תשעה באב – זה טוב או רע ליהודים?
מדוע עבור יהודים חילוניים, ליום זה אין שום משמעות? האם לא יודע כל יהודי שעולמה של היהדות התהפך באופן טוטלי, ושההיסטוריה היהודית נחצתה לשתיים: לפני החורבן ואחרי החורבן?
האם "רק לדתיים אכפת" מהזהות היהודית ומהזכרון היהודי?
אולי יהודים חילוניים מנותקים ומנתקים את הזהות והזכרון שלהם ממה שפעם היה הטבור של עם ישראל, כי זה פשוט... לא רלוונטי לעולם המודרני בו אנו חיים? נושא זה מציק לי כבר כמה שנים, אבל כדי שהפוסט יהיה גם מידעי (ולא רק הרהורים וחיבוטי נפש), אכתוב בחלקו השני על האופן ועל ההזדמנות בם קוראים הנוצרים במגילת איכה.
1. אתחיל עם הרהורים...
הרהור ראשון: בית המקדש השלישי
לפני מספר שבועות, התארחנו אצל קרובי משפחה, בשעה שבנם, ילד בכיתה ג', חזר מבית הספר (ממלכתי – דתי) ופנה אלי במפתיע: "המורה אמרה שאם נעשה מצוות – יקום בית המקדש השלישי בימינו. ושזה באחריותינו. מה את אומרת?"
הייתי נבוכה: הרגשתי שלא נכון מצידי לסתור את דברי המורה, אך גם לא אוכל לאשר את דבריה. מה נכון לומר לילד? בעלי התעשת ראשון ואמר לילד: "אם תעשה מצוות – בודאות תהיה אדם טוב יותר". תשובה זו לכשעצמה, גרמה לי לחשוב שאולי עלי להגיד לילד, שהוא בעצמו - אבן מאבני בית המקדש השלישי. האם אוכל להציע לילד רעיון מופשט שכזה? האם יכול להכיל את מה שגדלתי לאורו - שבית המקדש הוא החברה הישראלית, אשר עלינו מוטל לבנותה וגם לגונן עליה.
שתקתי ולא עניתי. אבל עכשיו אני רוצה לדבר על כך. וגם לשמוע אחרים. אני רוצה להזמין עוד אנשים לדיון שהחל בזכות ילד בכיתה ג'. ההזמנה בהמשך.
הרהור שני: יום העצמאות ותשעה באב – ימים סותרים או משלימים?
הוֹרַי כְּמוֹ הוֹרֵי בַּעֲלִי, וּכְמוֹ הורים של יהודים רבים בְּנֵי דּוֹרִי, הִגִּיעוּ מֵאֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת אֲשֶׁר הֵקִיאוּ אוֹתָם, ללא חמלה וללא הוקרה והכרה על כך שהיו אזרחים נאמנים דוברי שפת המקום (גרמנית במקרה של הורי, ערבית במקרה של הורי בעלי). אֵלֶּה וְאֵלֶּה רָאוּ בְּיִשְׂרָאֵל נֵס אִישִׁי וְנֵס קוֹלֶקְטִיבִי. אֵלֶּה וְאֵלֶּה זָנְחוּ אֶת שְׂפַת מוֹלַדְתָּם הַקּוֹדֶמֶת, וְחָזְרוּ לְדַבֵּר אֶת שְׂפַת עַמָּם ההיסטורי -עברית (ולצערי – דברו אתנו עברית בלבד).
באופן טבעי היה יום העצמאות עבורם - יום של הוקרה לכך שיש מָנוֹחַ לְטַלְטֵלוֹתָיו של העם היהודי. אלא שבמהלך השנים, ראיתי את הורי מסתכלים ביאוש ובדחייה בסגנון שהתפתח בחגיגות הרחוב של יום העצמאות:
פטישי הפלסטיק (יש על פטיש הפלסטיק אפילו ערך בויקיפדיה... שם כתוב: "המנהג היה להכות על ראשם של מכרים וחוגגים אחרים באמצעות הפטיש") ולימים - ספריי הקצף. בִּמְקוֹם הַכָּבוֹד, הַפְּלִיאָה, הַהוֹקָרָה וְהַשִּׂמְחָה עַל קִיּוּמָהּ שֶׁל הַמְּדִינָה, הִתְמַלְּאוּ הָרְחוֹבוֹת בְּבִטּוּי שִׁטְחִי, זוֹל וְרֵיקָנִי. לֹא הוֹרַי, יוצאי גרמניה, ולֹא הוֹרֵי בַּעֲלִי, יוצאי תימן, שכחו מדוע הם שמחים ביום העצמאות ועל מה הם מודים. אבל הדור ההוא הלך (אפילו פטישי הפלסטיק כבר יצאו מהאופנה) ומה שנשאר הוא חסר זהות ומשמעות – כמו ספריי הקצף.
