תגובת יסכה הרני
 

 

"אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם אֵלֶּה יִשְׁתְּקוּ, הָאֲבָנִים תִּזְעַקְנָה." - לוקאס יט 40
ואני אומרת לכם... שגם אם תדברו - האבנים תזעקנה! האבנים שמהם נבנתה קפלת הלנה בכנסיית הקבר בתקופה הצלבנית, כוסו בקדחת הדקורציה השוטפת את עירנו הקדושה. את החומות מכסים לפרקים במיצגים צבעוניים ובכנסיית הקבר מכסים את הבנייה הצלבנית. קודם עשו זאת האורתודוכסים בכיפת הקתוליקון ועכשיו עשו זאת הארמנים בכיפת הלנה. 
תהייה: המסורת הארמנית מהללת את האבן החשופה (כנסיות ארמניות מדברות מהקירות החשופים!) ואינה איקונוגרפית. אז למה??? כדברי ארמני שאת שמו לא אזכיר: "כדי שיהיה אצלנו צבעוני כמו אצל האורתודוכסים"! ידידי, דר' ג'והן טליל, נהג לאמר על פסטיבל האורות בעיר העתיקה: ירושלים היא גברת זקנה שמורחים עליה מקיאז' (איפור). מה נגיד על כיפת הלנה? 
אפשר שתגידו ברוכים הבאים לציורי ארבע האוונגליסטים, המלכים אבגר (Abgar) וטרדט (Tiridates) , הבישופים גרגוריוס המאיר וסאהאק וגם המתרגם של הכתב הארמני – מסרופ ((Mesrop Mashtots. אבל מעכשיו, בין אם תשתקו ובין אם תסבירו את הציורים – דעו לכם שהאבנים תזעקנה!

עזר הדרכה לפסיפס הרצפה בקפלה הארמנית בכנסיית הקבר בלינק הזה
ומאמר שלי על הכנסייה הארמנית – היסטוריה, אמונה וזהות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה בלינק הזה

 

לא פעם ראשונה ולא אחרונה שנציגי ש"ס במשרדי הממשלה עוזרים לבני הדתות הלא יהודיות בשעה שיתר המשרדים מאבדים ידיים ורגליים בסבך הסיבוכים . כמו בכתבה להלן, קצת וירטואוזיות מילולית מנקה אותם מהסתבכות תקשורתית מול קהל בוחריהם. שיהיה, ובלבד שיבוא לציון מתקן קירות. לחנה - תודה רבה עבור ההפנייה לאקטואליה מרתקת זו.

 

מעשה בבקבוק חלב ובו בנזין לשריפת כנסייה

לאחר פגרת קייץ החלטתי לפתוח את ניוזלטר "הבשורה" במה שיָאֶה לאמצעו של אוגוסט: שהרי דווקא בעיצומו של חודש מהביל זה חוגגת הכנסייה הקתולית את תרדמתה של מרים (The Dormition of the Mother of God)  ועלייתה לשמיים (Assumption of Mary )  . גיבורת הבשורה על הריונה מרוח הקודש, היא גם גיבורת הבשורה של נצחון הרוח על הגוף ביום אחרון (גופתה זוכתה מריקבון הגוף ועלתה לשמיים). מליוני חוגגים ברחבי העולם נוהרים לכנסיות או לאתרים המוקדשים למרים, ופלגי הזיעה לא יעצרו אותם מהגשמת מסורות החג וברכותיו. רציתי לספר על החגיגות המופלאות של הצוענים באי טינוס, הזוחלים על ברכיהם וידיהם את כל המסלול הארוך מהנמל אל הכנסייה שבגובהו של האי. 

ולהבדיל - רציתי לספר על החגיגות המאופקות של נזירי הדורמיציון – הכנסייה היושבת על המקום בהר ציון בו עצרה מרים את נשימתה (אך לא את תהילתה!).

תאריך החג היה ב 15.8, ויהי ערב ויהי בוקר – והנה בשורה חדשה הגיעה לאזני: בשורה הקשורה לכנסייתה של מרים והקרויה כשם החג - הדורמציון, ובעיקר למנזר ה"בת" שלה - בטבחה אשר בכנרת (אלו שתי כנסיות אשר הן בעצם מנזר אחד, והנזירים מתגוררים ומחליפים מקומות כל כמה שנים).  לא מהשמיים הגיעה הבשורה אך בהחלט מגבוה - מבית המשפט העליון.

