אני חיה כאן, לא בארץ אחרת. אלא שתוך העשייה הסיזיפית והמאבק למען המדינה - אני מחפשת לי ולאלה כמוני- "רְגָעִים שֶׁל הַסְדָּרַת הַנְּשִׁימָה". "בּוּעוֹת שֶׁל קִיּוּם" שבהם מתרחש עולם נוסף, לא בלתי רלוונטי. בעולם מתוקן - בּוּעוֹת שֶׁל קִיּוּם מסוג זה לא היה נקראות בּוּעוֹת. הן היו מהוות חלק אינטגרלי ונורמטיבי של החיים. כרגע הן משמשות כ"רְגָעִים שֶׁל הַסְדָּרַת הַנְּשִׁימָה". אני מזמינה אתכם להצטרף אלי לרגעים ולבועות אלה.
ראשית -הזמנות לפעילויות טובות, מיוחדות ואפילו מרגשות שיקרו בימים הקרובים.
אח"כ - הזמנה לקרוא מסה גדולה שכתבתי על הציונות והייעוד להיות "אור לגויים". נושאים אלה טורדים את מנוחתי מאז פרצה מהומת הרפורמה ומנגד - המחאה בישראל.
אבל לפני המאמר הכבד והרציני, אני מבקשת לשתף בקצר ובחיובי - באותו חמצן שעוזר לי לנשום דווקא ו"על אף פי כן"! הזמנה לעשייה ולהשתתפות לאלה שמאמינים בתכנים שבהם ובמסרים שלהם.
שלושה אירועים בהם בני שלוש הדתות מזמינים איש את רעהו:
1) יום שני, 20-3-23, בשעה 9:00 בהר ציון:
ביום שני בבוקר - ננקה את בית קברות דג'אני הסמוך לקבר דוד. (בהמשך נודיע על ניקוי בית הקברות הפרוטסטנטי ואחריו על הפעילות בבית הקברות היהודי -מעניין אם תנחשו איזה).
העובדה שבימים קשים אלה אפשר שבני ובנות שלוש הדתות יְכַבְּדוּ את שׁוֹכְנֵי יְרוּשָׁלַיִם הַשּׁוֹכְנִים בַּמְּרוֹמִים - נותנת תקווה שגם השוכנים למטה יַטּוּ חֶסֶד אִישׁ לְרֵעֵהוּ. אני מכירה רבים הנוטים חסד פה בארץ המטורללת הזאת... ואשמח להכיר נוספים. בני משפחת דג'אני יגיעו עם המפתח לפתיחת שער בבית הקברות, כדי לנקותו לפני חודש הרמדאן. מלבד ציוד וכפפות גינה, שתיה וכיבוד -נאפשר למתנדבים ביקור במקום מיוחד במתחם.
למורי הדרך אני מציעה לעשות עם התיירים משהו אחר ושונה: אם יש לכם תיירים באזור ירושלים ביום שני - תציעו להם לעבוד איתנו בניקוי בית הקברות כשעה. זו חוויה שיקחו לכל החיים: יהודים, נוצרים ומוסלמים מעשבים, מנקים ומייפים את עיר שלוש הדתות, מרחק פסיעה מקבר דוד ומחדר הסעודה האחרונה.
לפרטים:
יסכה הרני 0523278713 Yisca@yiscaharani.com
2) יום רביעי, 22-3-23, בשעה 20:00 בכנסיית דורמציון:
לכבוד חנוכת המזבח החדש בכנסיית הדורמציון אי שם בעתיד, יגיעו לירושלים הקרדינל של קלן ופמליתו, וכן מקהלת הנערים של הקתדרלה של קלן. ביום רביעי הם יקיימו קונצרט ערב ואני מדמיינת מוסיקה אלהית לפי התכנית.
פרטי התכנית: בתמונה .
3) סוף שבוע במגדלה, 30 במרץ - 1 באפריל: "מי אתה אומר שאני? חוגגים את המַהוּת הנשית בעיר הולדתה של מריה מגדלנה 2023" - סוף שבוע של מוסיקה ותפילה, הרצאות וסיורים עם נשים מיוחדות במלון מגדלה.
זאת הזמנה לבועה של קיום אחר... ולמי שממש מפרגנים ויכולים להרשות לעצמם שלושה ימים - אתם לא תתחרטו!
גם השנה אהיה חלק מסמינר הנשים במגדלה: בו מתמסרים למוסיקה אלוהית, לתפילה, לשקט וליופי. בו מדברים על רוחניות ומעשיות בעולםמן של נשים.
חמישי-שישי-שבת של הַסְדָּרַת הַנְּשִׁימָה.
