חיפוש

סח'נין, עיר בגליל התחתון – האם אפשר לבקש להיות עיר תאומה שלך?



אני מבקרת בסח'נין עם מורי דרך מזה עשור, לפחות. אבל רק בשנה שחלפה, זכיתי ללוות את תהלוכת "סבת אל נור" (שבת האור) ולהתערות בין תושביה ותושבי האזור. מתאים לה, לסח'נין, השיר: "כשעצוב לי על הלב, אני חושב על סח'נין ואצלה יושב"... אפשר לשנות ל- "ואצלה מתעודד"! על מה ולמה? הנה:


כמדי שנה, נחגג 'השבוע הקדוש' ברחבי העולם, ובירושלים מתקיימות תהלוכות, תפילות וליטורגיות רבות רושם, כיאה למקום בו פעל ישוע, נצלב, מת וקם לתחייה. שיאו התיאולוגי של החג הוא יום ראשון של התחייה, Kiriaki tou Pascha, אבל בחגיגות השבוע הקדוש של האורתודוכסים – יום שבת שלפני התחייה הוא סיפור מיוחד במינו:

למן המאה התשיעית לספירה, נחגג בכנסיית הקבר טקס אור ייחודי לכנסיית ירושלים, המקדים ואף מאפיל על פולחני יום ראשון! הטקס הנקרא "האור הקדוש" (ביוונית: To Hagion Phos), ולעיתים "האש הקדושה" (באנגלית: The Holy Fire) נחגג ביום שבת הגדול (Mega Savaton) בתוך כנסיית הקבר ע"י בני הכנסיות המזרחיות.


לפי הנוהג המחייב של הסטטוס-קוו, נפתחות דלתות הכנסייה עם בוקר על ידי הארמנים. המאמינים בני העדות המזרחיות האחרות: אורתודוכסים, סיריאנים וקופטים, נכנסים על פי סדר וגודשים את הכנסייה על פי חלוקה מוגדרת במרחב.


בשעה שתיים בצהרים, לאחר סדרת תהלוכות ומחוות שונות, נכנסים הפטריארך האורתודוכסי של ירושלים יחד עם בישוף ארמני למבנה הקבר ('אדיקולה'), ויוצאים לאחר זמן קצר ובידיהם האור הקדוש.


בכך מגיע הטקס לשיאו: בני העדות השונות מדליקים את נרותיהם מהנרות של נציגי עדותיהם, ובהתלהבות והודיה מניפים אותם, נוגעים באש ולוקחים מהאור לביתם לשם ברכה.









מאז המאה התשיעית הוכר הטקס כנס אלוהי:

במקום ליטורגיה של הדלקת אור מעשה ידי אדם, כסמל לתחייה, מתרחש נס של הִדָּלְקוּת אור עצמאי, מעשה שמיים! תוצאה של התערבות האל בזמן ובמקום של תחיית ישוע.

עדות נוצרית הנחשבת לראשונה (או אחת הראשונות) היא זו של הנזיר הפרנקי 'ברנרד החכם', שביקר בירושלים בשנת 870:

"בשבת הקדושה בערב הפסחא... בא מלאך להדליק אור במנורות התלויות מעל הקבר.

אז מחלק הפטריארך מאש זו לראשי הכמורה ולשאר הנוכחים, כדי שכל אחד יאיר את ביתו".


מהמאה התשיעית ועד ימינו אנו, זוכה הצליינות לארץ הקודש לראות את נפלאות האל בעיניהם ממש, בטקס דרמטי, גדוש ברגשות ובהתפעמות. יחד עם הכהונה והקהילות המקומיות, נוכחים הצליינים בפעולתו של האל בהווה, המוציא אור חדש מן הקבר החשוך, מעין "פרומו" לתחייה שתתרחש בחצות הליל. אור שבוקע 'יש מאין', אור שמבטיח ניצחון על המוות ועל החטא.

לא פלא שרבבות מאמינים שמים פעמיהם מדי שנה לכנסיית התחייה בירושלים, על מנת להיות נוכחים, לקבל לידיהם, וממש לגעת באור הבריאה האלוהי. לא פלא שהם רוצים לקחת את האור לבתיהם.


ואכן, מנורות שמן היו מזכרת פופולרית בקרב הצליינים שעלו לרגל למקומות הקדושים, ובעיקר מנורות ממקום הקבר הקדוש.