ביום 16.8.2018 החמיר ביהמ"ש העליון בעונשו של ינון ראובני, מי שהורשע בהצתת כנסיית הלחם והדגים בטבחה מארבע שנים ל-5.5 שנים (בנוסף למאסר על תנאי, פיצוי בסך 50,000 ₪ לכנסייה וקנס בסך 5,000 ₪ שגזר ביהמ"ש המחוזי בנצרת).    כמו כן ברוב דעות הוחלט לדחות את ערעור המדינה על זיכויו של אסרף, שותפו של ראובני  .

להזכירכם את המקרה, ובלשון פרוטוקול המשפט:

1.        כנסיית הלחם והדגים (להלן: הכנסייה) שוכנת בסמוך לכפר נחום בצפון-מערב הכינרת. על פי האמונה הנוצרית, במקום זה אירע נס הלחם והדגים שעשה ישו בפני מאמיניו, כמתואר בברית החדשה (הבשורה על-פי מרקוס, פרק ו', פסוקים 44-35).
           מדובר באחד מהאתרים הנוצריים הקדומים בישראל, המהווה כיום אתר דתי-היסטורי חשוב בעולם הנוצרי. למקום מגיעים בכל שנה אלפי צליינים ותיירים מרחבי העולם. בכנסייה ובמנזר הסמוך מתגוררים דרך קבע כמרים, נזירים ומתנדבים.
 
           בלילה שבין ה-17.6.2015 ל-18.6.2015, סביב השעה 03:00, הגיעו המציתים ברכב לדרך עפר הנמצאת מול הכניסה לכנסייה. מנקודה זו, המציתים התקדמו ברגל לכיוון הכנסייה דרך מטע מנגו, ובסביבות השעה 03:15 נכנסו למתחם הכנסייה. המציתים שפכו בנזין והציתו חדר המשמש כחדר ישיבות במנזר. כתוצאה מכך התלקח החדר כולו, גגו קרס והאש התפשטה לשני חדרים סמוכים. המציתים שפכו שובל בנזין מדלת מבנה המגורים של המנזר לחצר סמוכה, ושם הדליקו את הבנזין באמצעות גפרור. שובל האש אחז בדלת והצית אותה, ולהבות האש חדרו לעבר מבנה המגורים, בו שהו באותה העת שני כמרים. סמוך לדלת שהוצתה, ריססו המציתים את הכתובת "והאלילים כרות יכרתון". לאחר מכן, נמלטו המציתים ברגל עד לרכב, הסיעו את ראובני למקום עבודתו ביהוד וחזרו ליד בנימין. כתוצאה מההצתה נגרם נזק רציני לכנסייה: נפגע המבנה ההיסטורי, המשמש בית תפילה ופולחן, ונשרפו ספרי דת. בנוסף, במהלך נסיונות הכיבוי נפגעו אב המנזר ומתנדבת באורח קל משאיפת עשן.

בהאי לישנא כתב השופט עמית :

39.      מסקנה: המקרה הנדון אינו שגרתי, והפער בין חומרת המעשים לבין מידת העונש מצדיק התערבות. ...
           בשים לב למכלול הנסיבות, ותוך מתן משקל של ממש למנהגה של ערכאת הערעור שלא למצות את חומרת הדין, אציע לחבריי לקבל את ערעור המדינה, ולהעמיד את עונשו של ראובני על חמש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל, ללא שינוי ביתר רכיבי גזר הדין.

הייתי שם בטבחה, ביום שלאחר השריפה, וצילמתי את ציפורי השיר המפויחות, את ערימת כסאות הפלסטיק שנזלה והפכה לעיסה אחת גדולה, את ספרי התפילה השרופים, הגג שקרס  והגג שלא קרס אך פלט עשן באופן מפתיע שעות אחרי הכיבוי...

 וכמובן ראיתי ושוחחתי עם הנזירים מהכנסייה בטבחה ואחיהם שהגיעו מכנסיית הדורמציון. מוכי הלם היו, אך הודו בכל לב על אהדת הציבור והמחוות המרגשות להם זכו בכלל ומיהודים בפרט.

כעת, בעודי מעיינת בנימוקי ההרשעה והענישה, מה שתפש את תשומת ליבי בקריאת דפי פרוטוקול בית המשפט היה הדיון בממצא של .... בקבוק החלב!

