כמה קרובים וכמה דומים לנו הם אלה אשר מולם עולים שוב גלי האלימות. המושגים "הם" ו"אנחנו" הם יחסיים. אף קולקטיב איננו מקשה אחת, למרות שיש שפה ותרבות ושאר מרכיבים אנתרופולוגיים של קבוצות אנושיות. אינני כותבת זאת מתוך מניפסט הומניסטי ומודרניסטי.
אני פשוט מתכוננת לקריאת המגילה בחג השבועות בעוד יומיים.
נכון שאני מצויה בבלבול ואי ודאות: בגלל הפחד, היצרים, זיכרונות צורבים ומזעזעים של אלימות - אבל שוב אני בוחרת לזרום עם מסורת ישראל.
והפעם, לפי התזמון: זורמת עם מגילת רות. אני מחויבת לפי המסורת לקרוא בה ולהגות בה. אולי גם להסיק ממנה מסקנות. ישראל ומואב.
ישראל ומואב.
המציאות המורכבת של עולמנו. הייתכן שזורם בי דם של האוייב? הייתכן שאלמד מופת מ'הצד השני'?
אז הנה מה שאני לומדת ממסורת ישראל:
ישראל מצווה לזכור, לנטור, לשנוא, להדיר אותם, את המואבים:
לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה: גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד-עוֹלָם.
למה? בגלל מה שעשו לנו:
עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר לְקַלְלֶךָּ. לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל-יָמֶיךָ לְעוֹלָם ( דברים כג' ד- ז)
הזכרון של האלימות המתמשכת ביננו לבינם לא משאירה סיכוי רב לפי נבואות הזעם של נביאי ישראל למואב:
* אוי לְךָ מואָב אָבַד עַם כְּמושׁ כִּי לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה: וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מואָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם ה' (ירמיהו מח, מו - מז)
* כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה... מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד-עוֹלָם; שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם" (צפניה ב, ט-י).
* וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים; וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יְהוָה (יחזקאל כה, יא).
כמה שפך דם היה? - הרבה.
היסטוריה של התקפות ואלימות, חיכוך בענייני טריטוריה וזכות על הארץ (וכמובן האלהים של מי הוא האלהים הנכון, הצודק והחזק).
נדמה שיש רגיעה, אבל פעם אחר פעם עולים גלים של התקפות אלימות. פעם האחד מנצח ופעם האחר.
דוגמה לסבב אלימות: וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו עֶגְלוֹן מֶלֶךְ-מוֹאָב אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק; וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל. אל דאגה, על זה "הכנסנו לו": וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ... וְלֹא נִמְלַט, אִישׁ. וַתִּכָּנַע מוֹאָב (שופטים ג כט- ל) ועוד סבב אלימות: וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל-אֹיְבָיו: בְּמוֹאָב (וּבִבְנֵי-עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם ועוד, שמואל א יד ) ועוד סבב: "וַיִּקַּח דָּוִד אֶת מֶתֶג הָאַמָּה מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. וַיַּךְ אֶת מוֹאָב, וַיְמַדְּדֵם בַּחֶבֶל הַשְׁכֵּב אוֹתָם אַרְצָה" (שמואל ב' ח, ב). ועוד סבב: וַיְהִ֖י כְּמ֣וֹת אַחְאָ֑ב וַיִּפְשַׁ֥ע מֶלֶךְ־מוֹאָ֖ב בְּמֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל׃ והפעם- 'מה זה הכנסנו להם', כי רק כוח הם מבינים:
וַיָּקֻמוּ יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּ אֶת-מוֹאָב, וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵיהֶם; וַיַּכּוּ בָהּ וְהַכּוֹת אֶת מוֹאָב. כה וְהֶעָרִים יַהֲרֹסוּ וְכָל-חֶלְקָה טוֹבָה יַשְׁלִיכוּ אִישׁ-אַבְנוֹ וּמִלְאוּהָ, וְכָל-מַעְיַן-מַיִם יִסְתֹּמוּ וְכָל-עֵץ-טוֹב יַפִּילוּ, עַד-הִשְׁאִיר אֲבָנֶיהָ בַּקִּיר... (מלכים ב' ג, ה)
מצבת מישע ותחום מואב . מקור: וויקיפדיה. אני דווקא מתגעגעת לסמינר המטייל השנתי עם ד"ר צביקה צוק בארץ מואב
ופתאום יש ספין בסיפור שלנו.
ספין מזעזע, מכיוון בלתי צפוי: יש מואבים טובים.
יש מואבים שרוצים לחיות ללא מלחמה.
יש אפילו מואבים שמוכנים לחיות יחד באופן מלא.
באמת?? כנראה שכן, עד כדי כך, שהצנזור של ספרי התנ"ך לא פסל את העדויות! למעשה, בשבוע הקרוב, לכבוד חג השבועות, נקרא בכל קהילות ישראל בארץ ובעולם את מגילת רות המספרת על קשרי משפחה, רעות ונאמנות עם האויב המר. שומו שמיים!
וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב... וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת.
(רות פרק א: א, ד)
מיד בפסוקיה הראשונים של המגילה מתוארים בפנינו אידאלים העומדים בניגוד קיצוני למה שקראנו עד עתה:
אכפתיות, קשר אנושי אוטנטי, נאמנות לצלם האדם שבנו.
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין. עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר.
(רות א טז-יז)
בהמשך המגילה מתגלה שוב ושוב הדאגה ההדדית בין הישראלית למואבייה: לאוכל, להגנה, לבניית עתיד בטוח.
ערפה חוזרת למואב, רות ממשיכה לבית לחם. וויליאם בלייק, מאה 18