מנורה כזאת מן התקופה הביזנטית, נמצאה לא הרחק מכנסיית הקבר, ועליה חקוק ביוונית: "אור המשיח עליכם תמיד"! הפתיל והשמן התכלו, אבל מנורת החרס נשאה כבר את בירכת הנס והתחייה. לימים החלו לייצר עששיות, אשר מגנות על הלהבה מפני רוחות וגשמים, ונשאו את האור למרחקים (כאשר לאורך הדרך מכלכלים את הלהבה בשמן ובפתיל נוספים). האור החדש יחליף את האור של השנה הקודמת, וממנו ידליקו את כל הבתים והכנסיות, ובאמצעותו יערכו את טקסי השנה "אשר מתחילה לה היום", בבחינת "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה ואורותיה"...


בסגר הקורונה הנוכחי, כאשר הטקס מתקיים בכנסייה ריקה מצליינים וקהילה, עם מינימום של אנשי כהונה – יפרוץ האור (איך? על כך, בין היתר, בהרצאתי במוצ"ש הקרוב)

ויועבר לכהני הדת וקהילותיהם אשר ברחבי הארץ, ואפילו לחו"ל!.


איך זה עובד? הטקס והמיקומים מתוכננים עד לפרט האחרון:

א. נציג של כל קהילה מהקהילות הנוצריות בארץ ובעולם, עומד במקום המיועד לכך במתחם הכנסייה ובידו אוגדן הנרות, אותם ידליק בשעה שתיים בצהריים בדיוק, מנרותיו של הפטריארך היווני (או של הבישוף הארמני).

ב. הנציג יוצא מהכנסייה דרך נתיב המגודר בגדרות המשטרה (שנועד לאפשר לו ללכת בביטחה מבלי להיתקל בהמונים או חלילה להפיל את הנר).

ג. נהג מכונית הקהילה ממתין לנושא האור בשער יפו או בשער החדש, שם הלהבה מועברת לעששית גדולה.

ד. הם יוצאים לדרכם, וכאשר יגיעו למחוז חפצם יעבירו את העששית לכהן הדת המקומי ופמלייתו.

ה. תהלוכה חגיגית, מלווה בצופים ובבני הקהילה תצא לדרכה אל כנסיית הקהילה.


בהתחשב בעובדה שיש כמעט ארבעים קהילות אורתודוכסיות ברחבי הגליל וכן בשפלה, בירושלים ובשטחי הרשות הפלשתינית – מדובר במעין מרוץ שיוצא מנקודה אחת, אבל כל אצן פונה לקו סיום אחר... השליחים לקהילות פקיעין ותרשיחא, מן הסתם משתדלים למהר, כי קהילותיהם מחכות לתהלוכה באור יום!

בשנים כתיקונן, מכוניות אחרות יוצאות מירושלים למעבר הגבול בגשר אלנבי כדי להביא את האור הקדוש למדבא, לעמאן וליתר 27 הקהילות שבירדן.

בעשרים השנים האחרונות, בזכות הטיסות המיוחדות, מגיעות משלחות מיוחדות מהמדינות האורתודוכסיות באירופה (רוסיה, אוקראינה, רומניה, בולגריה, סרביה, קפריסין וכמובן יוון). השנה יחכו בשדה התעופה 11 מטוסים ל11 יעדים שונים בעולם. לאחר קבלת האור – הן יוצאות בשיירה לנתב"ג, בליווי נציגי משרדי הממשלה, עולות על המטוסים הייעודיים שעימם הגיעו, והאור הקדוש יגיע לקתדרלות ברחבי העולם האורתודוכסי בזמן כדי להדליק ממנו את נר הפסחא בחצות!



אז למה סח'נין דווקא? והאם יש בסח'נין נוצרים בכלל?

אז כך: סח'נין היא עיר נעימה, מסבירת פנים, ואני מבקרת בה בכל הזדמנות שאני רק יכולה. אתם תבינו מדוע בהמשך. יש את אלו הזוכרים לה את אירועי יום האדמה ואת ימי הזיכרון לשישה בני העיר, ויש את אלו שמזהים אותה עם מסעדות טובות וכמובן – אצטדיון דוחא של קבוצת בני סח'נין.




אבל אני מגיעה לסח'נין עם מורי דרך או קבוצות שבמיוחד רוצות להכיר את הקהילה הערבית-נוצרית. מה המקורות ומהי ההיסטוריה של הנצרות הערבית? – זהו נושא מרתק שאקדיש לו מאמר בהזדמנות אחרת. אני בוחרת ללמד על האוכלוסייה הערבית המקומית בסח'נין (לצד יפיע, ועיילבון ויישובים אחרים), כי בסיור רגלי קצר, ניתן לראות משהו מהעבר היהודי מימות המשנה והתלמוד, להמשיך ולבקר קהילה נוצרית על כנסיותיה וכל זאת במרחב עם רוב דמוגרפי מוסלמי. כמו קליפות של בצל, מתגלות שכבות של היסטוריה דתית ולאומית: במרכז הרובע העתיק – בית כנסת או קבר של צדיק יהודי, סביבו (או עליו) השכונה הנוצרית וסביב סביב – העיר המוסלמית. כך קורה ביפיע שליד נצרת – בית הכנסת שגילה אליעזר סוקניק מצוי מתחת לבית ברובע הנוצרי, וכך בסח'נין – קבר יהושע דסח'נין מצוי בלב השכונה הנוצרית הוותיקה.



בסח'נין יש 32,000 תושבים, מהם כ- 2,000 הם נוצרים. אלף מתוכם שייכים לקהילה האורתודוכסית, זו שחוגגת כעת את השבוע הקדוש, וביום שבת תחכה לאור הקדוש שיגיע מכנסיית הקבר... הצעירים אמנם עוזבים את העיר בהדרגה (לכרמיאל ולחיפה) – בהעדר פיתוח שכונות ותעסוקה, אבל בימי החג כולם חוזרים לביקור והכנסייה הקטנה, בת 150 שנים, אינה יכולה להכיל את כולם.


כנסיית הקדוש ג'ורג' בסח'נין – בת 150 שנים


אבונא צאלח ח'ורי, הוא כבר דור שישי של כהני דת במשפחתו. מנהג האורתודוכסים הוא לאפשר נישואים לכהני דת, וכך נוצרו משפחות – שושלות של כהני דת נוצריים. "ח'ורי", שפירושו "כהן" – ממשיך את השושלת של שירות הקהילה בכנסייה, ממש כמו משפחת כהן...


את אבונא צאלח אי אפשר שלא להוקיר ולאהוב: הוא מקבל את פני המבקרים אותו בחום ובפתיחות. הבית שלו נמצא בדיוק מול דלת הכנסייה, ואם הקבוצה אינה גדולה מדי – היא מעלה אותה לסלון ביתו. אבונא צאלח משתתף קבוע בפעילויות ומפגשי קד"מ (קול דתי מפייס, ארגון של מנהיגים דתיים משלוש הדתות, שוחרי סובלנות ושלום), ואת סיפוריו והסבריו משמיע בסבלנות לכל דורש.


לפני 40 שנים, בנסיבות מאד לא שגרתיות, הגיע השכן המוסלמי לאבונא הקודם, אביו של אבונא צאלח, והודיע לו שהוא תורם לו חלק מביתו, כך שהכנסייה הקטנה תוכל להתרחב. וכך היה! כנסיית סנט ג'ורג' האורתודוכסית זכתה לרווחה. זה היה הנס הראשון, והוא קשור לדמותו של פטרון הכנסייה - ג'ורג' המרטיר הגדול, הורג הדרקון.


הזמן עבר, והיחסים בין הנוצרים והמוסלמים המשיכו לזרום על מי מנוחות. אבו סלים, ראש המועצה, ראה במו עיניו את הדוחק בכנסייה, אך בהעדר אפשרות להרחבה נוספת של הכנסייה במקום, עלה הרעיון להעביר את בית התפילה למקום חלופי.

עוד זמן עבר וראש המועצה הבא (ומשנת 1998- ראש העיר), מוסטפה אבו ריא, הנהיג ביקור קבוע של חברי המועצה המוסלמיים בתוך הכנסייה עצמה בימי החג, מנהג הקיים עד ימינו. כעת הגיע עם הצעה קונקרטית: המועצה תיתן במתנה לקהילה הנוצרית 2-3 דונם, למטרת בניית כנסייה על שטח 9 המפורסם (שטח 9 היה חלק מ-20,000 הדונמים שהופקעו מתושבי סח'נין והכפרים הסמוכים, ושבגינם פרצה מחאת יום האדמה ב-1976). בשנת 1986, בהחלטת ממשלה, הוחזר חלק מהשטח למועצת סח'נין, תוך שנוי ייעוד הקרקע - משטח חקלאי לשטח ציבורי המיועד לבנייני ציבור.



כך קרה, שבפעם השנייה בהיסטוריה המודרנית של סח'נין – מוסלמים העניקו אדמה להרחבה/לבנייה של כנסייה ביישוב... העדה האורתודוכסית נכנסה לפעולה במהירות, מחשש שמא יתחרטו הרשויות... אדריכל מקומי מבני סח'נין נסע לחפש תכנית אדריכלית של כנסייה קיימת, ולבסוף מצא שכזאת בירדן.