כמה מילים על מגילת איכה
קִינות לִיטוּרגיות, נכתבו והוּשְׁרוּ בתרבות של המזרח הקדום הרבה לפני שנכתבה מגילת איכה על חורבן בית המקדש וירושלים בשנת 586 לפנה"ס. מקדשים וערים שנהרסו במסופוטמיה, זכו לביטוי טקסטוּאלי -ליטוּרגי בשפה השוּמרית, טקסט אשר נאמר מול פסל האל, בליווי שירה ומוסיקה. מילות הקינה תארו את זעם האל, אשר גרם לחורבן, ובקשו לפייסו כדי שלא תחזור קטסטרופה שכזאת בשנית. מהטקסטים ומהטקסים, עולה ההכרה של האדם ב"רגשות" של האל (כעס עד כדי הרס), והכרה של האל ברגשות האדם (המבקש נחמה וריפוּי).
התאורים במגילת איכה גם הם דרמטיים וטרגיים, פואטיים ואמוציונליים (בעברית: שיריים ורגשיים).
הרס המקדש הישראלי והעיר ירושלים, הרס אשר חזר והיכה בשנת 70 לספירה - שינה לחלוטין את גורלו ואת דרכו של העם. המקדש וירושלים הפכו לנפקדים נוכחים ב- DNA היהודי. פעם בשנה, בצום ובטקס, ומתוך זהות קבוצתית, נֶהֱגות ברוב רגש תְּחוּשׁוֹת הַצַּעַר, הַזַּעַם, הַתִּסְכּוּל, הַכְּאֵב, יַחַד עִם תּוֹדַעַת אָשָׁם שֶׁל הֶעָם נֹכַח הָאָסוֹן.
כמה טקסטים אחרים אתם מכירים המכילים יגון כה עז?
בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ (א ב )
עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם (א טז)
כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי (ב יא)
פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי. (ג מח)
כנראה שעצמתו הרגשית של הטקסט, היא זו שעודדה את העם היהודי לזהות כל אסון שפקד את העם במהלך ההיסטוריה, עם יום זה. אבי נהג לאמר: " ט' באב הוא כוס היגון והאנחות של עם ישראל".
ואז הגיעה הציונות (וסליחה אם זה פשטני מדי), והציעה שתחלואי העבר ועלבון העם הגיעו לסיומם: שיבת ציון, בניין הארץ ובניית כנסת ישראל – מְשוּלים להקמת בית מקדש שלישי. במקום: "עַל הַר-צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם, שׁוּעָלִים הִלְּכוּ-בוֹ" (ה יח), התקיים בעם:
"הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (ה כא).
אבל מה קרה ליום הזה, ט' באב, בחברה הישראלית -החילונית -העכשווית?
חוסר עניין וניתוק, ולעיתים ניתוק מוחלט! "זה חג של הדתיים". המקדש הוא אנקדוטה לא רלוונטית משעורי תנ"ך, חורבן ירושלים הוא תאריך מהמבחן בהיסטוריה, ומגילת איכה – עוד גבב מילים של עברית מקראית, שרחוק משפת "הָרֶשֶׁת" כמרחק דור מייבשי הביצות מדור עמק הסיליקון.
לוּלֵא הלוח העברי המצוי עדיין בכמה מקומות עבודה, ולולא נוכחותו בסביבתנו של "הדתי ששומר את הצום" – רובה של האוכלוסיה הישראלית החילונית לא הייתה מודעת לקיומו של היום ובוודאי שלא הייתה טורחת לחפש בו עניין.
בדיכוטומיה שנוצרה בישראל, של "דתיים" מול "חילונים", ט' באב פשוט אינו רלוונטי: "הוא שייך לדתיים".