בלשון הפרוטוקול:

           "נפתח את הדיון בשתי הראיות המרכזיות שעמדו בבסיס הכרעת הדין, ובהן גם התמקד המערער: הכפפה ובקבוק החלב". (כל מה שיודגש בצהוב הוא על ידי, י.ה.) 
הרשו לי לדלג על פרשת הכפפה, מעניינת ככול שתהיה לחובבי הז'אנר , ולעבור ישירות לבקבוק החלב:
5.   במסגרת הערעור, התמקד ראובני בשתי ראיות שתפסו מקום מרכזי בהכרעת הדין המרשיעה: כפפה שנמצאה ליד קיבוץ גינוסר, הסמוך לכנסייה, ובה ממצא DNA המשוייך לראובני; ובקבוק חלב מפלסטיק שנמצא ליד הכנסייה ובתוכו שאריות בנזין (המדובר במיכל פלסטיק המכיל ברגיל 2 ליטר חלב).
           בערעור נטען כי להימצאות הכפפה ניתן הסבר חלופי הגיוני, כך שאין ראיה לנוכחותו של ראובני באזור בזמן ההצתה; וכי לא הוכח קשר בין בקבוק החלב שנמצא ליד הכנסייה לבין בקבוק החלב שמילא ראובני בבנזין בתחנת הדלק בלטרון. לשיטתו של המערער: "לא מדובר בראיות בעלות עוצמה גבוהה ודאי לא עוצמה המספיקה להרשעה וגם אם מחברים את שתי הראיות גם יחד ומוסיפים את שתיקת המערער אין כאן עילה להרשעתו בפלילים". טענה נוספת הופנתה נגד קביעות בית משפט קמא, אשר על פי הטענה נובעות מחוסר הבנה של מנטליות ואורחות החיים של "נערי הגבעות". ראובני הוסיף וטען כי בחקירתו נפלו מחדלים חמורים, שלא קיבלו משקל ולא זכו להתייחסות במסגרת הכרעת הדין.

תהיתי: "הרשעה חסרת בסיס הנובעת מחוסר הבנת המנטליות ואורחות החיים של נערי גבעות"?? המשך הפרוטוקול הבהיר לי את תורת החסד המחברת בנזין לבקבוקי חלב:

27.        ראובני ניסה להסביר בעדותו מדוע מילא בקבוק חלב בבנזין. לדבריו:
"רכבים של גמ"ח בדרך כלל כשמסתובבים הרבה בשומרון וגם זה רכבים ישנים המד של הדלק לא תמיד עובד, המצוף לפעמים הוא נדפק, זה לא חשמלי כמו הרכבים החדשים, זה עובד על מצוף, לפעמים המצוף נדפק ואי אפשר באמת לדעת כמה דלק יש לך. ספציפית לא ידעתי אם באמת עובד המד או לא, וגם משתדלים בלי קשר לשמור שיהיה ספייר לרכב, ספייר של דלק למה אנשים מסתובבים בשטחים עם הרכב מסתובבים בגבעות, עושים איתו סיבובים, לא תמיד זוכרים לתדלק, אתה לא יודע לא תמיד יש כסף, לפעמים נתקעים, אז דואגים שתמיד יהיה לבן אדם 2-3 ליטר שיהיה לו בבגאז', פתחתי את הבגאז', הבקבוק שראיתי הוצאתי, תדלקתי לתוכו, החזרתי אותו לבגאז'. מה שנשאר [מסכום של 100 ₪ - י"ע] תדלקתי לתוך הרכב".

           בית משפט קמא התרשם כי "גרסה כבושה זו של הנאשם אינה אמינה ולמעשה רק נועדה לתרץ את העובדה כי נצפה ממלא בקבוק חלב בבנזין".

סיכום ביניים: כדי לקיים גמ"ח בנזין לטובת הנתקעים עם רכביהם,רצוי להחזיק בקבוקי חלב.    

 אבל באמת שלא הייתי מלאה אתכם בכל הפרשה הזאת לולא החיבור למיקום הגיאוגרפי ...
 כדברי הפרוטוקול:     

     נחזור ונבהיר את העובדות הידועות: אסרף הגיע ליד בנימין אחר הצהריים, החנה את רכבו מחוץ לשער האחורי ונאסף ברכב ששייך לראובני. לאחר רדת החשכה, ראובני נסע ברכבו של אסרף, עצר בלטרון ומילא דלק בבקבוק.

