היא נולדה אדית שטיין
ובחרה להקרא: תרזה בנדיקטה של הצלב
1891 – 1942
בעוד ימים ספורים יהיה ה"יארצייט" של אדית שטיין. 9 באוגוסט. כמי שזכתה לקדושה - שמה יוזכר בכל המנזרים הכרמליטיים בעולם, בכנסיות קתוליות בכלל ובכנסיות אירופה במיוחד, משום ששם היא נקראת לא רק "קדושה ומרטירית" אלה גם - "פטרונית של אירופה"!
יחד עם חברותי הכרמליטיות, איתן יש לי חברות עמוקה ומשמעותית, ה-9 באוגוסט הוא יום של התבוננות עמוקה בזהויות שלנו - הקולקטיביות וגם הפרטיות.
הקשר שלי עם אדית שטיין
אין שום קשר משפחתי ביני ובין אדית שטיין! עד שלא הגעתי להדריך בכרמל אפילו לא ידעתי מי הייתה. את הסיפור שלה למדתי בזכות הכנסייה הקתולית 'סטלה מאריס', שם הדרכתי וסיפרתי את סיפורה מול לוח השיש שעליו צלב, מגן דוד והשם שלה. אהבתי את הדמות שלה, נדהמתי מהסיפור שלה. לימים למדתי ממנה משהו עצום אשר אני שואפת ליישם בחיי. משהו שאינו קשור, לא ליהדות ולא לנצרות, אלא קשור למידת הענווה. על כך בהמשך.
תולדותיה של משפחה יהודית
זיגפריד ואוגוסטה שטיין, עברו לעיר הגדולה ברסלאוו בשנת 1890. בת הזקונים, אדית, נולדה בברסלאוו (דרום מערב פולין) ביום כיפור בשנת 1891, ויחד עם ששת אחיה ואחיותיה (היו עוד ארבעה אחים ואחיות שמתו בגילאי 1 - 3) התייתמו מאביהם ב 1893.
בספרה "חיים במשפחה יהודית", מתארת אדית את חיי היום יום של אמה האלמנה, לבושת השחורים, המנהלת את העסק של בעלה המנוח, מגדלת 7 ילדים ושומרת על חיוניות ועשייה נמרצת. בניגוד לדור הקודם, זכו ילדיה לחינוך. אדית הייתה השיא של הישגיות לימודית: כתלמידה מצטיינת המשיכה ללימודים אקדמיים ובגיל 25 כבר הייתה עם דוקטורט בפילוסופיה. ברסלאוו, כיום Wrocław בפולין, עיר שעברה מיד ליד, הייתה גרמנית באופיה ובלשונה בימים ההם. ברסלאוו הייתה עיר של השכלה ותרבות, והיה בה גם מוסד יהודי לרבנות בעל שם. אדית בחרה לימודים גבוהים במיוחד: באותה תקופה הפילוסופיה הייתה תחת הקסם הגדול של הזרם הפנומנולוגי, ואחרי שסיימה בהצטיינות את הלימודים באוניברסיטה בברסלאוו המשיכה לגטינגן ושם סיימה בהצטיינות יתרה דוקטורט אצל אחד מגדולי התחום: הפילוסוף אדמונד הוסרל. היא הייתה לו לאסיסטנטית ולימים פירסמה מאמרים, תרגומים וספרים. שתי מגבלות מובנות עיכבו את התפתחותה האקדמית:
אדית נולדה אישה, וגרוע מכך: יהודיה.
"איפה טעיתי?" - הבת המוצלחת נטבלת לנצרות
הרבה נכתב על אדית שטיין, ואפילו הערך בויקיפדיה בעברית הוא הגון ואינפורמטיבי. מה שאינו מופיע, הוא הסיפור האישי של האלמנה אוגוסטה, האמא של אדית. זאת אשר החזיקה את הבית ואת העסק אך גם הקפידה לשבת שקועה בספר התפילות בעזרת הנשים שבבית הכנסת, לקרוא יום יום בתהילים (גם בגרמנית!) ולשמור על בית יהודי כשר. היא לא דמיינה את מה שיקרה בשנת 1922, כאשר התבשר לה שאדית, בת הזקונים שלה, נטבלה לנצרות.
אין ספק ששאלה את עצמה "היכן טעיתי".
פעם נוספת עלתה השאלה בחריפות יתרה ב-1933, כאשר על רקע עליית הנאציזם ואנטישמיות גואה, התבשרה אוגוסטה שבתה בחרה להפוך לנזירה במנזר.
