For English click here
יום רביעי , ז' בשבט לפי הלוח העברי, היה יום פטירתה של הנזירה פאולה, שהייתה רחל, ניצולת השואה מגטו לומז'ה.
הנזירה פאולה שראתה בי ידידה ויהודיה. יהודיה וידידה. לא יודעת מה קודם. זה שהייתי יהודיה היה בודאות חשוב לה. לקראת יום השנה של רחל /פאולה, קבעתי עם דייזי, בת דודתה האהובה מקיבוץ מעגן מיכאל, שהייתה קרובת המשפחה היחידה שלה בישראל - שנדליק ביחד נר נשמה, נאמר קדיש ובכלל קבענו שנעלה יחדיו כל שנה לקברה בבית הקברות של המנזר על הר הזיתים.
הקורונה לא אפשרה את קיומו של התכנון במיקומו הגאוגרפי, אבל בעזרת קואורדינטות הלב ובעזרת הזום - כן היינו ביחד. היינו ביחד עם רחל, האחות פאולה. הדלקנו לה נר נשמה, אמרנו לזכרה קדיש, והיינו בירושלים שלה. מצורף כאן צילום של השולחן ועליו נר הנשמה שהדליקה דייזי, לצד שני דברים שנתנה לה אחות פאולה: גלויה של הנוף הנשקף מן המנזר ואבנים עם התפילות "שלום על ירושלים", "שלום על ישראל", "שלום". הוספתי כאן מכתב ששלחה לי לראש השנה. בראשו היא מצטטת את המזמור "שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהביך"...
את הסיפור של רחל - פאולה כבר העלתי על הכתב בקצרה לפני שנתיים, ואתם יכולים לקראו כאן: קדיש לנזירה.
הכותרת הזו משכה תשומת לב והסיפור עורר כל כך הרבה סקרנות עד שפנו אלי מהעיתון, מהרדיו ומערוץ הטלויזיה. אח"כ התחילו אחרים לכתוב, וגיליתי שאינני יודעת הרבה על רוחל'ה מהגטו. ואולי גם אינני יודעת על פאולה הנזירה? אולי.
אני רק יודעת שהיא אהבה אותי, אולי דווקא בזכות זה שמעולם לא שאלתי ולא ראיינתי אותה על עברה היהודי. אם רצתה - סיפרה. אם לא רצתה - לא סיפרה. רק בשנתיים האחרונות אני זוכה לעיין במורכבות החיים שלה: הזכרונות וההרהורים שכתבה, ומדי יום צץ עוד מכתב ועוד פתק...
בשנה שעברה כאשר דייזי ואני עמדנו לצד הקבר בבית הקברות שבמנזר כדי לערוך אזכרה בתאריך העברי (וכל הנזירות יצאו מהמנזר כי רצו להצטרף לאזכרה היהודית...) הקראתי פרקים מהתנ"ך על רחל המקראית, רחל אמנו. בין אותם הסיפורים על רחל יש אחד שבמיוחד ובכוונה הקראתי. הקראתי מפרק ל"א בספר בראשית את הסיפור על רחל וגניבת התְּרָפִים מבית אביה, ביום עזיבתם של יעקב ונשותיו את מולדתן:
"וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם."
מה זה בכלל תְּרָפִים?? כנראה שמדובר באלילי בית, מהסוג ששימש לחיזוי עתידות.
הנביא זכריה כועס על העוסקים בכשפים ובנבואות שקר:
"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן".
ובספר מלכים ב' מסופר שיאשיהו חיסל את האלילות הזו: "וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה."
סיפור התְּרָפִים בספר בראשית תמיד נשמע לי מוזר ובעייתי: כיצד זה שדווקא רחל היפה, אמנו האהובה והדמות הטרגית - לוקחת בהסתר, מוליכה שולל וכל זאת בשביל לשמור תְּרָפִים! לשמור את מה שאינו ראוי!
עם עזיבת מולדתה, רחל אמורה לעזוב גם את דתה הקודמת. לעזוב הכל כולל את תרבותה ואת שייכותה הקודמת. היא אמורה להפנות עורף לכל דבר אשר היה בעבר חלק מהזהות שלה.
רחל מפולין עזרה לי להבין את רחל אמנו, ואין לי יותר ביקורת על לקיחת התרפים...
רחל אמנם עזבה את מולדתה ואת בית אביה, יצאה לארץ ישראל והשתלבה בעולמה של היהדות העויינת את האלילות. אבל אי אפשר היה מבחינתה שתמחק את העבר, ושתחליף לחלוטין את זהותה! היא לקחה חלק מהבית הישן אל ביתה החדש. העבר לא מת. גם רחל 'שלנו' בדרכה המפותלת אל המנזר, 'גנבה' תרפים של בית אביה:
היא שמה בין כליה את היהדות, החביאה אותה ושמרה עליה גם כשנדדה ביערות, גם כשהסתתרה במחבוא, גם כשהעמידה פנים שהיא גויה, גם כשכרעה מול הצלב, גם כשהתקבלה למנזר בפולין ובסוף גם כשעלתה לירושלים לחיות בעיר אבותיה 45 שנים כנזירה - עד יום מותה. בשלב מסוים הוציאה הנזירה רחל מגטו לומז'ה את התרפים של היהדות מהמחבוא. כמו שאומרים בדיבור בסלנג - היא שמה אותם על השולחן!