תעברו על התכנית. מדברים על הַמַהוּת הַנָּשִׁית (למרות שהמארגנות בחרו לקרוא לסופ"ש "גאונות נשית" שזה קצת בומבסטי לי, אבל הבנתי את הכוונה). תזמינו גם גברים, כי הרי כולנו זקוקים לבּוּעוֹת שֶׁל קִיּוּם קצת אחר.
כל הפרטים בתכנית המצורפת ובאתר שלי https://www.yiscaharani.com/womens-day
הגיגים על פסוקים מישעיהו מ"ט ועל הציונות
מהי עבורי הציונות? והאם ההגדרה שנתתי למושג זה רלוונטית עדיין? בשבועות האחרונים כאשר האדמה רועדת תחת רגליהם של ישראלים רבים, יש לי התלבטויות. האם ספינת האמונה והוודאות - שטה אל עבר משולש ברמודה, כמו אניות סוחר אמיצות וחדורות שליחות שהיו ונעלמו???
אז הנה מה שכתבתי על הציונות לפני כשנה.
זו הייתה מחווה לידיד וקולגה, האב ד"ר דוד נויהאוז. (אנו חושבים ומאמינים באופן דומה בדברים רבים, ויש גם מחלוקות ביננו, המושמעות בכבוד ובהקשבה). המאמר מתייחס לקריאת פסוקים מישעיהו הנביא, קריאה הנהוגה באחד מימי הראשון בלוח הכנסייה הקתולית.
האם מה שכתבתי "מחזיק מים"? האם יחזיק את משפט ההיסטוריה?
הגיגים על שלושה פסוקים ממגילת ישעיהו
ישעיהו פרק מ"ט
ג וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.
ה וְעַתָּה אָמַר ה' יוֹצְרִי מִבֶּטֶן לְעֶבֶד לוֹ לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לא (לוֹ) יֵאָסֵף וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי ה' וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי.
ו וַיֹּאמֶר נָקֵל מִהְיוֹתְךָ לִי עֶבֶד לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ.
שלושה פסוקים ממגילת ישעיהו, נבחרו להיות הקריאה בשבוע השני של הזמן הרגיל בכנסייה הקתולית. שלושה הפסוקים לקוחים מפרק מ"ט, שהוא עצמו חטיבה ספרותית אחת בת עשרים ושישה פסוקים, או לפחות בת ארבעה עשר פסוקים לפי החלוקה לפרשות. הפסוקים הללו אשר נבחרו אינם הראשונים, או האחרונים בפרק ואפילו אינם פסוקים רציפים. הבחירה הכנסייתית נפלה על פסוקים ג' ה' ו – ו' תוך דילוג והשמטה של פסוק ד' . מדוע השמיטו את פסוק ד' לצורך הקריאה הכנסייתית ומדוע לא מקריאים את החטיבה כולה? האם יש ערך בקריאה חלקית וסלקטיבית של פסוקים? האם עלול להיות חסרון ואף שיבוש כוונות ע"י תלישתם של פסוקים מכלל היצירה?
לעיתים אני מתקוממת נגד הנוהג הרווח לתלוש פסוקים כל עוד הם משרתים מטרה ומסרים המוגדרים מראש, ובכך לאיין את היתר, לפעמים במחיר של סתירת המסר של כלל הטקסט.
אפשרי שלשיטת הסלקציה יש יתרונות (במיוחד כאשר אינה חוטאת לכלל הטקסט): ישנו היתרון הפרוזאי של קיצור, שכן קריאת פרק בשלמותו עלולה להיות מייגעת ואף להביך את הקורא (או את השומע) כאשר הטקסט קשה ובלתי מובן. האם זו הסיבה שנבחרו שלושה פסוקים אלה בלבד?
אני מבקשת לתהות על סיבת בחירתם של הפסוקים המסויימים האלה, וסיבת השמטתם של אחרים. ראשית אציין את מחירה של החמצה שאיננה ברמת התוכן:
המחיר של תלישת הפסוקים מהרצף הלירי הוא החמצת המוסיקליות של הטקסט הפותח את הפרק (פסוקים א'-ב'):
"שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי / וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק / יְהוָה מִבֶּטֶן קְרָאָנִי / מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר שְׁמִי. / וַיָּשֶׂם פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה / בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי/ וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר/ בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי/"
המשקל הפואטי והמקצב הנמרץ סוחף את הקורא לקראת הדיאלוג הקצר בשלושת הפסוקים הבאים: "וַיֹּאמֶר לִי" ... ו"ַאֲנִי אָמַרְתִּי" ... "וְעַתָּה אָמַר ה'" (פסוקים ג'-ד'-ה') וליתר ההיגדים לאורכו של הפרק, בם מופיע הפועל "לומר" אחת-עשרה פעמים: "כֹּה אָמַר ה'", "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן", "עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ", "וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ" וכיו"ב.