לאחר שהלך לעולמו, המשיכו בניו את הפרויקט, אלא שבינתיים הוחלט להגדיל את מימדי הכנסייה. במקום, נניח, מידה SMALL – מתחו את הקירות והתקרות למידת XXXXLARGE ...




וכך הגענו עד הלום:

מה זה בדיוק כנסייה נוצרית חדשה "מן הניילונים" במידת אקסטרה -לרג'??

זה אומר שבלב שטח הפיתוח של סח'נין, מתנוססים צריחים וכיפת כנסייה בגובה של כשלושים מטרים. זה אומר שישנה קומה ראשונה המשתרעת על 1,500 מ"ר לאירועים של הקהילה ותנועת הצופים המקומית. זה אומר שבקומה העליונה – כנסייה הבנויה לתלפיות: בנויה מאבנים ממחצבת בית פג'אר, ברצפתה דגמי תשליב מורכבים ומרהיבים, בקירותיה 78 חלונות זכוכית צבעונית, קודש הקודשים מתוחם באיקונוסטזיס שרוחבו 20 מטרים, גובהו 4 מטרים ומשקלו 3 טונות... ובימים אלה נצבעים מאות מטרים מרובעים של איקונוגרפיה ביזנטית על הכיפות והקירות...


והאם הזכרנו את הטמנוס - המתחם סביב כנסייה אורתודוכסית שנועד לתהלוכות ליטורגיות? את כיפות קשקשי הזהב שהגיעו מאוקראינה? את הפסל של סנט ג'ורג' – שלזכותו זוקפים את הנס הראשון ואת הפסל של מרים שלזכותה נזקף נס שני? ומתי אספר לכם על נס היונה ועקבותיה שנותרו חקוקות ברצפת המזבח?



בקיצור – מי שלא ראה את כנסיית מרים החדשה בסח'נין – לא ראה פרויקט שאפתני מימיו. ומי שלא ראה את אותה קבוצה קטנה של אנשי סח'נין, שמצאו עצמם מחויבים לסיים את המפעל הקולוסלי הזה – לא ראה מאמץ בלתי סביר מימיו... על הכסף – תיכף נדבר, אבל אם אשים את הזום על אחד מהמושכים המשמעותיים של עגלה כבדה זו –

תתפלאו אבל הגענו לרופא שיניים מסח'נין, בעל קליניקה בכרמיאל! הוא, שבידיו מפסל שיניים יפות לאנשים, הוא גם זה שידו שירטטה את מרבית המהלכים ההנדסיים והאומנותיים של המבנה.

מחויבות אמרתי? קבלן פירמידות היה מחוויר.


בלתי נתפס, מרשים, מוגזם? גם לנוכח הגודל - לא זה מה שמרגש אותי, או מה שגורם לי לרצות לבקר שוב ושוב בסח'נין. ולמען האמת, בכל מקום שיש בני אדם - יש אי הבנות, מחלוקות, עלבונות, תחרות. אני לא תמימה.

אבל מה שפגשתי בסח'נין בין מוסלמים לנוצרים, אלו חיים של קבלה הדדית ורצון כן לחיים הרמוניים.

כל פעם שהייתי מתארחת עם מורי דרך או עם קבוצות אצל אבונא צאלח, הוא היה מספר על יחסיו המצוינים עם המוסלמים ואז מוסיף שהדונמים של האדמה לבניית הכנסייה ניתנו חינם ע"י המועצה. בשנה שעברה הזדמן לי לשבת בסלון של אבונא, עם ראשי המועצה וראשי העיר לשעבר ואחרים שהוסיפו מידע ואישרו שאמנם כך היה. אבל מה שהדהים אותי הרבה יותר, הייתה התשובה לשאלתי לגבי התרומות לבנייה. מעבר לתרומתו העצומה של סייד ח'ורי, מיליארדר פלסטיני שעשה הון בחו"ל, סכומים מסוימים מהפטריארכיה בירושלים וכמובן האיסוף מחברי הקהילה הנוצרית עצמה, ספרו לי ש- "הוצאנו הודעה במסגדים של סח'נין שאוספים כסף לבניית הכנסייה וערכנו מגבית. כל איש נתן כאשר נדבנו ליבו".

השתתקתי. בדמיוני ראיתי תגובות על יוזמה דומה בבתי הכנסת שלנו לבניית בית תפילה של "אחרים". לא רציתי להישמע כמי שמפקפקת במידע.



בשבת האור של 2019, החלטתי להיות בסח'נין כדי לראות את החגיגות של הגעת המכונית, השליח והאור הקדוש מירושלים. אז הייתי שם, וראיתי את אבונא צאלח מקבל את האור, כאשר לצידו ראש העיר המוסלמי, הוא ונכבדים אחרים אשר הגיעו, בירכו והצטרפו לאירוע. יחד הם צעדו את כל הדרך אל הכנסייה החדשה. האור המשיך כאילו לא הפסיק את המסע מירושלים: בתהלוכה שמחה, מוזיקלית וצבעונית, צעדה התהלוכה המשותפת ואנשי סח'נין עמדו לאורך כל המסלול עד לכנסיית מרים החדשה, הכנסייה הפנטסטית ביותר בארץ הגליל!!




וכמובן קבוצות - קבוצות של תנועות הצופים, צועדות בקצב, בהלמות תופים, תקיעת חצוצרות ונשיפה בחמתות חלילים, גברים ונשים – נוצרים ומוסלמים... כאשר ראיתי את הנשים העוטות חיג'אב על ראשן, לבושות במדי הצופים וצועדות במרץ אחרי הצלב (!) ולצד האור הקדוש של התחייה של ישוע – הרגשתי כאילו אני בפלנטה אחרת.


בקשתי לצלם שתי בנות שצעדו זו לצד זו והן נעתרו בשמחה, כלל לא מבינות שבשבילי הן לא "סתם" שתי חברות, אלא סמל למשהו גדול יותר.



נגמרה התהלוכה, כולם ישבו בקומת האירועים, הקשיבו לנאומים (אבונא, ראש העיר, אחרים...) והתכבדו במעמול. הצטלמתי עם אבונא ועם ראשי הצופים.



אבל בתוכי עוד זימזם לי משהו. הרגשתי שאני חייבת לערוך בירור.


ברחוב ארוך למדי שנקרא בערבית "אלסיידא מרים אל עד'רא", כלומר גברתנו מרים הבתולה, עצרתי ונכנסתי לחנות ירקות. פתחתי בשיחה עם המוכר. כן, הוא מכיר את החג, בטח, זה אור מיוחד שמגיע מירושלים. לא, הוא לא נוצרי, הוא מוסלמי, והוא מאמין מאד.


"תגיד לי", שאלתי בטון קליל, שלא ירגיש שאני טומנת מלכודת, "מישהו אמר לי שבמסגדים תרמו לבניית הכנסייה הענקית, אבל אולי התבלבלתי". לירקן לא הייתה בעיה לדבר תוך שהוא מסדר פירמידת קישואים: "כן, הייתה התרמה, זה נורמלי".


"זה נורמלי?? מוסלמים במסגדים יתרמו להקמת כנסייה ועוד עצומה כזאת?" הירקן עצר בעיצומה של הקמת אימפריית הקישואים. הוא הסתכל עלי ואמר: "גם אם היו אומרים לי לתרום כסף לבית כנסת - הייתי תורם."


השתהיתי, אבל כדי שאני לא אחשוב שזה מופע סכריני של "פיסניק" (רודף-שלום) הזוי, הוסיף: "למוסד ממשלתי לא הייתי נותן שקל! אבל לבית כנסת? למקום של מאמינים? - ברור".



עשיתי קניות של כמה קישואים ועוד שאר ירקות, וכשהלכתי לפתוח את הרכב, הוצאתי בשבילו קופסת שקדים יפה, כי ממש הרגשתי צורך לתת לו משהו. לא היו לי מילים. אבל הוא כבר יצא החוצה עם השקיות שלי והניח אותן ברכבי על המושב. "לא", אמרתי לו, "השקית עם שלוש הפומלות היא לא שלי". אבל הוא חייך ואמר: "זה ממני, שיהיה לך מתוק. הם משהו-משהו".


בערב התקשרתי לאבונא ולרופא השניים. רציתי לדעת כמה הייתה תרומת המינימום לכל תושב נוצרי של סח'נין למען בניית הכנסייה העצומה. התשובה שענו הייתה זהה: אלף שקלים לכל נפש.


באותו ערב העברתי אלפיים שקלים תרומה לכנסייה, עבורי ועבור בעלי. בלב אני מקווה שכאשר יספרו בסח'נין על גיוס התרומות, יגידו באותו הבל פה: כן, מוסלמים אצלנו תרמו, וגם יהודים.





789 צפיות4תגובות