: "הלוואי שזה היה גורלם של כל בני עמך".
תלה את עיניו וראה את רבי אלעזר. אמר לו: "רואה אני שאתה איש זקן ומכובד וכבוד הבריות חשוב בעיניך, עשה מצווה ותן לי בגד לכסות את גופי".
היה רבי אלעזר בן שמוע לבוש שבע חליפות בגדים, פשט חליפה אחת, ונתנה לאיש הערום. הוליך רבי אלעזר את האיש לביתו האכלהו והשקהו. נתן לו רבי אלעזר מאתיים דינרים והסיע אותו ארבע עשרה פרסה ועשה לו כבוד מרובה עד שהחזירו לביתו. ...

(קהלת רבה יא א )


בסיפור זה מתנהגים בני ישראל כמו הכהן וכמו הלוי - אינם חומלים, אינם נוהגים בכבוד המתבקש עבור אדם. האיש הערום מתוודה מיד על כך שהוא "מבני עשיו" - כלומר גוי. היהודים שפגשו בו לא ראו בו אדם, אלא משהו נחות שאינו ראוי לעזרה. על כן, מי שנוהג כ-'שומרוני טוב' הוא רבי אלעזר בן שמוע, אשר בסדרה של פעולות סיוע מוכיח התנהגות אנושית כלפי הזר ונוהג בנדיבות מעל ומעבר לנדרש.

עד כאן הכל טוב. אלא שלסיפור זה יש המשך שאני פחות מחבבת:

לימים הפך אותו גוי למלך, וגזר גזירות אכזריות על נתיני ממלכתו. היהודים פנו לרבי אלעזר בן שמוע שיתווך בינם לבין ואולי יפטור אותם מן הגזירות הקשות. ואמנם, רבי אלעזר בן שמוע הגיע למלך, וכאשר זיהה אותו המלך:


אמר לו: ארבעת אלפים הללו נתונים לך תחת המאתיים שנתת לי, והמדינה כולה תנצל בזכותך, תחת מאכל ומשקה שהאכלתני והשקתני, והכנס לבית גנזי וטול לך שבעים אצטלאות תחת האצטלא האחת שנתת לי – ולך בשלום לעמך.
קראו עליו חכמים את הפסוק: (קהלת יא, א) "שלח לחמך על פני המים"

הציפייה לתמורה


אז מה רע בסיפור המצוין הנ"ל? לא ממש רע, אבל הייתי שמחה יותר אם מוסר ההשכל לא היה כולל את הרווח שהגיע בסוף. ואמנם, הסיפור מסתיים במוסר השכל: "קראו עליו חכמים את הפסוק: (קהלת יא, א) שלח לחמך על פני המים", כלומר המשפט נועד ללמדנו ששווה להשקיע בחסד. חסד זה משתלם. 'שלח לחמך' לא כי מישהו אחר צריך אותו. 'שלח לחמך' כי מלבד אחר שנזקק לו, אולי דווקא אתה תזדקק לו.


וזו גם הבעיה שלי עם משל "השומרוני הטוב":

בראשית המשל שאל בעל התורה את ישוע "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?" (לוקאס י 25) וישוע הסביר לו כמה נפלא לחמול על האדם באשר הוא אדם. זה טוב ויפה, אבל אז השאלה היא תועלתנית, וגם החסד הפך להיות כלי לתועלתניות. האם החסד הזה הוא תעודת ביטוח כדי שנזכה בפנסיה של 'חיי עולם' (הכוונה שהאדם יגיע למלכות שמיים, לגן עדן)?


אני מנסה לא להיות שיפוטית, אבל כאשר אני מזהה ומכירה אנשים שהתברכו במשהו (כסף, זמן, יכולת - ואפשר גם לצטט "כסף, כבוד וכוח") ואינם נדיבים כלפי הנזקקים בעולמנו, קשה לי למצוא הערכה כלפיהם.

לעיתים אני רואה תורמים שמקבלים "חיי עולם" על תרומתם (כגון תורם ששמו מתנוסס על בית חולים) - ואני מברכת על קיומם .

אבל כאשר מסתבר לי שיש אנשים שמתנדבים ונותנים ללא שום תמורה וציפייה, מקיימים "שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם" בלי המשך המשפט "כי ברבות הימים..." - אני מתמלאת ענווה ופליאה וכבוד.

איזו זכות שיש בינינו נדיבים שכאלה.

זו אולי סתירה לוגית לכל מה שנאמר עד כאן, אבל בא לי לאחל להם - שיזכו לחיי עולם.


שנה טובה!



אני מאד אוהבת את הגרפיקה הזו שיצרו בותיקן לפני כמה שנים, לקראת "שנת הרחמים" - ביוזמתו של האפיפיור פרנצסיקוס. האפיפיור פרנציסקוס הוא לטעמי אדם ששלח ושולח לחמים על פני המים ללא ציפייה לתמורה.

בכל אופן, בגרפיקה זו ניתן לראות את ישוע בתור רבי אלעזר בן שמוע (טוב, לא בדיוק... אלא בתור השומרוני הטוב) נושא על כתפיו את הפצוע.

המראה מזכיר גם את האופן שבו 'הרועה הטוב' נושא את הכבשה על כתפיו.

החשוב באיור זה הוא שיש להם ביחד - שלוש עיניים ולא ארבע. כי החומל מזדהה עם הפצוע, רואה בו כמו בעצמו - בן אנוש, והקשר מסומל בכך שיש להם עין משותפת.









להרצאה המלאה באנגלית על משל השומרוני הטוב https://www.yiscaharani.com/internship

לרישום לקורס ההתמחות באנגלית לחצו כאן


898 צפיות