אדית שטיין בילתה ימים ולילות בין ספרים, מאז ילדותה. ספרים מכל הסוגים. ביום מן הימים, לאחר שסיימה את הדוקטורט שלה, נתקלה באוטוביוגרפיה "חיי תרזה" מהמאה ה-16 שכתבה הנזירה תרזה מאבילה. תרזה מאבילה לא הייתה 'עוד' נזירה, אלא אישיות מונומנטלית, אשר השפיעה על כל הסובבים אותה: על נזירות שיחד עימה עזבו מנזר כדי לחיות את הדרך החדשה שהתוותה תרזה (ענף שנקרא "כרמליטיות יחפניות"), על יוחנן של הצלב - הנזיר שהושפע ממנה באופן עמוק ויצר בעצמו ענף מחודש של המסדר הכרמלי, על הבישופים וראשי הכנסייה בזמנה. היא השפיעה במרחק הזמן - 400 שנים מאוחר יותר - על אדית שטיין. תרזה מאבילה הוכרזה כקדושה שנים ספורות אחרי מותה ולימים זכתה לתואר שהיה שמור לגברים בלבד: "דוקטור של הכנסייה". המילים בספרה של תרזה מאבילה היכו באדית, ואחרי שנים של הגדרה עצמית כאתיאיסטית - היא בחרה בדרך האמונה, בחרה להצטרף לאמונה בישוע - בגרסה הקתולית. מאותו רגע של בחירה בדרך האמונה - ביקשה להצטרף למסדר של תרזה מאבילה - המסדר הכרמלי. עברו כמה שנים עד שזה קרה, אך בינתיים בחרה לעצמה שם חדש - תרזה המבורכת מן הצלב!
ימין: אנדרטה בקולון שבגרמניה מוקדשת לאדית שטיין. מרכז ושמאל: טבלאות שיש בכנסיית סטלה מאריס. טבלה אחת מוקדשת לאדית שטיין: ידיה הנשלחות אל הצלב מעל הטלאי הצהוב בצורת מגן דוד והספר "חיי תרזה". טבלת שיש אחרת מוקדשת לקדושה הכרמליטית תרזה מאבילה. המצודה המתוארת היא כשם ספרה: המצודה הפנימית.
מודעת ליהדותה, בחרה לקבל עליה את הדת הנוצרית בתאריכים "יהודיים" מחייו של ישוע:
אדית בחרה להיטבל לנצרות ב-1 בינואר, התאריך בו נכנס ישוע בברית אברהם אבינו (ברית המילה של ישוע).
את סקרמנט הקונפירמציו (אישור של קבלתה את הנצרות)בחרה לעשות ב-2 בפברואר - התאריך בו הובא ישוע לבית המקדש ל'פדיון הבן' (לוקאס פרק ב').
דווקא לתאריך המוקדש לה בלוח השנה הכנסייתי - 9 באוגוסט - אין שום הקשר יהודי.
היא אמנם לא בחרה את התאריך ליום מותה: 9 באוגוסט הוא היום בו נשרפה באושוויץ, לאחר שהוצאה מהמנזר שלה משום שהייתה יהודיה.
האם אפשר להיות יהודיה ונוצריה גם יחד?
עבור נוצרים התשובה לשאלה האם אפשר להיות יהודיה ונוצריה גם יחד איננה כה טעונה וקונפליקטואלית. בשפה של פאולוס, השליח לגויים, יענו הרבה נוצרים ש-
הם ישראל שברוח ומכאן הזדהותם עם היהדות והיהודים. לא אחת אמר לי נוצרי כזה או אחר: "אני יהודי - לא בבשר, אבל בנשמה, באהבה לעם ישראל ובהזדהות עם ישוע, מרים והשליחים".
כמובן שלא כל נוצרי מתלהב מזיקה לזהות יהודית, אבל יש בהחלט גם כאלה. עבור יהודים שנטבלו לנצרות (כמו האח דניאל, הקרינדל לוסטיזה, אחות פאולה ואחרים) זה היה ברור יותר: הם מצאו את הזהות הכפולה הזאת כאינטגרציה ולא כסכיזופרניה.
אבל הסיפור של אדית שטיין / תרזה המבורכת מן הצלב הוא מורכב עוד יותר. סוגיית האינטגרציה של יהודי ונוצרי יחדיו בהקשר לשואה, העלתה סערות מתהומות ליבם של יהודים, בעיקר אלה ששרדו את השואה.
אדית שטיין ראתה את עצמה כמי שצועדת עם ישוע, וכאשר נכנסו הנאצים למנזרים להוציא מהם "נזירים בעלי דם יהודי" - ביטאה את הזדהותה כמי שצועדת כמו ישוע היהודי אל הצלב!
היא נשרפה באושוויץ כיהודיה, אך הכנסייה כינתה את מה שהתרחש- מרטירדום, כלומר: קידוש השם. מרטיר הוא מי שבוחר את המוות על פני אלטרנטיבה של התכחשות לאמונתו.