ישעיהו השני
פרק מ"ט במגילת ישעיהו, מצוי בקבוצת הפרקים הידועים, מאז ימות המחקר המודרני, כפרקי 'ישעיהו השני'. סגנונה של הנבואה שונה, כמו הרקע הפוליטי – מדיני של הנבואות. מפרק מ' ואילך, בניגוד לפרקים הראשונים של המגילה, מדבר הנביא אל עם חסר עצמאות לאומית, ללא בית מקדש וללא שושלת מלכותית מתפקדת. אזכור שמו של כורש בפרקים אלה הוא עדות ברורה שהטקסט מאוחר בכ- 150 שנים לזמנו של ישעיהו בן אמוץ.
ישעיהו 'השני' הוא "הנביא המנחם", זה אשר שם לו למטרה לעודד את העם המצוי בגלות בבל, ולעודד גם את החוזרים לציון אשר מצאו עצמם בבכי רע מכל הבחינות: כלכלית, חברתית ופוליטית.
הנביא משמיע את קולו של אלהים, המעודד את עמו: "אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב" (מ"ד פסוק ב'). בפרקים אלה אלוהים משול לאדון, והעם הוא עבד ה'. לאחר שמונה פרקים בהם נשמע קולו של האדון, עולה לראשונה בפרק מ"ט קולו של עבד ה': "שִׁמְעוּ אִיִּים אֵלַי ... ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי... וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה"...
לצד ההתפעמות בקולו של העבד, נשמעות גם זעקותיו המבטאות את תחושות אין האונים ואת חרדת הנטישה: "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (מ"ט פסוק ג'), "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" (מ"ט פסוק י"ד).
תשובת האדון לעבדו היא עקבית: אתה תזכה לתקומה מלאה! למשל ההבטחה בפסוק ו'- "לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב עם ישראל".
מיהו העבד? מיהו העבד המופיע במגילת ישעיהו? האם העבד הוא דמות פרטית – למשל הנביא עצמו או אולי המשיח? האם הוא מציין קולקטיב – את עם ישראל? הדילמה לגבי זהות העבד הועלתה כבר בויכוחים בימי הביניים, והתפתחה פרשנות יהודית המזהה אותו (ואף את הנביא) ככלל עם ישראל. בספר הכוזרי נאמר במפורש שבפרקים אלה של ישעיהו עבד ה' הוא עם ישראל. פרשנות זו נוצרה, כנראה, כתגובה לפרשנות הנוצרית אשר ראתה בעבד ה' את ישוע. על התפתחות פרשנית זו בסוגיית זיהויו של העבד – נכתב רבות, ועוד טרם נאמרה המילה האחרונה. לעת עתה עולה בי ההרהור: אולי נבחרו שלושה הפסוקים הללו מהסיבה הפשוטה שרק בהם, מכל פסוקי פרק מ"ט, מופיעה המילה "עבד", אשר לפי הפרשנות הנוצרית הוא ישוע?
מה דינם של הגויים?
שאלה שריחפה בעולם היהדות מאז ומעולם הייתה שאלת האוניברסליות של אלוהי ישראל: האם אלוהי ישראל הוא אלוהים אוניברסלי?? ברוחו של ישעיהו השני אין קונפליקט: התשובה היא חיובית, ככתוב "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ" (ישעיהו ס' ג'). בפרק מ"ט מתפקדים הגויים כ"שליחי מצווה", כעוזרים בהגשמת חזרת העם לארצו: "הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם יָדִי וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ ..." (מ"ט כ"ב-כ"ג). בנוסף, ברוח שונה מיתר הפרק, מתואר עונש המצפה לגויים אשר יבחרו שלא להענות לקריאת האל ושלא לשתף פעולה: "וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן".
משפט המחבר את עם ישראל ואת הגויים, על פי הפרדיגמה שאלהי ישראל הוא האלהים האוניברסלי מצוי בפסוק ו': "ּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ".
פסוק זה, המהווה שיא נבואי, נבחר להיות השיא המסיים של הקריאה התנ"כית בכנסייה. הכנסייה כגוף הקולקטיבי -אנושי הרואה עצמו על קו הרצף עם עבד ה' ועם ההבטחה לישראל, תמשיך את שליחות האור והישועה עד קצה ארץ.
המשפטים המושמטים
בפרק מ"ט זוכים עבד ה'/ שבטי יעקב/ עם ישראל לתקומה. התקומה כוללת חזרה לארץ האבות וקיבוץ גלויות: "לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת" (מ"ט י"ב), "כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ. עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה" (מ"ט יט-כ), "הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים" (פסוק י"ב).
