אכתוב כאן דברים שהם גם אישיים וגם מידעיים. כי כך זה אצלי: הדעת והלב התערבבו אצלי ביום שנולדתי. ומה שאני לומדת ומלמדת שהוא תחום הדעת - לרוב נקשר גם לרגש. האם יש תחום של מדעי הרוח שמאפשר הפרדה בין שניהם? היטב אני יודעת שהמדע אמור להיות מחוסן בפני רגשות, אבל לא על מחקר אני מדברת. אני מדברת על הזכות לחוות דעת מבלי להיות מנותקים מרגש. וכך היו ימי הסמינר האחרונים.
בכל אופן, חזרתי משני סמינרים קצרים שערכתי בירושלים. איזה מזל היה לי. מצאתי את עצמי מוקפת באנשים סקרנים, נוכחת בסיטואציות ייחודיות ומבקרת מקומות מדהימים.
וכל זה, פה, כאן, עכשיו.
לא נסעתי לארץ רחוקה, לא עברתי דרך נמל תעופה, ולא רכשתי שום ויזה. פשוט עליתי לירושלים ובמשך שלושה ימים חוויתי חיבור של אנשים ונופים. שוחחתי על היסטוריה ותרבות, אמונה ואומנות, מוסיקה ופולחן עם 60 ישראלים שגם הם כך נדמה לי, לא הפרידו בין דעת ולב.
הסמינר הראשון עסק בשאלת קדושתה של ירושלים.
לפני שנים רבות כתב אבי, פרופ' ורבלובסקי, מאמר מכונן על "קדושת ירושלים לשלוש הדתות". למרות שנכתבה גרסה פופולרית של המאמר לחלוקה לכל מאן דבעי (ברוסית, איטלקית, צרפתית, גרמנית, איטלקית, אנגלית, עברית ויפנית...ומי יודע איזה עוד שפות) - התיזה הבסיסית היא ביסודה אקדמית:
קדושת ירושלים הנוצרית היא חוויה "מוזאלית" (כביקור במוזאון, "סיור שורשים"), והחוויה היהודית היא ביסודה במונחים של הווה ועתיד.
מבלי להכנס לדיון ארוך, הפעם אסתפק באמירות כלליות: הנוצרי הממוצע (אני סולדת מהביטוי "אדם ממוצע" ובכל זאת) רוצה לראות היכן פעל הגואל בעולם של בשר ודם, בגאוגרפיה שאיננה שמיימית ובמציאות אנושית. המקומות הקדושים שאותם מבקר הנוצרי - מרתקים ומרגשים אותו, אולם אינם יוצרים משיכה ורצון (או אפילו התלבטות) להגשים קיום אישי, פיסי ורוחני, דווקא פה, על פני הארץ הזו.
היהודי, גם אם מתגורר ברווחה בגולה וגם אם אינו רוצה לעלות ל"ארץ-ישראל", ישאל את עצמו וייתן דין וחשבון לגבי החיים במרחב הזה. החשיבות של דוד המלך ושאר האבות אינה נעוצה באתרים בהם הם חיו, פעלו ומתו, אלא בסוגיית ההמשכיות של עם וארץ.
גם יהודי שאינו ציוני, מוצא עצמו מתווכח לגבי הקשר לארץ ישראל. "השילוש הקדוש" היהודי: עם - תורה - ארץ, נמצא שם בשיח היהודי- עם או בלי שירצה. היהודי נדרש לענות מדוע כן, או לא בוחר להתייחס לארץ זו במונחים של הווה ועתיד.
הנוצרים "פטורים" משאלה שכזאת:
בשום חתונה נוצרית לא אומרים "אם אשכחך ירושלים...". ואין פסחא בה אומרים הנוצרים "בשנה הבאה בירושלים הבנויה".
האם בשל כך עדיפה ועליונה היהדות על הנצרות? או ההיפך? זו ממש איננה השאלה שלי. אותי מעניין האדם שמגיע לארץ זו ומתרגש. אבל כל אחד מתרגש אחרת. כל אהבה היא שונה. גם האהבה לארץ.
את הרצאתי על מושג הקדושה של ירושלים העברתי בחשיכה, על גג האכסניה המרונית, כאשר אורות מסגדיה, כנסיותיה ובתי הכנסת של ירושלים נצצו מכל עבר.