הרבה מילים קשות נאמרו מהצד היהודי כאשר הוכרזה כקדושה וכמרטירית של הכנסייה:
"דמה של אדית שטיין הוא על ידיים נוצריות אשר כעת רוחצות בנקיון כפיהם" והכנסייה נוהגת
כמו במשפט "הרצחת וגם ירשת?"
"הכנסייה מבקשת להפוך עצמה לקרבן, אבל הקרבן הועלה למוקד בגלל יהדותו ולא בגלל נצרותו!"
ובאופן כללי עלתה טענה נוספת נגד המושג "מרטיר" בהקשר הנוצרי:
"אלהים לא ביקש קרבנות אדם במהלך זה של השמדת העם היהודי, והשואה איננה קטגוריה דתית של הוכחת מסירות נפש עבור אמונה. לא הייתה הליכה מרצון למוות (כמו נניח הרוגי מלכות) ןלא הייתה בחירה בסגה של רצח העם היהודי".
האיקונות הללו מראות את תפיסת הכנסייה - האינטגרציה של קדושה יהודיה - נוצריה:
במרכז העיגול הכחול, בתוך חפץ בצורת מגן דוד - נמצא "רֶלִיק" של אדית שטיין. צילמתי את התמונה בקתדרלה בשפאייר, שם נטבלה לנצרות. בחדר הרֶלִיקִים של הקדושים המקומיים- נמצאת גם אדית שטיין- במגן דוד!
הייתה תקופה שבה נפתח הפצע במלוא חריפותו כאשר רצו נזירות כרמליות (המסדר אליו נכנסה אדית שטיין) להקים מנזר באושוויץ. התקוממותם של ארגונים יהודיים מכל העולם מנעה את היוזמה. אבל בוותיקן הוקדשה גומחה לקדושה, ובה הונח הפסל הזה, בו אדית שטיין מחזיקה צלב, כתר קוצים וספר תורה עליו כתוב בעברית "שמע ישראל":
כאשר הוסר הלוט, הפסל עורר תדהמה בקרב הנוכחים במעמד. גם נוצרים.
מדוע הכותרת "דודה אדית"?
שנים אחרי שהכרתי, נקשרתי ולימדתי את הסיפור שלה, הזדמן לי להדריך זוג יהודים מבוגרים מקליפורניה, תורמים לארגון בישראל. הדרכות כאלה היו לי "השלמת הכנסה" בתחילת דרכי כמרצה. תוך כדי נסיעה ושיחות אישיות המזדמנות בין מדריך ותיירים, ספרתי על היותי מרצה לנצרות וכמה מקצוע זה הוא מאתגר וטעון בגלל ההקשר היהודי.
"יש לך דוגמה?" שאלו התיירים, ועניתי- "סיפורה של אדית שטיין". ציפיתי שישאלו מי היא אותה דמות, אך התייר המבוגר נדהם, השתתק לרגע ואז אמר: "דודה אדית".
מה הסיכויים שדווקא אני אדריך את ארני ביברשטיין, תייר מקליפורניה, שהוא גם אחיינה של אדית שטיין?
אחרי חודש קבלתי בדואר חבילה עם ספר שכתבה אחותו של ארני על דודתם:
Aunt Edith- The Jewish Heritage of a Catholic Saint
צילום של המפגש של המשפחה עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני שערך את ההקדשה ועוד.
איזו מתנה מעניקים לאפיפיור שמקדש את הדודה שלכם?
האפיפיור הפולני בחר לקדש את היהודיה הגרמנית (מבחינתו פולנית?) בשני המהלכים המקובלים:
בשנת 1987 הוא הכריז עליה כ"מבורכת" - "Beata" - השלב המקדים להקדשה מלאה.
בשנת 1998 הוא הכריז עליה כקדושה - "Sancta". לימים הכריז עליה כ "פטרונית של אירופה" (יחד עם הקדושות בריגיטה משוודיה וקתרינה מסיינה).
המשפחה היהודית של אדית שטיין הוזמנה לשני האירועים. גם התיירים שלי מקליפורניה... במפגש אישי לקראת הטקס, הגישה המשפחה מתנה לאפיפיור:
איור של בית הכנסת בברסלאוו בו נהגה אוגוסטה שטיין להתפלל. בית הכנסת הנקרא Neue Synagoge (נבנה ב-1872) אשר עלה בלהבות של ליל הבדולח, ב- 1938.
מתחת לאיור היה הציטוט מהיומן של אדית שטיין "כיצד הגעתי לכרמל בקולון":
"במשך שבועות חפשתי במוחי ללא לאות דרכים לפעול עבור היהודים. לבסוף החלטתי לבקש מהאב הקדוש (האפיפיור) שינסח אנציקליקה (מסר פומבי) ואכן כתבתי בקשתי זו במכתב.