פה ושם סיורי סקרנים לכותל, מספקים הצצה אנתרופולוגית -תיירותית ל- "איך הם עושים את זה". כמו סיורי תיירים במאה שערים. (בתקופה הביזנטית, אישרו השלטונות עלייה לרגל של יהודים לירושלים, להתאבל בה בתאריך מסוים זה - ט' באב. בכך ראו ביטוי לתבוסת היהדות המתאבלת, לעומת נצחון הנצרות השלטת. ציור המראה יהודים הקוראים את מגילת איכה ביושבם על האדמה מול הכותל, מראה את רציפות המנהג להתאבל מול מקום החורבן. מאז 1967 הפך הכותל לאתר עליה לרגל המונית לקריאת המגילה בערב ט' באב).
ואולי בכל זאת ט' באב רלוונטי לכל, כולל חילוניים?
חברה בונה את הזהות שלה במסגרת לוח שנה. ובשעה ששעון ההיסטוריה מתקתק – אני, כנצר לעם הזה, אעצור בנקודות הזמן שעצרו אבות אבותי ואשאל כיצד אני, בימינו, מצטרפת לתקתוק שעון ההיסטוריה. כיצד אעניק לעצמי, לחברה שלי וליהדות שלי - משמעות (ואפשר גם רגש) דווקא ביום זה. ייתכן אפילו, שאמצא משהו בתוך הטקסט הרגשי הזה, אשר מלווה את העם שלי מזה 2500 שנים.
אז הנה ההזמנה ליום רביעי, תשעה באב, 29 ליולי 2020 , בשעה 19:00 בערב
לפני שנה פניתי לפרופ' רוחמה וויס, מהמכון למדעי היהדות - היברו יוניון קולג' , וביקשתי לשתף אותה במיזם שהתחלנו, רוני בריל ואנוכי לפני שנתיים: ט' באב בסלון הבית היהודי החילוני.
התגובה של פרופ' וויס הייתה מיידית: כן! עלינו לנסות ולעורר ציבור שעדיין מוכן לשוחח לגבי זהות ומשמעות היותינו יהודים היושבים בארץ אבותיהם... לתהות על סוגיית ההיזכרות באירוע מלפני אלפיים שנים.
רצינו לבנות תכנית כוללת שתצמח עם השנים, לעודד ולהכין אנשים לארח חברים בסלון ביתם, דווקא בערב ט' באב, בו הכיבוד יהיה - דיון בשאלות נכבדות, מעניינות. מן "הגדה של פסח" מעודכנת, אשר במרכזה לא יציאת מצרים, אלא תקומת ירושלים. תקומה שאיננה כוללת הקמה פיסית של בית מקדש שלישי בהר הבית.
האם זה אפשרי?
השנה 'בזכות הקורונה' זה יתאפשר בסלון הזום... ויהיה פתוח לרבים. מורי דרך, מרצים ומורים – אתם האמונים על הצגת נושאים מורכבים, הובלת שיח וניהול קבוצה -בכם אני רואה את הפוטנציאל להובלת ערבי ט' באב שכאלה בעתיד.
אתכם אני מזמינה (יחד עם כל עם ישראל...), בט' באב השנה, ביום רביעי, 29 ליולי 2020.
נדון בדברים מפרספקטיבות מחקריות ואישיות:
יסכה הרני – הפתרון הנוצרי: ירושלים של הלב
פרופ' רוחמה וייס - הפתרון הרבני: רב במקום כהן, בית מדרש במקום בית מקדש והלכה במקום פולחן
בואו, הרשמו והביאו אחרים!
כמה מילים על נוצרים וקריאת מגילת איכה
האם נוצרים קוראים ממגילת איכה?
לשאלה זו התשובה היא פשוטה: כן! נוצרים קוראים במגילת איכה. מתי? לפני פסחא...
ראשית, מגילת איכה היא חלק מקנון ספרי הקודש הנוצריים. אלא שהיא מופיעה במקום אחר מבחינת הסידור היהודי. בסידור המקרא הנוצרי – מגילת איכה אינה מצויה ב'כתובים' אלא מהווה חלק מספרות הנבואה.
הנה למשל כותרת על כריכת ספר בסדרה של תרגומי המקרא ליוונית, ומהכריכה ניתן לראות וללמוד
שמגילת איכה מופיעה אחרי מגילת הנביא ירמיהו.
אגב, היא מופיעה לפני נביא שאינו מוכר מנוסח המסורה היהודי, בשם ברוך!
אכן, באופן מסורתי, זיהו את מחבר מגילת איכה כלא אחר מאשר ירמיהו הנביא, אשר קונן על חורבן העיר. על כן נקראת המגילה בלועזית : Lamentations , כלומר "קינות", קיצור של: "קינות ירמיהו".
אז למה נמצאת מגילת איכה ב"אגף הנבואה" של המקרא הנוצרי? האם רק משום שידו של הנביא ירמיהו זוהתה כיד הכותב שלה, ובגלל ההקשר ההיסטורי של תקופת הנביא עם ימי חורבן הבית הראשון?
ובכן - פרשנות נוצרית ראתה בחורבן הבית ובמגילת איכה, נבואה על ... מות ישוע.
מדוע? ישוע דיבר על ירושלים באהבה ובכאב. בכל ספרי הבשורה הוא מדבר על חורבנה הקרב:
באוונגליון מתי:
בְּצֵאתוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָשׁ לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ נִגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו לְהַרְאוֹת לוֹ אֶת בִּנְיְנֵי הַמִּקְדָּשׁ. הֵגִיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "רוֹאִים אַתֶּם אֶת כָּל אֵלֶּה? אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא תִּשָּׁאֵר פֹּה אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תֻּפַּל אַרְצָה." (מתי כד)
באוונגליון לוקאס:
כַּאֲשֶׁר הִתְקָרֵב וְרָאָה אֶת הָעִיר, בָּכָה עָלֶיהָ וְאָמַר: הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלַיִךְ וְאוֹיְבַיִךְ יָקִימוּ סוֹלְלָה סְבִיבַיִךְ, וְיַקִּיפוּךְ וְיָצוּרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֵבֶר. וִימַגְּרוּ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּךְ, וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָּךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ." (לוקאס יט)
אצל לוקאס ישוע בכה על החורבן ובנוסף, יש לו דימוי לאופן אהבתו את ירושלים:
יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, ... כַּמָּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם. הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם.... (לוקאס יג)
הנה פסיפס מיוחד במינו: תרנגולת עם הילה! תרנגלות קדושה? זהו ישוע המבקש לקבץ אפרוחיו (עם ישראל) תחת כנפיו.
באוונגליון יוחנן:
ישוע מעלה הקשר חדש, כאילו הוא עצמו הינו ירושלים -
הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם:" הִרְסוּ אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה וּבִשְׁלוֹשָׁה יָמִים אָקִים אוֹתוֹ." ... אַךְ הוּא דִּבֵּר עַל הֵיכַל גּוּפוֹ. (יוחנן ב)
חורבן ירושלים כקדימון למות ישוע ... השבר והאובדן כקדימון לייסורי המשיח
אם בית המקדש הוא כגופו של ישוע (זוכרים? כנאמר באוונגליון יוחנן), אזי חורבנו זהה למוות של ישוע. כידוע, המוות של ישוע היה אלים, בלתי צודק ומדמם, כמו חורבן ירושלים. הקינה, אם כן, על מחיר נוראי זה של אלימות - יכולה להיקרא כקינה על העיר וגם על האדם...
ואכן בוחרת הכנסייה להקריא מדי שנה, בשבוע הקדוש, וספיציפית - ביום שישי הגדול של צליבת ישוע – קטע ממגילת איכה.
את אוירת הקינה אפשר לשמוע היטב בלחן ובקולו של איש הדת הקופטי, הקורא את המגילה כולה במהלך טקס יום שישי הגדול בכנסייה הקופטית. להלן גירסה של קריאת מגילת איכה בתפילת הקופטים - באנגלית:
והיכן נקרא משפט ממגילת איכה ברחוב הוויה דולורוזה בירושלים? הנה:
מאחר וישוע הנושא את צלבו עד מוות, הוא זה הנושא את המכאוב האולטימטיבי, הרי שחמשת הפרקים המזעזעים והכואבים של מגילת איכה, משקפים את מכאוביו. והנה פסוק יב מהפרק הראשון של המגילה:
לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ, הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי
את גרסתו הלטינית של משפט זה תמצאו חקוק על משקוף ברחוב הוויה דולורוזה בירושלים.
