+ הזמנה להרצאה שלי על קורפוס קריסטי - בשעה 20:00 ביום ראשון, 14-6-2020
שתכלול האזנה וצפייה בליטורגיה של החג.
מזה 800 שנים חוגגת הכנסייה הקתולית ביום חמישי שלאחר הפנטקוסט את חג "גופו הקדוש ודמו הקדוש של המשיח". בלטינית: Dies Sanctissimi Corporis et Sanguinis Christi ובקיצור: CORPUS CHRISTI או CORPUS DOMINI.
ברשימת החגים הצבעוניים והפוטוגניים ביותר של הכנסייה – ראוי קורפוס קריסטי להיות לפחות בחמישייה הפותחת...
ברחבי העולם נפרשים מרבדי פרחים מרהיבים בציר תהלוכת החג, ושיירות מפוארות של כהני דת נושאים מונסטרנס ("משכן" - המיכל ובו הלחם המקודש).
ישנם מקומות הנוהגים מנהגים חריגים, כגון מנהג 'קפיצת השטן' מעל תינוקות, ב- Castrillo de Murcia, ליד בורגוס בספרד.

מדי שנה, בחג הפנטקוסט, מסיימת הכנסייה הקתולית את תקופת הפסחא, הנמשכת 90 ימים:
40 ימים של הצום המתחילים ב-'יום רביעי של האפר', ועוד 50 ימים לאחר יום התחייה של ישוע (יום הפסחא), המסתיימים ביום ראשון של 'ירידת רוח הקודש' בפנטקוסט. מיד אחריו עוברת הכנסייה ל-'זמן רגיל'. נדמה שיש אפשרות להתאושש ולהרגע אחרי חגים תכופים ובעלי תכנים דרמטיים, לחזור לשגרה, אבל אז מגיע חג נוסף:
ביום חמישי, בשבוע השני שאחרי פנטקוסט - מצווה הכנסייה להיזכר בקדושת הלחם של הסעודה האחרונה: קורפוס קריסטי.

בפועל, הכנסייה מעבירה לטובת הקהילה את החגיגה ליום ראשון.
בצילום מתוך יומן השנה של הפרנציסקנים בארץ הקודש, אפשר לראות את פרסום פרטי החג ביום חמישי (באותיות אדומות כיאה לחג) וביום ראשון שאחרי, לטובת הקהל.
מסיבות שונות יצרה הכנסייה הקתולית עוד 'אדווה' אחרונה לגלים של חגי הפסחא, ובשנת 1264 הכריז האפיפיור אורבן הרביעי על חג חדש לתהילת הלחם הקדוש: קורפוס קריסטי.
מדובר בחג ייחודי לעולם הקתולי (ללא מקבילות בכנסיות המזרח או בעולם הפרוטסטנטי), המעלה על נס את קדושתו של לחם הקודש לאחר שקודש בטקס המיסה על המזבח, באמצעות רוח הקודש.
אז למה בעצם להוסיף חג אחרי תקופה כה אינטנסיבית המוקדשת ממילא לגופו של ישוע, ודווקא בשעה ששיאי הפסחא כבר מאחורינו? מילותיו של ישוע - "זהו בשרי" - בעת הסעודה האחרונה, מותו על הצלב, תחייתו והסעודה בעמאוס, כבר הבהירו למאמינים שאת המשיח מזהים באמצעות בציעת הלחם! האמנם צריך שוב להלל את הקרבן המסומל בלחם?
ובכן, המפתח לתשובה נעוץ בתקופה בה נולד החג:
במאות 12- 13, חל איום על הכנסייה, עם הִתְפַּשְּׁטוּתָן שֶׁל תְּנוּעוֹת מִינוּת (נוצרים אשר חשבו אחרת מהכנסייה הממוסדת) אשר קראו לתפישה רוחנית יותר של ישוע על חשבון מַמָּשִׁיּוּתוֹ בבשר.
כתגובה, הבהירה התאולוגיה הכנסייתית שהלחם יהפוך לבשר והיין יהפוך לדם על המזבח ("טרנסובסטנציאציה"). מסורת וותיקה בעניין זה, הפכה מעתה לאמת אבסולוטית ועובדה מדעית. מעתה, דרשה הכנסייה שבאופן פולחני, הנושא ידובר וגם ייראה: כגון הצגת מתקן מיוחד הנקרא "מונסטרנס" - המיועד לבְּהִיָּה בלחם אחרי קידושו.
בימי המהפיכה הפרוטסטנטית, אשר קָרְאָה תִּגַּר על אמונה זו של הפיכת לחם הקודש לבשרו האמיתי של ישוע - הגבירה הכנסייה הקתולית והעצימה את החגיגיות.
המונסטרנס, הכלי המכיל את לחם הקודש, הפך למפואר כפי שאפשר לראות בתמונות הבאות:

מתקופה זו של הקונטרה–רפורמציה (המאה ה–16), היו המלכים הקתוליים משתתפים בטקס באופן פומבי, ובהזדמנות זו היו מצהירים על נאמנותם לכנסייה הקתולית.
בתמונה הבאה נראה הקיסר פרנץ יוזף מְצֻלָּם כּוֹרֵעַ בְּאֹפֶן פֻּמְבִּי, עם פָּמַלְיָתוֹ, לפני המיכל (מונסטרנס) ובו הלחם המקודש.

הוצאת המונסטרנס עם הלחם המקודש בתהלוכה אל מחוץ לכנסייה בתהלוכת קורפוס קריסטי, היה סוג של "פרסום הנס".
המסר היה שישוע יוצא אל עמו בדמות הלחם וכך זוכים הכל לברכה ישירה ממנו. לטענת הכנסייה, מי שבָּהָה בלחם המקודש די זמן וביתר אדיקות, יכול היה לראות בו כתמי דם או את ישוע עצמו.
זו התקופה בה התפתחו גם עלילות הדם אשר בראשיתן תארו גניבות של לחם הקודש מהכנסייה וְחִלּוּלוֹ ע"י דקירתו עד זוב דם. כיצד שורבבו היהודים לתוך עניין זה? זו פרשה קשה וכאובה בפני עצמה, ולא נדון בה במאמר זה.
האפיפיור אורבן הרביעי, אשר הוזכר קודם, גייס את אחד מגדולי הדור ומחכמי הכנסייה לדורותיה – תומאס אקווינאס (1225 - 1274), לחבר מזמורים לחג אשר ישקפו את התאולוגיה המדוברת.
תומאס, הנזיר הדומיניקני, הפילוסוף ואשף הכתיבה, נענה לאתגר וחיבר מספר מזמורים לחג אשר נחשבים לשיא בעולם הפיוט של השפה הלטינית ומושרים עד ימינו אלה.
"שִׁירי לְשׁוֹנִי" / PANGE LINGUA, הוא מהמזמורים המפורסמים ביותר שחיבר.
שימו לב להלן, כיצד בחלק המזמור הקרוי TANTUM ERGO, נאמר שמול חושי האדם הנבוכים = רק האמונה היא המפתח (כלומר מה שנראה כמו לחם, נִטְעַם כמו לחם, מרגיש כמו לחם – איננו לחם אלא בשר המשיח), שהרי מדובר בְּרָז נִשְׂגָּב:

לְרָז הָאֵל, לַקָּדוֹשׁ כֹּה נִשְֹגָב;
נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִסְגּוֹד בִּרְעֲדָה
הַסֵּדֶר יָשָן תָּם וְנָסוֹג, חָלַף
בִּפְנֵי חִדּוּשׁ הַבְּרִית בַּתּוֹדָיָּה
וְאִם חוּשֵׁי אָדָם נָבוֹכוּ
הָאֱמוּנָה אוֹר לָנוּ וּבִטְחָה
במזמור הקרוי ADORO TE DEVOTE חוזר תומאס על מבוכת החושים וכותב:
(האזנה מדקה אחת בלינק)
יַטְעוּךָ מַרְאֶה, טַעַם וּתְחוּשָׁה
אֲמוּנָה מֻחְלֶטֶת רַק בַּהַקְשָׁבָה
Visus, tactus, gustus in te
sed auditu solo tuto creditur; ,
Not to sight, or taste, or touch be credit
Hearing only do we trust secure;
יתכן שהמזמור הבא, גם הוא פרי כשרונו של אקווינאס, יצלצל לכם מוכר יותר:
לחם המלאכים = PANIS ANGELICUS מתוך המזמור SACRIS SOLEMNIS. זהו החלק המוכר והאהוד על רבים, ולימים תורגם כמו מרבית יצירותיו של אקווינאס לשפות שונות.
מעניין כיצד היה אקווינאס מגיב לו שמע באזניו את שירת ההמנונים שכתב בלטינית – מוּשֶׁרֶת בשפה הערבית! הנה וידאו של חג קורפוס קריסטי של הקהילה הערבית הקתולית בבית חנינא, בצפון ירושלים. https://youtu.be/VfTPNg5SnVo בדקה 8:00 תראו כיצד מכניסים את לחם הקודש למונסטרנס ומדקה 11:30 תוכלו לצפות בתהלוכה המלווה בשירי אקווינאס בערבית.
ועכשיו על הפליקן של קורפוס קריסטי
בבית השישי של אותו המזמור, ADORO TE DEVOTE (האזן בלינק לעיל, מדקה 3:30), כותב אקווינאס על ישוע שהוא פליקן (שקנאי) ובדמו נגאל החוטא:
פליקן רב חסד, ישוע האדון
לא טהור אני, אך טַהֲרָנֵי נָא בְּדָמְךָ
כי בטיפה אחת תָּחוּל יְשׁוּעָה
כַּפָּרַת תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ
Pie pellicane, Iesu Domine
me immundum munda tuo sanguine
cuius una stilla salvum facere
totum mundum quit ab omni scelere
good and loving pelican, Jesus my Lord!
Unclean I am, but cleanse me in Thy Blood;
Of which a single drop, for sinners spilt,
Is ransom for a world’s entire guilt
מאין ומדוע נחת הפליקן להיות דימוי לישוע?!
מיתוס מימי הביניים, מספר שהפליקן הינו עוף המקיים את גוזליו ואפילו מחייה אותם בדקירה של עצמו, ובדמו המטפטף עליהם - הם ניזונים ואף קמים לתחייה!
ייתכן שמראהו של הפליקן המאכיל את גוזליו, נראה היה כאילו הם אוכלים את בשרו, ולפיכך "מקריב" הפליקן את עצמו לטובתם:

הפליקן היה לסמל של חסד, הקרבה ונאמנות לזולת והפך לאייקון מקובל בכל קצוות תבל, ללא הבדל בין יבשות, תרבויות ושייכות כנסייתית.
בארצות הברית, למשל, בחרה מדינת לואיזיאנה את דמות הפליקן המאכיל שלושה גוזלים ושלוש טיפות דם כדגל המדינה וסמל הנאמנות לה. (תודה לדוד שטיינברג שהביא זאת לידיעתי)

בקיימברידג' שבאנגליה הוקם במאה ה-14 קולג' בשם "קורפוס קריסטי" (הקמתו, אגב, הייתה בעקבות מגיפה...). למרות שאנגליה התנערה מהשיוך לכנסייה הקתולית, נשאר הקולג' האנגליקני עם השם הקתולי הזה, וכך גם נותר הסמל של הקולג' - פליקן וטיפות הדם הניתזות על גוזליו. בתמונות לפניכם צילומים שצילמתי בהיותי בקיימברידג':

הפליקן בירושלים:
אם הייתי מכינה קטלוג של ייצוגי הפליקן כאייקון נוצרי בעולם, הייתי מגיעה לאלפי תמונות. אז אתמקד בירושלים, העיר שבה 'הפליקן האמיתי', כדברי אקווינאס, שפך את דמו.
בשלב זה של חיפושיי אחרי הפליקן בירושלים, גיליתי לא פחות מעשרים כנסיות וקפלות בהן הוא מיוצג, מכל הזרמים!
הנה הוא אצל הקתולים, בפסיפס בגולגותא:

ובתבליט על המזבח ב-'קפלת הפרנקים' בכנסיית הקבר:
ובנוסף הוא רקום על גלימותיהם הליטורגיות של הקתולים:
גם הכנסיות המזרחיות, שבכנסיית הקבר בירושלים, אוהבות ומשתמשות בדימוי של הפליקן:
כאן על דלת עץ בכנסייה האורתודוכסית וגם בפסיפס ריצפה ארמני: (היכן? חידה לאוהבי גילויים).
גם הפרוטסטנטים לא וויתרו על הפליקן, והנה שתי דוגמאות של סיתות באבן -
בכניסה לבית החולים 'אוגוסטה ויקטוריה' של הלותרנים ובמתחם י.מ.ק.א. בירושלים:
חדר הסעודה האחרונה בירושלים והזיהוי החדש:
ישוע בתור פלמינגו!
הייצוג הקדום ביותר המוכר לנו בארץ הקודש של ציפור המאכילה את צאצאיה בהקשר לישוע, הוא מהתקופה הצלבנית ונמצא בחדר הסעודה האחרונה.

על כותרת שייש של עמוד צלבני, סותתה בראש הכותרת דמות עוף עם ראש בולט.
לעוף זה יש מקור שונה ממקורו של הפליקן. המקור מאונקל - זהו מקור של פלמינגו!
שני עופות מימינו ומשמאלו, מתכופפים לעברו ובמקורים שלהם - דוקרים את חזהו.
גם להם (הצאצאים?) יש מקור שאינו דומה למקור של פליקן, אלא מזכיר מקור של פלמינגו.
בתחתית הכותרת, למרגלות הציפורים, מגולפות דמויות שאינן מזוהות אך נראה שהן מייצגות משהו שלילי.
המסר המתבקש:
העוף במרכז, נותן חיים לאחרים.
אלה שֶׁמּוֹצְצִים אֶת לְשַׁדּוֹ (את דמו), יזכו לחיים וגם יוכלו להתגבר על הרע שלמרגלותם.
האם אין זה המסר של קרבן ישוע כפי שנאמר בסעודה האחרונה?
האורניתולוגיה, כלומר המדע של הציפורים והתנהגותן, מלמדת בניגוד למיתוס, שהפליקן אינו מאכיל את גוזליו בדם. כפי שרואים בצילום, הוא מאפשר לגוזל לאכול מתוך שק שבבסיס המקור שלו, את הדגים שתפס (רק בצורה דייסתית יותר).
אז מהיכן הדימוי של מזון שהוא דם?!
לקישור בין טיפות דם וציפור הפלמינגו, יש הסבר מעולם האורניתולוגיה.
ראשית:
נוצות הפלמינגו הן אדמדמות (או וורודות) משום שהפלמינגו אוכל מזון עשיר בבטא-קרוטן.
שנית, וחשוב הרבה יותר:
גם זכר הפלמינגו וגם נקבת הפלמינגו, מאכילים את צאצאיהם בנוזל אדום המיוצר בבלוטות. חלב אדום זה עשיר בשומן, פרוטאין ובתאי דם לבנים ואדומים. לעומת הצבע האדום העמוק של הנוזל הנשפך מהמקור של ההורים, "מחוויר" הצבע האדמדם של הנוצות...
אם תתבוננו בתמונות הללו ובסרטון, אולי תשתכנעו בהגיון של אנשי ימי הביניים:


אנשי ימי הביניים לא היו אורניתולוגים, ומן הסתם ראו יותר פליקנים מאשר להקות פלמינגו (למרות שיש פלמינגו באזורים מסוימים באירופה). הסיפורים על ציפור הפלמינגו המאכילה את גוזליה בנוזל שנראה כמו דמה שלה - כנראה הסעירו את הדמיון, והיו למקור השראה.
ייתכן שעירבבו בין המינים, בין הפליקן והפלמינגו, עד שהתקבל הזיהוי המשותף של דמות הפליקן המאכיל את צאציו בשיטה של הפלמינגו. וכך היה ישוע ל-"פליקן - המגיר דמו כדי לקיים את הזולת".
קוריוז:
בשנת 1900 גילה הביולוג פרופ' Karl Landsteiner (יהודי שהתנצר...) שיטה מודרנית לסיווג דם, ולימים גילה את גורם ה-RH ואף זכה לפרס נובל בפיזיולוגיה ורפואה. דמותו מתנוססת על מדליה מיוחדת הניתנת לאנשים שתורמים דם פעמים רבות במיוחד. נחשו מה מופיע בצידה השני של המדליה? הנה התשובה... (ותודה ליעקב שצילם עבורי מדליה זו, שקיבל אביו)
סיום אישי: חגיגות קורפוס קריסטי ושירת הללויה ב-Genzano באיטליה

בשנת 2019 צפיתי בחגיגות קורפוס קריסטי הפרחוני והשמח, בעיירה ג'נזנו באזור Casteli Romani, הרחוקה מרחק שעה קלה מרומא. יחד עם קבוצה של תושבי הגליל המערבי, בהובלתה של רחל גרוסמן, באנו לראות את ההכנות ואת החגיגות, באופן מיוחד ואישי...


בטעות הגענו אל העיירה ערב אחד לפני החג, והתאכזבנו לגלות שהקישוטים המפורסמים אינם מוכנים עדיין. על הכביש עליו אמורים היו לצעוד כהן העיירה ובישוף המחוז בתהלוכה, נושאים את המונסטרנס, לא היו פרחים. אכזבה.
אמנם הכביש היורד מהכנסייה שבראש ההר לכיוון הקתדרלה כבר היה סגור ותחום משני צידיו בגדרות, אבל היו עליו רק סימונים בגיר, אשר תושבי העיירה יקשטו על פיהם בפרחים רק בחסות הלילה הצונן.
פיצוי מעט היה לנו בזכות מפגש עם כהן הדת של העיירה, האב מרקו, בכנסייה שעל ההר. בזכות
מתרגם מהקבוצה (גם מרקו!), ובזכות החיוך והסקרנות, נוצרה שיחה נעימה במיוחד. כפרידה שרנו
הללויה יחדיו...
ההחלטה לשנות את תכנית הסיור על מנת לחזור לג'נזנו למחרת היום - הסתברה כהצלחה והייתה חוויה סוחפת. מעט התמונות שלהלן מראות את יופיו של החג. האב מרקו לא שכח אותנו, ובחיוך גדול פתח את השער לקבל אותי, נציגת הקבוצה, רגע לפני שיצאה התהלוכה לדרך.
כעת יצא לחם הקודש בתוך המונסטרנס תחת מטרייה רקומה, והובל מראש ההר בידיו של האב מרקו. הוא ופמלייתו צעדו על מרבדי הפרחים שהוכנו כל הלילה בעמל רב, ובירכו את ההמון ואת העיירה באמצעות לחם הקודש. כך צעדו עד שנכנסו לקתדרלה, ושם הונח הלחם על המזבח, ומשם הוחזר למשכן הקבוע של לחם הקודש בכנסייה - הטברנקולום.

בסופה של התהלוכה שהתקיימה באווירת שימחה ואדיקות גם יחד, נותרו פרחים מפוזרים לכל עבר, וקהל מקומי שחגג בדוכני השתייה, האכילה והמתנות.
בחג זה, כאמור, מסתיימת תקופת הפסחא. בימים אלה של קורפוס קריסטי שנת 2020, מחשבותיי עם העיירה ג'נזנו, האב מרקו המקסים מהכנסייה שעל ההר ועם שירת ההללויה ששרנו בשבילו, אנו היהודים מארצו של ישוע, 'הפליקן האמיתי'.
* ביום ראשון, בשעה 20:00 אתם מוזמנים להרצאה מקיפה על חג קורפוס קריסטי, כולל האזנה למוסיקה המיוחדת של החג וצפייה בטקסים. https://forms.gle/rfnD4MmiHZuuXNpC7
Comments