במהלך שנים של הוראה על ההיסטוריה של הנצרות, הזדמן לי להרצות על הקשר בין הכנסייה והמלוכה באירופה. החל מכלוֹבִיס הראשון (488 לספירה) המלך המרובינגי הראשון שנטבל לנצרות, דרך קרל הגדול (שנת 800), נפוליון (1804, דוגמה פחות טובה לקשר מלוכה – כנסייה...) ועד אליזבת השנייה (1953).
נהגתי להראות קטעי וידאו מטקס ההכתרה של מלכת אנגליה בכנסייה האנגליקנית והייתי אומרת בחיוך: "תיבדל לחיים ארוכים המלכה אליזבת השניה, אלא שקשה לי להמתין עוד לטקס הבא"...
מדוע קשה להמתין? כי לאחר שלימדתי עליו לא מעט, נמלאתי ציפייה לחזות בבואו של החפץ המסוים שבלעדיו אין הכתרה. ואין הכוונה לכתר, או לשרביט. בטקס ההכתרה באנגליה יש משהו נדיר ויחיד במינו. המלך צ'רלס, כקודמיו במשך מאות שנים, יזכה בכתר לראשו, אך לא פחות חשוב, ולמרות שפחות נוצץ – הוא יזכה במושב אבן מיוחד לישבנו...
שני כסאות במעמד ההכתרה: הכסא הכהה עם מסעד מחודד הוא הכסא של אבן סקון.
מה המיוחד במושב זה מלבד שהוא עשוי באופן מפתיע מאבן? שהחפץ הוא "משלנו"! אבן מארץ הקודש, אבן מתקופת התנ"ך... ודווקא האבן הזו תעניק את הגושפנקא הראויה למונרך חדש באנגליה.
אבן סקון Scone (מבוטא: skoon)
העיתון הבריטי "טלגרף", פירסם לאחרונה את הכותרת הבאה: "אבן סקון תחזור ללונדון לצורך הכתרתו של המלך צ'ארלס השלישי", והרחיב:
"כאשר אליזבת השנייה הוכתרה בשנת 1953 במנזר וסטמינסטר, כס המלכות שלה הוצב מעל הסמל ההיסטורי המכונה גם אבן הגורל. מקורות מאשרים כי אבן הגורל, המכונה גם אבן סקון, תועבר מטירת אדינבורו ללונדון לצורך הכתרת המלך החדש."
בעיתונות האנגלית פורסמו התמונות הבאות של העברת האבן מסקוטלנד לווסטמינסטר:
הבאת אבן סקון מסקוטלנד ללונדון בימים אלו, לקראת ההכתרה של המלך צ'רלס השלישי.
חובבי היסטוריה אנגלית ומטיילים מזדמנים בסקוטלנד, התוודעו לקיומה של אבן סקון המפורסמת, ואולי אף צפו בה מונחת בטירת אדינבורו. האבן היא סמל היסטורי למונרכיה באנגליה ובסקוטלנד, ועל כן זכתה לכינוי "אבן הגורל". במשך מאות שנים שימשה האבן בטקסי ההכתרה של מלכי סקוטלנד עד שנתפסה ונלקחה בשנת 1296, על ידי המלך אדוארד הראשון. מלך רב פעלים זה הגיע, בין היתר, לעכו ב-1271 במסגרת מסע הצלב התשיעי. הוא גם היה למלך הראשון באדמת אירופה אשר ציווה לגרש יהודים מארצו ב-1290. אבל בתולדות אנגליה הוא מפורסם בכך שהכניע את ווילס ואת סקוטלנד והפך למאחד הגדול של הממלכה. כסמל להכנעת הסקוטים, ומתוך הבנת המשמעות של אבן סקון - הוא לקח אותה ללונדון והרכיב אותה לתוך כס המלכות המוצב במנזר ווסטמינסטר.
המלך אדוארד הראשון במרכז התמונה, מורם ומתנשא מעל המלכים שהכניע: ווילס מימין וסקוטלנד משמאל
מאז ימי אדוארד הראשון, שהתה האבן בלונדון מאות שנים, עד סוף המאה ה - 20. מאז ימי אדוארד הראשון ועד היום - יושבים עליה הנבחרים למלוכה האנגלית בטקסי הכתרתם (כגון בהכתרתה של אליזבת ב-1953 ובטקס הקרוב, של המלך ה-40 במספר, צ'רלס השלישי).
הכסא בצד ימין שונה מהכסא בצד שמאל. הכסא הגבוה והמחודד הוא הכסא בו מושב האבן
בשיאו של הטקס הדתי, יניח הארכיבישוף מקנטרברי כתר זהב (במשקל של כ- 3 ק"ג!) על ראשו של המלך החדש. הכתר יובא ממצודת לונדון, ויחזור אליה לאחר הטקס.
לעומתו תגיע האבן ממרחק רב ביותר: האבן תעשה מסע של 500 מייל מטירת אדינבורו ללונדון! ואת אותו מרחק היא תעבור בדרכה חזרה בתום הטקס.
אז היכן ביתה ולמי שייכת אבן סקון? אדינבורו או ווסטמינסטר?
זו בדיוק השאלה.
גניבת האבן: סקוטים מבקשים להחזיר את האבן "הביתה"
אחרי מאות שנים שהאבן שוכנת בווסטמינסטר, עלתה האבן לכותרות בכל העולם בשנת 1950, שלוש שנים לפני שהנסיכה דאז, אליזבת, עלתה על כס המלכות. מעשה שהיה כך היה: קבוצה של סטודנטים סקוטים מאוניברסיטת גלזגו פרצה למנזר ווסטמינסטר וגנבה אותה. איאן המילטון (סטודנט למשפטים), הצליח להיכנס למנזר דרך דלת צדדית בשעות המוקדמות של בוקר חג המולד, וביחד עם קיי מתיסון, אלן סטיוארט וגווין ורנון, יצאו עם האבן והעבירוה במכונית פורד לסקוטלנד.
הגניבה התגלתה כמעט מיד, אולם התלמידים הצליחו להתחמק מהמשטרה במשך מספר חודשים. לבסוף נמצאה האבן במנזר מימי הביניים, בעיירה הסקוטית ארברואת', באפריל 1951.
בעקבות השערוריה, ולמרות המסורת להחזיק את האבן בווסטמינסטר הוחלט בשנת 1996, על החזרת האבן באופן רשמי לסקוטלנד ומאז היא נשמרת בטירת אדינבורו המלכותית.
(היו ששערו שמדובר בתרגיל פוליטי של מי שהיה ראש הממשלה אז, על מנת לקנות קולותיהם של בוחרים סקוטיים...).
באתר של טירת אדינבורו כתוב: "היום, זהו אחד האוצרות היקרים המוצגים בחדר הכתר, אותו מבקרים מיליוני אנשים מדי שנה. פעם נוספת תעזוב האבן את סקוטלנד להכתרה במנזר ווסטמינסטר." האתר אישר שהאבן אכן תעשה את המסע של 500 מייל ללונדון לקראת ההכתרה הראשונה מזה יותר מ-70 שנה.
אבן חול אדמדמה – אך מקורותיה של אבן סקון בארץ יהודה (ואשרי המאמין)!
ברברה טוכמן כותבת בפתח ספרה הנהדר 'התנ"ך והחרב':
"מאות שנים פנו האנגלים לארץ ישראל בחפשם את מקורותיהם כדרך שדג הסלמון שוחה בחזרה מן הים אל מקורות נהר לידתו"
ובהמשך מוסיפה:
"בתחילת העידן האנגלו סקסי, לאחר ההמרה השניה לנצרות במאה השביעית, החלה האגדה על מוצאם של האנגלים במזרח לקנות לה שליטה".
הרעיון שמתיישבים פיניקים אכלסו את חופי אנגליה, אולי כבר בימי שלמה המלך, שימח את האנגלים... כך יכלו לטעון למקור קדום כמו שיש ליוונים. מלומד בן המאה ה-17 בשם Aylett Sammes, אפילו 'הוכיח' קשר בלשני בין פניקית לוולשית...
הצורך העצמי של האנגלים לזהות את מוצאם בימי קדם ועם עולם התנ"ך היה גדול מכדי שיסתפקו במקורם הפניקי. לצורך זה גייסה המסורת האנגלית את דמותו של יוסף הרמתי מהברית החדשה, כשליח אשר ניצר את האנגלים, כמי שהיה מאבות אבותיו של המלך ארתור וכאיש אשר 'על הדרך' נשא עמו את הגביע הקדוש לאדמת אנגליה. אם לא היה די בכך - אז גם 'חרבו של דוד המלך' התגלגלה אל המלך ארתור (!) ושיא השיאים הוא נדודיה של האבן שהייתה למראשותיו של יעקב אבינו – דרך אירלנד לסקוטלנד ולבסוף לכס ההכתרה האנגלי.
אז זוהי אבן סקון : האבן ההיא, המוזכרת בספר בראשית, ואשר אלהי אברהם יצחק ויעקב, איפשר לה להיות אבן ההכתרה של המלכים בקצה העולם (של אז).
מסעה של האבן מהמזרח מתואר בספר Scotichronicon (שפירושו -הכרוניקה הסקוטית). הכרוניקה מספרת על האבות הקדמונים שהגיעו ממצרים, ובספינתם – האבן.