המיקום המדויק: עשרים מטרים אחרי קשת אקה הומו, מעל הכניסה לחלל פנימי השייך למנזר האחיות ציון, בו רואים את הקשת הקטנה הסמוכה לקשת 'אקה הומו'.
קשה לפספס את הכיתוב, אלא שלא כל אחד קורא לטינית כדי להבין את התוכן:
o vos omnes qui transitis per viam adtendite et videte si est dolor sicut dolor meus
הנה צילום הכתובת ברחוב הויה דולורוזה בעיר העתיקה, ובצידה תרגום המילים הלטיניות לעברית המקראית:
משפט זה הולחן למזמור נוגה, והוא ידוע בכנסיות המערב בשם O Vos Omnes.
הוא מושר בימי האבל של השבוע הקדוש הנקראים 'חושך' (Tenebrae).
האזינו ללחן הכבד, הנוגה, בביצוע מקהלת קינגס קולג':
את ההסבר הזה אחתום במילים של פאולוס על בית המקדש החדש, זה שקם על חורבות ירושלים וחורבות ייסוריו של הגואל (האגרת הראשונה אל הקורינתיים פרק ג):
הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם?
17 אִם יַשְׁחִית אִישׁ אֶת הֵיכַל אֱלֹהִים, אֱלֹהִים יַשְׁחִית אוֹתוֹ; כִּי הֵיכַל הָאֱלֹהִים קָדוֹשׁ, וְאַתֶּם הֵיכָלוֹ.
- במילים אלה אפתח את דברי בערב תשעה באב הקרוב.
הנה טופס הרישום:
אחרון חביב.
פירסמתי בפייסבוק משהו, שזכה למאות תגובות. אני מעלה את הפרסום כאן, לטובת אלו שאינם נמצאים בפייסבוק.
אידיש מיידעל, עלמה יהודיה, אמא שלי - במלאת 74 שנים לפיצוץ מלון המלך דוד.
השבוע (22-7-2020), ראיתי להפתעתי מודעה בעיתון, המסודרת כמו מודעת אבל:
מודעת אבל ל- 91 יהודים, ערבים ונוצרים - ההרוגים בפיצוץ לפני 74 שנים. אני תוהה מיהן המשפחות הממנות מודעה זו בשנת 2020...
בכל אופן, הנה פרספקטיבה אישית לאותו פיצוץ: בתוך תקופת הקורונה, אחותי החרוצה נאוה, איתרה במגירה נידחת גזיר עיתון מאותו אירוע, ומאותה השנה, 1946.
אמי חייתה בשכונת רחביה, עבדה בקינג דייויד אצל הנציב מספר שנים כקצרנית, והנה כאשר עברה לאמריקה, ימים ספורים לאחר הפיצוץ, התראיינה שם לעיתון יהודי בשפת היידיש.
כעת, במלאת 74 שנים לפיצוץ, ובעוד ימים ספורים - מאה שנים להולדתה של היידישע מיידעל, אמי, עליזה וירץ (לימים ורבלובסקי) - לפניכם תרגום הכתבה. אני חייבת תודה עצומה לדר' בלהה רובינשטיין, חוקרת ספרות ומתרגמת ספרות מיידיש לעברית, אשר בנדיבותה ובמקצועיותה תרגמה עבורי את הטקסט, למרות שהוא די מהוה וקרוע.
אז הנה לשון המאמר, בתרגומה של דר' בלהה רובינשטיין: -------------------------------- ------------------------------------
צעירה יהודייה, שהגיעה זה עתה מארץ ישראל,
אומרת שה"ארגון" הזהיר מראש את השלטונות לפני הפיצוץ במלון המלך דויד.
"שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל הוזהרו לפני הפעלת הפצצות במלון המלך דויד" – סיפרה השחיינית הארץ ישראלית הידועה עליזה ווירץ.
העלמה ווירץ, אחת הספורטאיות החשובות בארץ ישראל, ומורה בגימנסיה הריאלית בחיפה, הייתה בירושלים כשהפיצוץ הרס חלק ממלון המלך דויד. לדבריה, פיצוץ נואל זה גרם צער רב ביישוב היהודי בארץ ישראל. בירושלים יודעים שהרבה אנשים חפים מפשע שנהרגו בקטסטרופה הזו היו יכולים להינצל.
"אילו המזכיר הקולוניאלי הראשי של שלטונות המנדט הבריטי , ג'ון שו, היה מתייחס ברצינות לאזהרה, הטרגדיה לא הייתה כל כך נוראה," הצהירה העלמה ווירץ. הספורטאית הארץ ישראלית הידועה מתנגדת ל"טרור" ולמעשים האחרים של הארגון הצבאי הלאומי. עם זאת, היא מצהירה כי יש אמת מוחלטת בטענה שהאדמיניסטרציה הבריטית הוזהרה כמה פעמים לפני הפיצוץ, אבל סר ג'ון שו לא התייחס ברצינות לאזהרות. לדבריה, שלטונות המנדט רוצים כעת להסתיר אמת זאת.
הנה, זה מה שהעלמה ווירץ מספרת: "זמן-מה לפני הפיצוץ קלטה עובדת במרכזיית הטלפונים של המלון את האזהרה. היא מיהרה למסור את תוכנה לסר ג'ון שו, אבל הוא הניד בביטול את ידו וטען שזה לא רציני. הוא גם הורה לכולם לא להיבהל, ולהמשיך לעבוד.
אחר כך הגיעה אזהרה שנייה, מלווה בפיצוץ קטן שאירע בכניסה למלון המלך דויד. אנשים שהיו במלון מיהרו לצאת מהבניין בכוונה לברוח ממנו. אבל סר ג'ון ציווה על החיילים לנעול את הבניין ולא לאפשר לאיש להיכנס אליו או לצאת ממנו. זה היה הדבר הגרוע ביותר שאפשר לעשות. אילו היו מאפשרים לאנשים לצאת, רבים היו ניצלים. אין ספק שסגירת הבניין הגבירה את הטרגדיה. כל ירושלים יודעת את העובדות, אף שהשלטונות הבריטיים לא מוכנים להודות בהן. לכל הדעות, סר ג'ון נהג בפזיזות ובקלות דעת. מעניין לציין שהמרכזנית היהודייה שקיבלה את האזהרה הראשונה ניצלה, כי לא צייתה לדרישת סר ג'ון ויצא אל הרחוב. אבל מרכזנית אחרת, העלמה רוסו, שנשארה ליד הטלפון, נהרגה.
העלמה ווירץ מספרת שהרוחות סוערות ביישוב היהודי. קשה לדעת מהו יחס היישוב לפעולות אחרות של הארגון, אף שרבים מצדדים בהתלהבות בכל מיני צורות של מאבק. האורחת חושבת שרוב היישוב מתנגד בתוקף למעשה האחרון, בגלל התוצאה הטראגית של ההתנקשות חסרת הטעם על מלון המלך דויד.
העלמה ווירץ תיארה כמה עובדות הנוגעות לאירועים האחרונים בארץ ישראל: לדבריה, כמה מלוחמי ההגנה נהרגו בפיצוץ הגשר על מעברי הירדן, ובפעולה נגד המפעלים האנגליים בחיפה נהרגו רבים מלוחמי הארגון. מספר ההרוגים אינו ידוע.
"נורא לדבר על כך, אבל יש הורים שאינם יודעים שילדיהם כבר אינם בחיים", אמרה העלמה ווירץ.
עליזה ווירץ הייתה בירושלים בזמן שאנשי הסוכנות נאסרו. היא אומרת שבמשך שלושה ימים הציבור לא ידע בוודאות מה קורה. כוחות הכיבוש הבריטי מקפידים על סודיות, ומסרבים לגלות את האמת. בשעת בוקר מוקדמת של יום השבת העבירו את האסירים, אבל זה לא נמסר ברדיו או בעיתונות. הציבור היהודי לא ידע דבר.
עליזה ווירץ היא ילידת מינכן, גרמניה. היא באה לארץ ישראל בשנת 1933. היא שחיינית ידועה, שזכתה פעמיים באות הצטיינות על הישגיה בשחייה שחצתה את ים כינרת.
היא טסה מארץ ישראל לאמריקה ב-25 ליולי [הדף קרוע], נסעה מכאן לבוסטון [הדף קרוע] באוניברסיטה בבוסטון.
------------------------------------------------------------------
גזיר העיתון קרוע ומסתיים כאן.
יהי זכרם ברוך ׁ
* בתמונה מקסימה זו של אמי, עליזה וירץ (אשר צולמה כדי לגייס כספים לטובת ההסתדרות),
מצולם גם יפתח זייד, בנו של אלכסנדר זייד.