הנה מה שכתבה בפולנית, במכתב מחודש מאי 1975, לאחר שחזרה מהמפגש הראשון בחייה עם שרידי משפחתה - המפגש עם קרוביה באמריקה (תודה לך דייזי יקרה שדאגת לתרגום המכתב ושהעברת לי את תוכנו):
"לפעמים ליבי כאב רק מהמחשבה שאצטרך לספר להם (לבני המשפחה שנותרו) את האמת המלאה אודותיי והם לא יקבלו אותה. וזה היה הדבר הגרוע ביותר. יכולתי לראות את מחשבותיהם מרחוק. הם מאמינים שברחתי אל המנזר על מנת להתחבא למשך המלחמה, ושנותרתי שם רק מתוך הכרת תודה. הם וודאי יתאכזבו לשמוע שלמעשה הצטרפתי אל המנזר רק לאחר תום המלחמה. אך זו באמת הייתה תכלית נסיעתי אליהם, כדי להראות להם שהנני חופשיה בדעתי וברצוני, והתנצרותי לא מחקה את זהותי היהודית. הקשר לעמי מעולם לא ניתק. הוא דווקא נעשה חזק יותר משכבר. זה היה המנזר, שעזר לי להבין את זהותי האמיתית."
אני, יסכה, קוראת - נדהמת - קוראת שוב... מדגישה ומסמנת את המשפט: "הקשר לעמי מעולם לא ניתק. הוא דווקא נעשה חזק יותר משכבר. זה היה המנזר, שעזר לי להבין את זהותי האמיתית".
השנה אמרתי לעצמי שאספר את סיפורה של רחל/פאולה באנגלית.
למה לספר?
ראשית, כי למדתי להכיר את פאולה דרך היומנים, המכתבים והפתקים שנשארו ממנה, ולאחר שאספר בודאי אזכה לתוספות ולתגובות מאנשים אחרים שהכירו אותה טוב ממני.
שנית, בחרתי להשוות את סיפורה לסיפוריהם של עוד שני ניצולי שואה:
אהרון שנהיה לימים הקרדינל ז'אן מרי לוסטיז'ה, ואוסוולד שנהיה לימים האח דניאל.
להרשמה להרצאתי לחץ כאן או על התמונה
הסיפור של רחל פאולה הוא טריגר לדיון עמוק בשאלת ההגדרה העצמית, שאלת מיהו יהודי והשאלה מי בעל הסמכות לקבוע גבולות וסייגים לזהות יהודית.
כמה אחים ואחיות של הוריה של פאולה השכילו לפני המלחמה לצאת מהיבשת הנוצרית עם ההיסטוריה המקוללת, וזכו להקים משפחות, לחתן ילדים, לחבק נכדים ונינים. הם זכו לכך ביבשות נוצריות אחרות, אשר בחסדי ארץ ושמיים לא חיברו בין הצלב לצלב הקרס ("קרדיט" ששמור רק לאירופה). כאשר מצאו את בת משפחתם, הניצולה היחידה ממשפחתה הגרעינית, ציפו וקיוו שתעזוב את המנזר, תתחתן ותקים בית בישראל... אכזבתם הייתה גדולה. בסוף הביקור אצל משפחתה בארה"ב, לא מלאם ליבם לבוא להפרד מרחל החוזרת למנזר בפולין:
"כולם היו נחמדים ונדיבים, אך אהבתו (של הדוד) אליי הייתה ייחודית, כמו אהבת אב לבתו. הרגשתי רע. כשהתקרבו הימים האחרונים שלי בארה"ב, למרות תקוותיו, הוא עזב לפלורידה במרירות, מבלי להיפרד ממני. רוב המשפחה לא רצתה להיפרד ממני גם כן".
בתכתובת המתמשכת בינה לבינם עולה במלוא עוזה השאלה של הזהות:
האם ניתן עוד להגדיר את רחל - הנזירה פאולה כיהודיה? (על שאלת הזהות עשו יפה בקיבוץ מעגן מיכאל כאשר הזמינו אותי לראיין את דייזי הארגנטינאית, קרובת המשפחה של רחל, לרגל יום השואה בישראל בשנה שחלפה. הנה הקשור)
בוודאי שאני לא אדון אותם - לא את אהרון שהפך לקרדינל לוסטיג'ר, לא את אוסוולד שהפך לאח דניאל וכמובן שלא את רחל שהפכה לאחות פאולה. מבחינתם הם החזיקו בתרפים של ביתם הישן.
גם לא אדון את מדינת ישראל אשר קבעה עבורם גבולות וסייגים. אנסה להקריא ולהסביר את חוות הדעת שהוגשה למשרד הפנים, אשר על בסיסה, במידה רבה, הוחלט שהם - ניצולי השואה שחצו קווים - אינם יהודים.
ידידי המלומדים מאוניברסיטת בן גוריון, פרופ' אפי שהם- שטיינר ופרופ' ג'קי פלדמן, נאותו לתת חסות להרצאה במכוני המחקר שלהם:
- The Center for the Study of Conversion and Inter-Religious Encounters
- The Rabb Center of Holocaust and Revival Studies
בהברקה של עורכת האתר שלי, כך תורגמה כותרת ההרצאה:
Holocaust Survivors who Crossed † Over the Line
אתם מוזמנים לשלוח הקישור לחברים דוברי אנגלית בארץ ובחו"ל.