גם הפסוקים שבלב מאמר זה, מתארים את החזרה ואת קבוץ הגלויות: "לְשׁוֹבֵב יַעֲקֹב אֵלָיו וְיִשְׂרָאֵל לוֹ יֵאָסֵף" (מ"ט ה') "לְהָקִים אֶת-שִׁבְטֵי יַעֲקֹב ונצירי (וּנְצוּרֵי) יִשְׂרָאֵל לְהָשִׁיב" (מ"ט ו').
עבור יהודים רבים הבטחה זו קוימה פעמיים: בימים ההם ובזמן הזה. האם משום כך נבחרו הפסוקים לקריאה הכנסייתית? כמובן שלא... חזרת העם לארצו, בעיני הכנסייה, כמתואר בפרק זה (ובפרקים אחרים) נושאת אופי תועלתני, זמני ונקודתי, כחוליה בין השלב הפרטיקולרי של אלהי ישראל לשלב האוניברסלי של אלהי הגויים.
אור לגויים
באותו תהליך סלקטיבי המתרחש בכל עת תחת עטו של הדרשן או הפרשן, בחרה הכנסייה משפטים הנוטעים בה הבנה עצמית לגבי זהותה והבנה של דרכי האל בהיסטוריה. שלושה פסוקים נבחרו מבין עשרים ושישה פסוקי פרק מ"ט.
הקריאה היהודית הליטורגית נוטה לרצף שלם ולא למקטעים או למשפטים בודדים, ובכל זאת הפרשה הנקראת בתקופת 'שבעה דנחמתא' (בין תשעה באב לסוף חודש אלול) נחתכה מפרק מ"ט, החל מפסוק יד' ונמשכת עד פרק נ"א ג'. ההצדקה לכך היא במילה "ציון", שהיא גם המילה המאחדת את פסוקי ההתחלה והסוף של הפרשה. בפסוק הפותח: "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי", ובפסוק המסיים: "כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה". הקריאה היהודית ממשיכה בעקביות למצוא נחמה בחזרת ציון לארצה.
האם ניתן למצוא מן המשותף, למרות ההבדלים בגישה, בין קריאה נוצרית לקריאה יהודית של פסוקי הקריאה בכנסייה, והיכן פוגש אותי המשפט "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ"? - אצטט מדבריו של הרב בני לאו:
"החידוש בפרק מ"ט מכלל שירי עבד ה' הוא היותו שיר קריאה לישראל לשוב הביתה לא רק כגאולים אלא כגואלים, לא רק כמשוחררים אלא כמשחררים. לא לחזור כאוטומציה, אלא עם תודעת שליחות. בחירה אינה רק פריבילגיה אלא משימה. מעל הכל: להיות אור לגויים. "לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ" - זו שירת הגאולה, אבל אין להסתפק בגאולה של ישראל אלא בחזרה לתפקיד הראשון – הייעוד שייעד אלוהים לאברהם – להיות אב לגויים."
דברים חזקים אלו, מהווים בסיס איתן להגדרת המשימה שנבחרנו לה, היא המשימה לחיות כגואלים ולא רק גאולים. כשמשחררים ולא רק משוחררים. בסיכומו של עניין – להיות אור.
וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד-קְצֵה הָאָרֶץ.
כישראלית אשר נולדה כאן בזכות שבי ציון, אני חותמת בשיר שכתב זמר, מלחין ופזמונאי שהיה מוכר ואהוב בתקופתי: עוזי חיטמן. חיטמן, בן לשורדי ברגן בלזן, גדל כמוני, בבית דתי-מסורתי שראה בפלורליזם ערך חשוב. המילים של השיר מסתיימות בביטוי של האוניברסליסט הגדול- ישעיהו 'השני'.
נדמה לי שהתכוון למילים באותו מובן שנכתב לעיל, ושעימו אני כה מזדהה.
אור לגויים , עוזי חיטמן
במקום בו נגמר השכל
מתחילה האמונה
ויש דברים שלא נוכל להוכיח
גם בעוד מיליון שנה
זה עניין שבלב שעובר מדור לדור
ולמרות המסע הארוך הכואב
אנחנו עוד נראה את האור
כשהחושך יעבור והשחר יעלה
עוד תופיע קרן אור שאת ליבנו תמלא
גם אני וגם אביך אל ציון התפללו
ומארבע כנפות הארץ הם באו ועלו
והנה אנחנו בני בנים
ממשיכים מכאן את החלום
וגם אם יעברו עוד הרבה שנים
אנחנו עוד נראה את השלום
זה בידך ובידי
שנזכה להיות בחיים
ונראה איך האור היהודי
נהיה אור לגויים
זריחה מעל הכנרת