אני ממליצה להאזין להרצאתי ולהספיק ולהגיע לתערוכה "על כופרים ועולי רגל" בגלריה הראל ביפו , ימים ספורים לפני שהתערוכה נסגרת!
אני מזמינה לצפות בהרצאתי על תומאס -הכופר אשר כדאי להאזין לו...:
ממסד ומחאה
למדנו מההיסטוריה שתנועות מחאה הופכות למימסד, ולאחר זמן (ולרוב לאחר הסתאבות) קמה תנועת מחאה חדשה, אשר היא בתורה מתמסדת, מסתאבת ומולידה תנועת מחאה חדשה.
ישוע בעצמו, במסריו ובהתנהגותו, מחה כנגד צווי הממסד. מדעת או שלא מדעת, הקים תנועת מחאה מול מוסדות חברתיים ודתיים בני זמנו. שלוש מאות שנים אחריו, כאשר הפכה האמונה בישוע לדת ולממסד, מהר מאד קמו אינדיבידואלים שהיו להם השגות וקמו תנועות מחאה. ככל שניסתה הכנסייה לדכא ולחנוק את האינדיבידואליזם החתרני, תמיד שבו ועלו מתהומות החברה והנפש אלו שבקשו "לטהר" ולפעול מעבר ל"טבלת האסור ומותר". חלקם נודו והושמדו וחלקם התקבלו והפכו למופת.
קחו למשל את הנזיר הראשון, אנטוניוס הגדול ממצרים, אשר במאה הרביעית יצא נגד כל הנורמות החברתיות. הוא עזב את כפר מגוריו, פיזר את רכוש המשפחה, בחר חיי ניתוק מכלל המין האנושי. הבסיס המקראי שהצדיק חיי אנרכיזם שכזה היו הדמויות של אליהו הנביא וישוע. תנועת הנזירות בעקבותיהם של אליהו, ישוע ואנטוניוס - קראה תגר על תפישות היסוד של חברה: משפחה, רכוש, ציות לשלטון.
חברה יכולה לסבול דמויות שוליים אם הן בודדות ואם אינן כריזמטיות ומושכות תלמידים. "המשוגע של הכפר" הוא דמות נוכחת בחברה של ימי הביניים.
אלא שבמהלך סוציולוגי מרתק, הסכים השלטון הנוצרי לקבל את החריגים האנרכיסטים הללו, ואפילו יצר עבור מסגרת שתתקיים לצד החברה הנורמטיבית ללא איום או חיכוך. הנזירות הפכה לממסד באמצעות המנזרים הכפופים לבישוף או לראש מסדר הכפוף לממסד הכנסייתי.
המחאה הפכה לממסד. הנזירות "נכלאה" במוסדות מאורגנים, תחת פיקוח כנסייתי.
ואז עוד שלב: לעיתים מנזר או מסדר הפכו עשירים, חזקים, דעתנים ואולי אפילו מסואבים - ואז קם מי ששואף לטהר ולנקות את הממסד. תחת אפו של המסדר - מתארגנת מחאתם של נזירים המקימים מסדר מתחרה. מתחרה על שמירת חיי הנזירות כמופת של צניעות, ענווה, סגפנות...
ניתן להדגים את הדפוס של מחאה והתמסדות במקרים שונים בתולדות מסדרי הנזירות - כאשר נזיר אחד מוחה כנגד התנועה ממנה יצא!
מקרה קלאסי הוא סיפורו של המסדר הבנדיקטיני. ממסדר ותיק ובעל מוניטין זה, צמח כעבור 500 שנים מסדר חדש בשם ארוך למדי - הציסטרציאנזים, ובלטינית - Ordo Cisterciensis.
השם המוזר קשור למקום בו החלו בצרפת, Citeaux בבורגונדי, בשנת 1098.
הנזיר המפורסם ביותר ממסדר זה היה התאולוג, המיסטיקן והקדוש המפורסם ברנרד מקלרוו מהמאה ה - 12 (תחפשו את הפסל שלו במנזר לטרון בביקור הבא!).
במסדר החדש, שבו היה חבר הקדוש ברנרד, חיו על פי אותו התקנון המפורסם מהמאה השישית אשר כתב בנדיקטוס, אבל לפי קריאה אחרת, מחמירה יותר ועם דגשים שונים. נזירי Citeaux מחו כנגד החיים הקלים והנוחים מדי של המסדר הבנדיקטיני!
במאה ה - 17 היו נזירים מאותו מסדר מחודש, שחשו שהמסדר שוב נהיה מסואב עם הזמן... ויצרו רפורמה חדשה: המסדר הטרפיסטי (הפעם על שם מנזר La Grande Trappe בSoligny-la-Trappe, Orne).
נזירי לטרון, הידועים באופן עממי בשם "מנזר השתקנים", חיים גם הם לפי הרגולה של בנדיקטוס, אבל מפרשים אותה וחיים אותה באופן מחמיר יותר.
השם המדויק של המסדר הטרפיסטי הוא Ordo Cisterciensis Strictioris Observantiae, כלומר המסדר של הציסטרציאנזים המשגיחים בחומרה (על התקנון).
נזיר טרפיסטי מימין, נזירה בנדיקטינית משמאל. שניהם חיים על פי הרגולה הבנדיקטינית, אבל קצת אחרת
לפעול אחרת עלול להיות כואב
היו נזירים שהביעו מחאה וניסו להקים מסדר חדש, אך נידונו ברותחין. באינקוויזיציה. בגלגוליו של המסדר הפרנציסקני היו מספר מחאות שיצרו מסדרים חדשים וכך למשל יש פרנציסקנים "קונבנטואלים" ופרנציסקנים "ספיריטואלים" וכיוצא בזה. בספר "שם הורד" מתוארת במהלך העלילה ההתארגנות של האינקוויזיציה נגד הנזירים הספיריטואלים. לא רק נזירים, אלא גם מיסטיקנים, הוגים, מנהיגים ואחרים שמחיר המחאה שלהם היה בלהבות מדורות האינקוויזיציה. רק תחשבו על ג'ורדנו ברונו...
מחיר על חריגה מהמוסכמות - שלמו מאז ומעולם. ובתולדות הכנסייה המוקדמת - לא רק ישוע שילם מחיר בצליבה משום שהביע מחאה. ולא רק מרטירים שנרדפו ע"י רומאים כגון פטרוס ופאולוס. במאה הרביעית לספירה, כאשר הכנסייה "סגרה את השורות", היא הכריזה על אלה שחשבו אחרת מאבות הכנסייה - ככופרים (ליתר דיוק: מינים - תשמעו על כך בהרצאה).
ספריהם הושמדו, מחבריהם הושמצו. אלו שבחרו להמשיך ולדבוק בתפישת עולמם נרדפו ושלמו לעיתים את מחיר הלהבות.
בשם קיבוצי קוראים להם: גנוסטיקאים (גם על זה תשמעו בהרצאה).
התופעה של מחאה מול ממסד, על יתרונותיה וחסרונותיה- רלוונטית לכל חברה, לכל מקום, לכל זמן, מאז שיש בני אדם על פני האדמה. אני אמנם לומדת וחוקרת את עולמם של הנוצרים, אך כעת נעבור לדוגמה יהודית - מקראית אחת.
השבת נקרא בפרשת "בהעלותך" על התגייסות לעזרה:
שבעים זקנים 'נקראים לדגל' – לעזור למשה. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו, וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל-שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים; וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ, וְלֹא יָסָפוּ (במדבר יא, כה)
השבעים הם לא פקידים רגילים: הם ניזונים מרוח ה' ומתנבאים. אבל שבעים אנשים באוהל אחד, הפועלים בו זמנית – זו מסגרת ברורה.
והנה שניים, אלדד ומידד, פועלים מחוץ למסגרת, באופן לא ממוסד!
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי-אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ...וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה.
אלדד ומידד לא יישרו קו עם ההוראות, ונקטו יוזמה פרטית. הצנזור הציבורי, יהושע בן-נון, רץ לדווח לשלטונות על חריגה: וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי מֹשֶׁה, כְּלָאֵם. תשובתו המפתיעה של משה היא - וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.
פרשנים שפכו דיו על הפרשה.
דבר אחד עולה מן הפרשה שהוא מפתיע! אין להבות הפעם! -
משה לא מצא פגם בערעור שערערו מיד ואלדד על המסגרת ולא לחריגה שחרגו מהנהלים שהוא עצמו קבע. אולי ראה שיש הישגים שהממסד והקיבעון של המסגרת לא יכולים להשיג?
אני קוראת את פרשת אלדד ומידד כהזמנה להירתמות לפעולה, מבלי לסמוך רק על הגדרת התפקיד. המציית להגדרת התפקיד עלול למצוא עצמו כבול ומוגבל.
כאשר רואים את טובת הכלל והגשמת המשימה (באשר היא) - לפעמים צריך לחרוג. היה זה משה, המנהיג הגדול, אשר אישר הפעם את החריגים.
איך זה קשור לתומאס "הכופר"?
ואיך זה קשור לאומן יאניס קונליס אשר יצר תערוכה בהשראתו של "הכופר"?
רציתי להמליץ על התערוכה בגלריה הראל, אשר מציגה אמן שהיה יצירתי ומוכשר ומן הסתם כופר לא קטן...
יאניס קונליס, אמן יווני אורתודוכסי מלידה, בחר ליצור סדרה שלמה של יצירות בעקבות ספר הבשורה של תומאס, ספר שהכנסייה בחרה לשרוף! התערוכה המרתקת והקטלוג הנהדר, בו מצוי גם התרגום המלא של הבשורה על פי תומאס מוצגים בגלריה הראל.
ואז בהכנות לפרשת השבוע מצאתי את אלדד ומידד. חשבתי שהם צריכים להיות הפתיח לנושא של אומץ ויתרון שמתאפשר כאשר לפעמים בוחרים לחרוג מהמסגרת.
ולהספיק ולהגיע לתערוכה "על כופרים ועולי רגל" בגלריה הראל, ימים ספורים לפני שהתערוכה נסגרת!
גלריה הראל – רחוב אליזבט ברגנר 8 , יפו