למחרת עם הזריחה, הקראתי את אחד הפרקים המרגשים ביותר מספרה של סלמה לגרלף - "ירושלים" (אשר זיכה אותה בפרס נובל): "חומות של זהב ושערים מבדולח".
בפרק סוחט דמעות זה, מגלה בירגר לרסון, איכר שוודי שעלה לארץ הקודש, שירושלים אינה עשויה זהב וששעריה אינם עשויים מבדולח. סלמה לגרלף הפליאה לשזור את תיאורי "ספר ההתגלות" (חזון יוחנן, האפוקליפסה) בתאור ציפיותיו של האיכר המסכן. ירושלים של מעלה שונה מאד מירושלים של מטה. מי שאינו יכול לסבול את הרפש של המציאות - לא יוכל לאהוב באמת את ירושלים של מטה.
מה הסיכוי שפטריארך ארץ הקודש יפתח את הדלת,
ימצא סמינר וישוחח עם האנשים כאילו דבר יום ביומו?
בלילה לפני הלינה אכסניה המרונית, יצאנו לצפות בסגירת דלתות כנסיית הקבר ע"י המוסלמים (סטטוס קוו היסטורי). בבוקר יצאנו להתפעל מהקתדרלה הלטינית של ירושלים - זו שמעליה מתנוסס דגל הוותיקן.
יד המקרה.. הפטריאך בכבודו ובעצמו נכנס באופן מקרי לכנסייה לבדוק איזה עניין טכני שקשור לעוגב. כמה שמחתי שהבאתי לו משהו שתכננתי להשאיר אצל מזכירו: הבאתי את הספרון שכתבתי לאחרונה עבור משרד החוץ:
"עולם הנצרות לדיפלומט הישראלי".
הסמינר השני הוקדש לחג האורתודוכסי של "תרדמת מרים". האיקונה של הבתולה הועברה בתהלוכה לילית לכנסיית קבר מרים בגת שמנים. התעוררנו ב4:30 בבוקר, וב 5:00 כבר הלכנו עם מאות רבות של נזירים, כהני דת, נזירות ומאמינים אוחזי נרות וצמחים למיניהם. חשכת הלילה הוארה בהדרגה באור הבוקר כאשר יצאנו משער האריות וירדנו לנחל הקדרון בו נמצא קברה של אם האלוהים.
אלהים יודע מדוע רצו יהודים -ישראלים להירשם לסמינר שנקרא בשם שכזה ("תרדמתה של אם האלוהים"). אבל בודאות נפרדו כולם מהסמינר- מסופקים, ספוגי חוויות וידע.
אני מדריכה ומלמדת את עולם הנצרות מזה 30 שנים. הייתי בכל המקומות הללו כמה פעמים בחיי. אז איך מסבירים את התחושה של התרגשות כמו פעם ראשונה?
אנשים ונופים עשו זאת. אני בת מזל.
תודה לנזירות הלבנוניות, אחות ז'אן ואחות סעידה, תודה לכהן הדת אנטואן ותודה מיוחדת לאבונא סובחי מאחול, אשר מסייע תמיד והפעם עזר לי לתאם את הבאת הקבוצות לאכסניה המרונית.
לא עניין של מה בכך לישראלי - לישון תחת דגל לבנון.
אבל ההרצאה על הכנסייה המרונית, על הפטריארך המרוני ערידה (שנות השלושים של המאה העשרים) שעזר להעביר יהודים דרך שטח לבנון מאירופה הנאצית, ובכלל - השהות במתחם המקסים והצנוע הזה - הייתה חוויה של דעת ורגש.
אגב, המיקום המדהים של האכסניה במקום שקט ורגוע בעיר העתיקה- הוא סיבה מעולה לבחור במקום ע"פ כל מלונותיה של העיר החדשה. אני ממליצה לתאם שם לינה - גם לבוא להרחבת הדעת, וגם לבוא ולהתרגש.
ולמי שעד עתה לא היה לו זמן לקרוא את התכנית המדהימה של ההתמחות בנצרות (באנגלית, בזום) באוקטובר - קבלו:
https://www.ybz.org.il/.../Christianityfull_ENG_2021.pdf
והעבירו לחברים בארץ ובעולם. זו תכנית שכבר נרשמו אליה קתולים, אוונגלים ויהודים מארה"ב! מתנה מגניבה לאנשים שהנושא הזה מסקרן אותם ורוצים לשמוע ולהעמיק בעולם הנצרות עם מומחים בקנ"מ בינלאומי.