זמן מה לאחר מכן קבלתי בכתב את ברכתו האישית אלי ולבני משפחתי. מלבד זאת - מאום"
הכוונה הטובה לצד הפער הבלתי נתפס בהבנה.
מרוב עניין בדמותה של אדית שטיין, נסעתי בעקבותיה לשפאיר, המקום בו נטבלה, ולקולון, המנזר אליו נכנסה. (אני עוד צריכה להשלים את ברסלאו ואת אכט- המנזר בהולנד אשר אליו הועברה במטרה להציל אותה מהנאציזם בגרמניה ולבסוף ממנו נלקחה לאושוויץ).
התכתבתי עם אם המנזר בקולון, והגעתי לפגישה במועד שקבענו. הכל היה מוזר, על גבול האבסורד: לאם המנזר קראו 'שפחה', האם אנקילה (ancila בלטינית - שפחה, והכוונה לתשובה שנתנה מרים למלאך: "הנני שפחת ה'").
המנזר אינו דומה למנזר שהיה ואפילו איננו באותו מקום - כי המנזר שבו חייתה אדית/תרזה - הופצץ ונמחק בעת המלחמה. על קירות בטון מודרני היו תלויות מספר יצירות אמנות בנוסח ימי הביניים
בסופו של המפגש העניקה לי האם אנקילה מתנות: קובץ גלויות - תמונות של אדית שטיין, ו - רֶלִיק (שריד מקודש) של אדית שטיין - תרזה המבורכת מן הצלב!!!
איזה שריד יש ממי שנשרפה עם עוד אלפי יהודים באותו הכבשן???
התשובה - כמובן שאין שריד מהגוף שלה, אבל יש
פיסה זעירה משמלת הכלולות הלבנה שלבשה בעת שהוקדשה כנזירה במנזר בקולון. הפיסה נמצאת בתוך תליון אליפטי, כאשר בצד האחד - תמונתה של אדית שטיין כנזירה ובצד השני - רואים את הפיסה הזעירה של הבד הלבן.
מה חשבה האם אנקילה כשנתנה לי, היהודיה, את השריד היחידי שנגע בגופה של בת עמי שהתנצרה ונשרפה באושוויץ?
כמובן שלא היה לה מושג שרֶלִיק הוא עולם שלם של משמעות שליהודים אין חלק בו.
היא לגמרי חשבה שאני אתרגש, אחזיק פיזית את הרליק ורגשית את החוויה של אינטגרציה בין יהדות לנצרות. היא פעלה מתוך השיא של כוונה טובה, ואני -
אני תהיתי מה לעשות עם הפער הבלתי נתפס בהבנה.
זה התליון עם הרליק שקיבלתי מהאם אנקילה. צילמתי אותו על רקע גלויה של טקס הכניסה של אדית בכניסתה למנזר.
מה למדתי מאדית שטיין
מלבד לספר את הסיפור המדהים של אדית שטיין, ולהגיע עם קבוצות מדי פעם לשפאייר וקולון (בזכות סמינרים שיזמו וארגנו "קשרי תרבות תבל" ובזכות הקולגות לסמינרים- פרופ' אפי שהם שטיינר ונורית גוטהלף), למדתי ממנה תרגיל חשוב בענווה.
אדית שטיין נטלה על עצמה פרוייקט אינטלקטואלי עמוק:
תרגום כתבי הפילוסוף תומאס אקווינאס מלטינית לגרמנית. כשנשאלה על מלאכתו של המתרגם (שצריך מלכתחילה להיות אנטלקטואל אדיר כדי להבין את כתביו של אקווינאס) - ענתה:
"המתרגם צריך להיות כזכוכית שקופה:
לתת לאור לעבור מבלי להשאיר את הכתמים של החותם העצמי".
לקחתי את המסר הזה כאידאל שאני צריכה לשאוף אליו כמרצה וכמדריכה.
לומר זאת אחרת, במילים שרלוונטיות לאלה העוסקים בהדרכות או שאר ענייני הציבור: להעביר מסר כאור דרך זכוכית שקופה פירושו להיות בלי אגו. לוותר על הצבעוניות של ה"אני". אם מצליחים לוותר על ה"אני" - אז אולי זה סוג של מרטירדום ועל כך ראוי קדושה...
כדאי לצפות בהקלטה https://katzr.net/5c2fc9 (עם כמה נפילות באמצע - לא נורא) ששודרה אצל אורן נהרי בטלויזיה.
למרות הקורונה (דווקא לקראת סגר אפשרי בתקופת החגים), ולאחר 4 סמינרים קודמים מאד מוצלחים, אני ממליצה ומזמינה להירשם לסמינר שלי עם פרופ' עוזי ליבנר במלון הצליינים היפהפה- מגדלה. הרשמה:
