חלק 1 - מסע שורשים מקוצר
הספקתי לעשות מסע שורשים קצר במינכן:
א. בבניין הגלריה לאמנות של הדוד היינריך טנהאוזר (כיום אוסף טנהאוזר במוזאון גוגנהיים בניו יורק)
ב. בקברי משפחת טנהאוזר בבית הקברות היהודי הישן (אלו שזכו להיקבר לפני אלה שנרצחו)
ג. במוזאון היהודי שם מונצחים המתים והנרצחים של משפחת טנהואזר בספרים ועל קיר ההנצחה.
ד. בבית החולים לודוויג מקסימיליאן, שם עבדה סבתי כרופאה, ושם היא מונצחת כאחת מאלה שנרדפו מרגע שעלה היטלר לשלטון.
תהיתי מה היו אומרים אבותי היינריך ואלברט, ואמהותי קרולינה, ג'וזפינה ואיזבלה, על כך שבאתי "לבקרם" כאשר באותה הזדמנות אני מביאה יהודים מישראל לצפות במחזה הפסיון בו צפה היטלר ב 1934 והמליץ לכל גרמני לראותו.
הקבר של טנהאוזר בבית הקברות הישן במינכן, ספר ההקהילה במוזאון היהודי עם התמונות של סבתא רבתא קרולינה והבת ג'וזפינה (אחות של סבתא) שנספתה במשלוחים, ציור שמן של היינריך טנהאוזר על כריכת הקטלוג שרכשתי במוזאון היהודי, הפרופסורים הנפלאים שארחו אותי בבית החולים במינכן והצטלמו איתי ליד הקיר המנציח את הרופאים היהודיים שעבדו בו. אני בת 14, לבושה בדירנדל שאמא הביאה מגרמניה ב 1933.
חלק 2 - מחזה הפסיון באובראמרגאוו
הקדשתי שבועיים להדרכת 45 ישראלים שבאו עמי לראות את ספור צליבתו של ישוע במחזה הפסיון באובראמרגאוו.
מחזה שעבר שנוי מהותי בעשרות השנים האחרונות בנסיון לקעקע את האנטישמיות שהייתה משוקעת בו. יש דוגמאות למכביר לשנויים הטקסטואליים והעיצוביים שעבר המחזה בדור האחרון, אך מתוכן בלטה דוגמה אחת בבוטות: עצוב לבושו של פונטיוס פילאטוס, הנציב הרומי שגזר על צליבתו של ישוע.
בברית החדשה ובאמנות שבאה בעקבותיה ציירו את פילאטוס כצדיק הרוצה לשחרר את ישוע ורוחץ בנקיון כפיו. במחזה הפסיון השנה, פילאטוס אינו עוטה גלימת פילוסוף ואפילו לא מדי צבא רומי: הוא לבוש במעיל שחור ארוך, נועל מגפיים שחורים, חובש כפפות שחורות ובקיצור – נראה ומתנהג כמו קצין אס אס!
בצדדים - פילאטוס לבוש בשחור לעומת במרכז לבוש פילאטוס בהצגות קודמות
כוונת הבמאי ברורה וגם כתובה במבוא לספר הטקסט: היהודים היו קרבנות של כיבוש. כדי להציג את הכובש הרומי המתעמר ביהודים נשמעו מדי פעם על הבמה הצעקות של החיילים בגרמנית: "יודן, יודן". אני מבינה את הכוונה של הבמאי, אבל לנו היהודים, הבטן מתהפכת.
חלק 3 - טרמפ בגרמניה
אולי במטוס, אולי ממשהו בקבוצה ואולי בתוך המון צופי מחזה הפסיון (5000 איש בתאטרון בו זמנית!) נדבקתי בקורונה. למגינת הלב אובחנתי חיובית והורחקתי לאחר יומיים מהקבוצה השנייה.
לאחר בידוד של 5 ימים, כנדרש בחוק הגרמני לחולי קורונה, יצאתי מהמלון שהיה בעיירה כלשהי לתחנת בדיקות הקורונה בכפר אובראמרגאוו. הפעם כבר לא רכבתי שעתיים על אופניים שכורות (כך עשיתי בראשונה, כדי לא להדביק אף אחד בתחבורה ציבורית).
הפעם התכוונתי לעלות על הרכבת כדי להגיע לאותה תחנת בדיקות הקורונה בתקווה לקבל אשור שאני שלילית, להמשיך למינכן ומשם בטיסה לארץ.
אז המשימה כרגע הייתה לצעוד מהמלון כחצי שעה כדי להגיע לתחנת הרכבת של אותה העיירה (ככה זה כשהמלון נמצא, כמו היידי בת ההרים – אי שם באחו רחוק).
בעודי צועדת אני שואלת את עצמי: מה הסיכוי שגרמני מקומי יעצור את רכבו לתת טרמפ לאישה עם שיער שיבה ומזוודה? הגרמנים שפגשתי כאן הם נחמדים ואדיבים, אבל לא חורגים משום תכתיב או הרגל עד כמה שהתנסיתי. ובכל זאת המזוודה והדרך מכבידות... אז ניסיתי את מה שהיה רלוונטי לפני 40 שנים – והרמתי יד לטרמפ.
המכונית השנייה עצרה לי! בהפתעה ובחיוך רחב של תודה שאלתי אם רלוונטי להכנס עם המזוודה. בלונדיני, אף סולד, עלם חמודות... מנסה לתקשר באנגלית כמעט בלתי קיימת. יש הבנה שאני רוצה לתחנת הרכבת ואת המזוודה יש לשים בתא המטען. המכסה נטרק לי חזק מדי ולוחית הרישוי שלו נופלת. אני נבוכה עד כלות: כך גומלים להכנסת אורחים? הוא בחיוך יוצא, מחזיר את הלוחית, מנסה להסביר שזה קורה לפעמים.
עכשיו בנסיעה אני מנסה להבין מהיכן הוא הגרמני הנחמד הזה, מהעיירה הירוקה או מהעיר הסמוכה? – "אני פולני שעובד בגרמניה". אהה.
"איך זה לעבוד פה בגרמניה?" הוא מדגים ומרים באצבע את אפו הסולד ממילא: "הם סנובים, חושבים שהם טובים יותר מן הפולנים."
"את מאמריקה?" –"לא, אני מישראל. ובאתי לכאן כדי לראות את מחזה הפסיון המפורסם באובראמרגאוו".
הפולני יודע על מחזה הפסיון ומסתקרן. למרות האנגלית המשובשת, הוא שואל ומבין את השייכות הדתית שלי ושאני פה על תקן מרצה על היסטוריה של דתות. הוא נראה מאד מעוניין לתקשר. אבל מחסום השפה הוא ממש אתגרי.
בסוף הוא מרים שוב את היד, עושה תנועה המדמה שיסוף של הגרון ואז שם לרגע יד אוהדת על כתפי ואומר: "היטלר הרג אותנו - את היהודים ואת הפולנים".
ישבתי דהומה ודמומה.
הפולני הוריד אותי בתחנת הרכבת, ואני, באופן לחלוטין לא רציונלי, לקחתי מונית. שיעלה כמה שיעלה.
*****************************
כשקבלתי את התשובה בתחנת הקורונה שאני עדיין חיובית ושעלי להשאר עוד כמה ימים פה בגרמניה עד שאבריא ואחזור הביתה, הסתכלתי ממושכות על מבחנת הבדיקה:
התוצאה הסתמכה על קו נוסף, קו דק מאד וכמעט בלתי נראה לעיין שנלווה לקו הברור. תהיתי אם הכל זה תמיד רק עניין של פרשנות.