אז מה, תשאלוני, הוא העניין?    
 אז ככה: 
לטרון הוא שיבוש השם הלטיני של המבצר הצלבני ולימים -השם הפופולרי למנזר שנבנה במקום במאה ה-19. הנזירים החיים בלטרון מנהלים אורח חיים הלקוח מהתקנון הבנדיקטיני (שכתב בנדיקטוס, אבי הנזירות באירופה, במאה ה -6), תקנון המשותף לנזירי דורמציון וטבחה .

 זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים הקימו הנזירים תחנת דלק בסמוך, הידועה היום למבקרים
ב"יד השריון" וכנקודת מפגש לטיולים וכיו"ב. התחנה מופעלת ע"י חברת דור-אלון, אך בבעלות המנזר עד עצם היום הזה (בשנות השמונים עוד היו המתדלקים – הנזירים עצמם).

בקיצור: השריפה במנזר הבנדיקטיני בטבחה, הוצתה בבנזין מתחנת הדלק של המנזר הבנדיקטיני לטרון, על ידי יהודי העוסק בגמילות חסדים ולכן מחזיק בקבוקי חלב בבגאז'.
אגב, מה הוא השם הרשמי של כנסיית המנזר של לטרון? 

  Notre-Dame des Douleurs ובעברית - גברתנו מרים של הייסורים.     

לקראת השנה החדשה, הייתי מאמצת את הכיתוב על חולצתו של אותו איש שבא להזדהות עם הנזירים
– "במקום אש – נפיץ אור".
לקראת השנה החדשה אני מוסיפה את הציטוט בו השתמש  הרב אלון גושן - גוטשטיין כאשר פתח ביזמת מימון המונים לשיקום חדר המפגשים השרוף של הכנסייה: - אם תאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן. 
החלטת בית המשפט היא סמן לקראת תיקון. סמן של אור, לא של אש. 

 

הצצה נדירה לכנסיית הקבר?  – עוד פיהוק, עוד החמצה
 

תגובת יסכה הרני  לכתבה של יגאל מוסקו  "סודות מהקבר" בערוץ 12

על שכזאת אמר ישוע: "טול קורה מבין עינך"
(אוונגליון מתי 7: 5 , וכן – ישוע אמר זאת לפני חז"ל)

 

לפני שבוע וחצי פנה אלי יגאל מוסקו, יוצר כתבות מחונן, לייעוץ לקראת הכנת הכתבה על כנסיית הקבר. מזה מספר שנים שהוא מזמין אותי להתראיין בכתבותיו. הפעם, כאשר אמרתי שאייעץ ואשתתף בתנאי שאסביר מדוע כנסייה זו היא  המקום המושלם ללמוד על שתוף פעולה – ניתק קשר.  ברור כשמש: כמו עוד מאות ואלפי כתבות  שנכתבו וצולמו על כנסיית הקבר – נעים להתבוסס ולהתפלש בצילומי גלימות זוהרות, טקסים צבעוניים, נרות מרצדים, כוכים מסתוריים ו"חשיפת האמת העירומה" של קטנוניות ושקריות! העיקר – לא להציע מבט חדש, רק לחזור למנטרה: דת וכנסייה = סודות, תככים ואלימות. בקיצור – כתבת פיהוק. יגאל מוסקו המחונן - הפעם אכזבת כי החמצת. החמצת להבין את האתגר והמופת הגדולים של המקום הזה ובחרת להחמיץ (תרתי משמע!) כדי לשוב ולהתפלש בפופוליזם המצוי.

ובכן להלן ההצעה שלי, אשר אותה לא תשמעו בעיתונאות המצויה. אולי משום שהיא דורשת מעט יותר תחכום, ובעיקר – דורשת התבוננות פנימה בעצמנו דווקא מתוך כנסיית הקבר.

כנסיית הקבר היא בית לשש עדות נוצריות, אשר באו משלוש יבשות (אורתודכסים ולטינים מאירופה, ארמנים וסיריאנים מאסיה, קופטים ואתיופים מאפריקה), מתפללים בשש שפות שונות (יוונית, לטינית, ארמנית, ארמית, קופטית וגעז), מחזיקים בתאולוגיה שונה לגבי מהותו של ישוע והנגזרות הדתיות של ישועתו. מוזיקליות שונה, בגדים שונים, ריחות שונים, צליינים שונים. בכנסיית הקבר חיים, נעים, ישנים, מתפללים, עורכים טקסים -  24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 12 חודשים בשנה, כל שנה. דמו לעצמכם: שש משפחות הגרות בדירה אחת, מבשלות במטבח אחד, חולקות סלון אחד. כל השנה, כל החיים. האם יכולים אתם לדמיין את עצמכם כך? האם בשלתם עם עוד חמישה טבחים באותו מטבח, באותו זמן? הסטטיסטיקה של הכתבה טוענת שכל 3-4 שנים יש קטטה. כמו כל פופוליסט – הכתב אינו מתעניין כיצד מתפקד המקום בשקט, בסדר מופתי כל אותן מאות אלפי הדקות, השעות הימים והשבועות שבין לבין. מעולם עיתונאים לא התעניינו בשלום. רק דם, ואם אין  דם – זה ממש לא מעניין. לשיטתם אני בצרות גדולות ואני מוחה: זה יהיה לא הוגן לבדוק את חיי המשפחה או הזוגיות שלי לפי רגעי הקונפליקט ואי הנחת מבלי להעלות על נס 35 שנים של ביחד. ובמשפחה שלי כולנו מדברים רק שפה אחת וחולקים רק אמונה אחת.

כנסיית הקבר היא הזמנה והזדמנות לכל מי ששייך למין האנושי, לשאול על עצמו ולבדוק את גבולותיו. לראות את חולשות האנושות לצד עוצמת המושג פשרה. הסטטוס קוו (אשר בניגוד לנאמר בכתבה לא הוכתב ע"י העות'מאנים) הוא מצב פשרה שבו אף עדה איננה מאושרת עם חלקה, וכל אחת זוכרת את ימי תפארתה ואת זכויותיה האופטימליות. ודווקא משום כך, כאשר כל עדה מרגישה מקופחת וצודקת – יכולים כולם לחלוק את אותו גג. הידיעה שכל אחד נאלץ לוותר על חלומו המלא, להכיר בקיומן של קהילות שונות שחיות בתוכנו, ולשתף פעולה ב 95% מהזמן... זו הגדולה של המקום.

כמי שגרה בבית משותף לשני עמים, עם שתי שפות, ושלוש זהויות דתיות – נדמה לי שארץ הקודש אשר תחת מדינת ישראל – צריכה ללמוד משהו מכנסיית הקבר. במציאות של הסכסוך שלנו - סולמות יש לנו בלי סוף, וזכויות נקיון שעליהם תמות נפשנו (כאשר מתנוסס דגל ישראל עצום מימדים מעל שכונה מוסלמית במזרח ירושלים - האם נניח למקומיים להסירו כי מסמן את חזקתנו? האם כאשר יבואו עובדי הווקף לנקות את רחבת הכותל – נעתר לנדיבותם בחנניות כפי שמוסקו היה מצפה שיקרה בכנסיית הקבר? האם יציג בפנינו בית תפילה המשותף ליהודים אורתודוכסים, ליטאים, חסידים, לאומיים , רפורמים וקונסרבטיבים? והאם נתבשם בשיתוף המוסכם על זכויות תפילה בכותל לכלל בעלי/בעלות זהות יהודית?)

הגיע הזמן לבוא לכנסיית הקבר ובאומץ מוסרי לבחון וללמוד כיצד חיים ביחד. זה כמובן אם תבחרו לבקר בה ב95% ימי השלווה ושתוף הפעולה שבה. אם אתם פופוליסטים, צפו בעוד כתבה מהסוג המגחיך, החוסכת מכם את ההצעה "טול קורה מבין עינך". ואני אמשיך להתפלל לסטאטוס קוו ברחבת הכותל, כזה שיאפשר תפילה באותו מקום, באותו זמן, זה לצד זה של כל נציגי הזהויות היהודיות הקיימות. אתפשר על פחות ממאה אחוז של שלווה. מוכנה אפילו להתפשר על קטטה פעם ב 3- 4 שנים. מזמינה את הרב רבינוביץ' ואת יתר ראשי האורתודוכסיה היהודית ההגמונית לסיור בנושא חיים ותפילה בצוותא בכנסיית הקבר.